שירה נאור הייתה בת 15 – עדיין ילדה, אבל כבר עם שבע שנות ותק כשחקנית וכמדבבת – כשמשהו שחור ירד עליה רגע לפני הצגה. "היה לי תפקיד ראשי, עליתי לבמה, ופתאום נבהלתי מהגודל של האולם", היא מספרת. "אני זוכרת את עצמי יורדת למטה לעשן ואומרת, 'אני מסיימת את הסיגריה הזאת ומתגזגזת הביתה. אני לא מעוניינת. הפילו עליי משימה שלא מתאים לי לעשות'".
האפיזודה באה ואיכשהו גם חלפה. נאור סיימה את מגמת התיאטרון של התיכון לאמנויות עירוני א', שירתה בתיאטרון צה"ל, עלתה לבמות וירדה מהן לקול תשואות, אלא שמשהו בתודעה שלה התקבע דווקא על הרגע ההוא. "בשנים האחרונות עשיתי הרבה טלוויזיה ואז קולנוע, אבל לא ממש עשיתי תיאטרון. הגיעו הצעות, אבל תמיד מסמסתי אותן, ובשלב מסוים אמרתי, 'אוקיי, יש לי בעיה, אני לא יכולה לעלות על במה'. היה רגע שהודעתי לסוכנת שלי שזה פשוט לא מתאים, אלא אם יקרה משהו פסיכי ופתאום יחזקאל לזרוב יציע לי תפקיד. ברור אחרי שבוע הגיע טלפון מיחזקאל".
ועכשיו את חייבת.
"בטח, אני צריכה לעמוד במילה שלי. אז אמרתי לו 'כן כן כן', וברגע שניתקתי את השיחה כתבתי לחבר שהוא פסיכולוג ואמרתי, תן לי את השם של מטפל ה-CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – ת"ק) הכי טוב בארץ. יש לי שלושה חודשים לטפל בזה".
המטפל נמצא, נאור התחייבה לתהליך, אבל לנפש היו תוכניות משלה. "כשאתה לא מתמודד לאורך שנים, הבעיה גדלה מעצמה. כבר התחלנו חזרות, ואלה אנשים מאוד מיומנים שפתאום הביאו להם איזה ג'וחה שלא יודעת לתווך להם את הפחד שלה. יום אחד אני באה ואומרת ליחזקאל ולאלון פרידמן, השחקן שמשחק איתי – 'תשמעו, אני בעיקרון באתי היום כדי להתפטר. אני לא יכולה'. עכשיו, אני מספרת להם את זה והם נקרעים. יחזקאל אומר לי, 'יו, את כזאת מטומטמת'".
סוף טוב הכל טוב?
"איפה. ביום שעלתה ההצגה הרגשתי לא טוב, נשכבתי להם שם על הרצפה לא נושמת. רציתי לקחת חצי קלונקס, אבל פחדתי להקיא. ואיך שאני עולה לבמה – טק, אני שומעת משהו עף. נפתחה לי החצאית, קרינולינה ענקית כזאת. אז כל ההצגה החזקתי את החצאית עם היד שלי, כי מרגע שאני עולה אני לא יורדת יותר עד סוף ההצגה".
חתיכת תאונת מלתחה.
"אבל לא יכול היה לקרות לי דבר יותר טוב, כי פתאום הייתה לי צרה אחרת לטפל בה. כאילו, עזוב אם אני זוכרת את הטקסט או לא: אם אני משחררת את היד, החצאית נופלת. ופתאום בתוך הדבר הזה אני מתפקדת, אני עושה את זה. שמתי את זה במקום אחר והבנתי שאני יכולה להתמודד".
הסיפור הזה, שיוצא מנאור מלוּוה בתנועות ידיים נמרצות אבל גם מעט מאוד פאתוס, הוא סיכום הוגן של המפגש עם השחקנית בת ה-28. במונחים הלקוחים ממשלח ידה, יש ראיונות מסוגת הדרמה; עם שירה נאור זו חד-משמעית דרמה קומית.
תזמין מהר מהר מהר אמבולנס
הדירה תל-אביבית, כל כך תל-אביבית שזה גובל בפרודיה. בחוץ נוה צדק, למטה בית קפה, בחדר סגורה כלבה נירוטית ששונאת אנשים ואוהבת ג'ז (כן, גם הח"מ חשב שזה חלק מהקומדיה עד שנאור פתחה את הדלת ונתנה לכמה צלילים להיכנס). "אני קלישאה, אני יודעת", היא אומרת בטון של מי שהתייאש מלהתנצל ומעלה בדעתי את אחת הדמויות שלה ב"היהודים באים", רות. "שם המשפחה שלי הוא 'עבור'", אומרת רות בסגמנט "מה לא יודעים עליך?". "כן", נאנחת הדמות התנ"כית בדיוק בהבעה שנאור לובשת עכשיו, "להורים שלי יש חוש הומור מעולה".
בספורט אוהבים לדבר על אינטליגנציית משחק, אותה תכונה שמאפשרת לספורטאים יחידי סגולה לקרוא את המגרש. נאור היא בדיוק ככה במגרש שלה, שחקנית אינטואיטיבית שתמיד יודעת מתי למסור ואיך לתפוס. "אחד הדברים שצריך ללמוד בתוכנית מצחיקה, בטח תוכנית מערכונים כמו 'היהודים באים', זה איך לא לנסות להצחיק", היא אומרת מתוך העונה השלישית שלה בתוכנית הסאטירה של "כאן 11". "זה כישרון אמיתי, לדעת לתת את הפינג-פונג ולהיות האדם הזה שכאילו לא זורח, אבל אם הוא לא קיים, אז האיש שלידו לא יזרח".
להיות אייל קיציס.
"כן, ואני לא יודעת אם אנשים מבינים כמה טוב צריך להיות כדי להיות קיציס טוב, מה שנקרא 'סטרייטמן'. למזלי יש לי בבית מישהו שנורא אוהב להיות כזה'".
הסטרייטמן המדובר הוא הקומיקאי עידו קציר – סטנדאפיסט, יוצר תוכן ובן זוגה של נאור בארבע השנים האחרונות. "אני קוראת טקסט של מערכון שאני אמורה לשחק בו מול דמות אחרת ועידו אומר לי, 'זה לא עלייך, זה עליו'. זאת מתנה שיש לי אותו", היא אומרת.
רומנטיקה, הומור ודרמה משמשים בערבוביה גם בסיפור שנאור מספרת כדי להמחיש את ההתמודדות שלה עם השד החרדתי. "פעמיים בחיים הזמנתי הביתה אמבולנס", היא מקדימה. "בפעם הראשונה הייתי בערך בת 22, עישנתי שאכטה וחשבתי שיש לי התקף אפילפסיה. אני לא אפילפטית, אבל זה מה שחשבתי. ממש אמרתי לחבר, 'תקשיב, קרה לי משהו במוח'. הפעם השנייה הייתה לפני שנה, פה בבית. נרדמתי על הספה ועידו העיר אותי ושאל, 'הכל בסדר? את קצת מזיעה'. הוא טוען שזאת הייתה הטעות שלו, להגיד שמשהו אולי לא בסדר. בכל מקרה, התחלתי להשתעל ואמרתי, 'נחנקתי בשינה, אני לא נושמת, תזמין מהר מהר מהר אמבולנס'".
איך הוא הגיב?
"הוא היה חובש בצבא, אז תוך כדי הוא בודק לי דופק ואומר שאני נראית בסדר, אבל אני מתעקשת. אני עדיין בתחתונים, אז עידו אומר 'הם תכף מגיעים' ומוציא לי בגדים מהארון. ואני כאילו מתוך ההתקף מסמנת לו, 'נראה לך, לא הבגדים האלה, תביא משהו אחר'".
ואת עדיין חושבת שצריך אמבולנס?
"משוכנעת. אז מגיעים כל החבר'ה של איחוד הצלה, נכנסים הביתה, והפרמדיק שולח את עידו להכין לי כוס תה אבל בעצם מנצל את זה שהוא לא בחדר כדי לשאול אותי, 'הוא הרביץ לך?'. אני נקרעת מצחוק, לא מאמינה שזאת הסיטואציה, ובינתיים עידו המסכן הזה חוזר עם התה. רק אחרי שהם הולכים, כשהוא בא לצחוק עליי שסתם נלחצתי, אני כזה: 'עידו, כולם חשבו שאתה הרבצת לי!'. אבל פייר, כל הכבוד לפרמדיק ששאל. תראה לאן התקדמנו".
חרדה היא אישיו רציני אצלך?
"לגמרי. לפני שעברתי טיפול, ועברתי כל סוג של טיפול, יכולתי ללכת ברחוב ולהרגיש שאני מתעלפת רק כי פתאום יש הרבה אנשים או שאני רחוקה מדי מהבית. על האופניים הייתי מדמיינת שנכנסת בי משאית. זו חרדה מחוסר שליטה, ואז מתחיל לופ ואתה נשאב לתוכו וזאת פשוט הדרך לגיהינום. מה שה-CBT לימד אותי הוא לא להתנגד למחשבות חרדתיות אלא לשים להן גבול ולא לצלול. הרי גם כשאתה פוחד לעלות לבמה אתה בעצם פוחד מלאבד שליטה, להיכשל או לטעות. די מצחיק שאני עובדת בעבודה שכל הזמן טועים ונכשלים בה".
את לא יכולה להצחיק אם את לא אוכלת
היא הייתה רק בת 9 כשהחלה לקבל תפקידי דיבוב. אחרי תפקיד הקול הראשי ב"מגלים עם דורה" ובסדרות וסרטי ההמשך על ההרפתקנית הצעירה היא כבר הייתה ילדה כוכבת, ואחר כך נערה כוכבת ("אליפים", "גאליס"). איש לא דחף אותה אל הזרקורים ("אני בתור ילדה כפיתי על העולם את העובדה שאני פה כדי להופיע, זה לא שאנשים ראו אותי ברחוב ואמרו פשש, אדית פיאף"), אבל התהילה המוקדמת באה עם תג מחיר.
"כילד שיש לו איזשהו כישרון, אתה ישר עובר מיד ליד. 'סוחרים' בך, כי אין הרבה ילדים שיודעים לעבוד", אומרת נאור. "אז אתה פשוט עושה הכל, ודברים קורים, כי מבוגרים שעובדים עם ילדים לא מבינים שמילה אחת שהם אומרים יכולה להיות שריטה לכל החיים. אני למשל לא מוכנה לשיר על במה כי בילדות היה איזה מפיק מוזיקלי שצרח עליי באולפן, 'למה את מזייפת? את לא שומעת?'. וזהו, זה התסביך שלי כל החיים".
ההורים שלך הבינו מה את באמת עוברת?
"היה שלב שאמא שלי אמרה, די. נרשום אותך לתיכון לאמנויות, תמשיכי לדבב, אבל את לא צריכה להיות מפורסמת עכשיו. ביסודי היא גם לא כל כך הרשתה לי לספר מה אני עושה".
למה?
"ילדים נעשים סקרנים כשחברים שלהם בטלוויזיה, לפעמים יותר מדי. הייתי ילדה די מקובלת, לא כפכפו אותי או משהו, אבל היו צוחקים עליי והבנתי שזה מושך תשומת לב. פעם התארחתי בתוכנית, חיכה לי שם חדר עם השם שלי וצלחת פירות, ואמא אמרה לי: 'מחר בבית הספר את לא מספרת לאף אחד על החוויה שקורית לך עכשיו".
דווקא בעירוני א', התיכון התל-אביבי לאמנויות שבו לא מתרגשים מילדים-כוכבים, משהו השתבש. "בגיל 17 שקלתי איזה 40 קילו. אבל זאת לא הייתה הפרעת אכילה, זה לא שחשבתי שאני שמנה ורציתי להיות רזה. זה בכלל לא היה עניין של דימוי גוף".
אז מה כן?
"זה היה תסמין שהגיע מתוך דיכאון, הייתי בדאון ופשוט לא היה לי תיאבון. שלחו אותי לפסיכולוגית, שהייתה מקסימה, אבל בפרקטיקה זה לא באמת עזר לי".
אז איך יצאת מזה?
"הלכתי לאודישן. זה היה אודישן עם מלהקת שעבדה איתי קודם לכן, וכשהיא ראתה אותי היא אמרה לי, 'מה קרה לך? את אמורה להיות מצחיקה בתפקיד הזה, את לא יכולה להיות מצחיקה אם את לא אוכלת'".
עד כדי כך זה היה קיצוני?
"תראה, אני בחורה רזה. כשאני יורדת כמה קילוגרמים זה מאוד ניכר, אתה רואה את זה".
איך באה לך התגובה שלה?
"נבהלתי, היא ממש גמרה אותי. הייתי בת 17 וחצי, הייתי מרוסקת ואמרתי, 'עכשיו אני גם לא אעבוד במה שאני רוצה? מה עוד נותר לי?'. אז הלכתי ואכלתי שניצל".
את חושבת בדיעבד שהחוויות שעברת כילדה-שחקנית עשו לך נזק?
"כן, אבל ככל שעוברות השנים אני מטפלת היום בתסביכים שלי. ואתה יודע מה, אומנם אז כעסתי על המלהקת ההיא, אבל היום אני חושבת שהיא עשתה את הדבר הכי נכון. היא לא שיחקה איתי בכאילו, כמו שכולם עשו מסביבי. היא פשוט אמרה לי את הדברים, נתנה לי בראש".
פנאטיות יש גם בחילוניות
ב-2016 הגיע התפקיד שביסס אותה ככוכבת בוגרת. החובשת ליה ב"תאג"ד". "כשהעונה הראשונה יצאה הסתובבתי ברחוב כמו כוכבת ריאליטי", אומרת נאור. "פתאום הייתי נורא מפורסמת, אבל אמרתי, 'זה תכף הולך לרדת כי יבוא משהו אחר. אחרי חודש כבר לא יהיה אכפת לאף אחד'".
אבל לאנשים עדיין אכפת מליה.
"היו בנות שאמרו לי שהן יצאו מהארון בגלל הזוגיות של ליה ואוריין (בגילומה של מי-רן מנקס, ת"ק). הייתה גם סצנה של חוויה מינית לא נעימה שקיבלתי אחריה אלפי הודעות מבנות, דברים כמו 'זאת הפעם הראשונה שאני רואה על המסך דבר דומה למה שעברתי ואף פעם לא הרגשתי שמותר לדבר על זה'. די נבהלתי, לא רציתי להיות אחראית למה ששמעתי. אבל הבנתי שהאימפקט של הדבר הזה הוא מאוד גדול".
לצד תאג"ד היא החלה להופיע כאורחת בעונה השלישית של "היהודים באים". ברביעית כבר הייתה חברת צוות מן המניין, ובחמישית – שמשודרת כעת – היא נוכחת יותר מאי-פעם. "הכניסה ההדרגתית הזאת הייתה לטובתי", היא אומרת. "זה נתן לי זמן ללמוד אותם, הרי נכנסתי לחבורה שכבר עבדה ביחד".
את גם צעירה יותר משאר הצוות.
"כן, אין שם מישהו מתחת לגיל 40. אבל אף פעם לא הייתה לי בעיה להסתדר עם אנשים מבוגרים יותר, הרי זה מה שעשיתי כילדה. אתה פשוט לומד להתאים את עצמך לסביבה בוגרת יותר".
גם לתגובות שמקבלת "היהודים באים" למדת להתאים את עצמך? בראיון קודם אמרת שמגיעים אלייך ריקושטים בגלל התכנים.
"כותבים לי על זה באינסטגרם כל הזמן. כל מערכון שקשור בסיפורי התנ"ך, יש אנשים שזה חטא מבחינתם. אומרים לי, 'איך יהודייה כמוך יכולה לעשות דבר כזה?'".
התנ"ך כן והשואה לא? כשראיתי את המש-אפ שעשיתם ל"המשרד" ו"רשימת שינדלר" חשבתי שיקרעו אתכם על זה.
"גם אני. כבר כשזה צולם חשבתי שזה יעשה ברדק, וזה לא עשה. אבל השיר שבו הזכרנו את השם המפורש – זה עשה".
מה את חושבת באופן אישי? את ממחנה "לצחוק מותר על הכל" או מאסכולת "עד כאן"?
"אני חונכתי להאמין שתמיד מותר לצחוק, שגם בעת מוות מותר להגיד בדיחה. אני יודעת שאצלי זה המנגנון החשוב ביותר שפועל, חוש הומור הוא דבר שאני נאחזת בו ושבלעדיו הייתי כנראה אדם מאוד דיכאוני. אבל אני מבינה גם שיש אנשים שגדלו במקומות אחרים, ולפעמים הדבר שאתה צוחק עליו הוא כמו להרוג את האמת שהם נולדו אליה. לא שאפסיק לעשות דברים רק כי הם בוטים, אבל אני מבינה שזה באמת לא נעים להם".
השבוע רצו לא מעט בדיחות על ההלוויה של הרב קניבסקי. את רואה מצב ש"היהודים באים" נוגעת בזה?
"אולי, וגם על זה יגיבו קשה, כי בדתות יש ריסק. ככה זה כשאנשים הולכים אחרי אמונה ולא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. אבל זה קיים גם בחילוניות. גם שם יש הרבה פנאטיות וסירוב לשמוע קול אחר. כששיחקתי ב'שבאבניקים' היה קטע שמשחיתים שלט חוצות של דוגמנית. כשקראתי את הפרק מתוך העיניים של הדמויות, הבנתי שכאב אמיתי גורם להן לעשות את זה. כאישה זה עורר בי רק התנגדות, אבל אנשים עושים פעולות כי יש מאחוריהן היגיון שהם מאמינים בו, ואנחנו צריכים לשאוף להבין גם את ההיגיון שלהם. זה אחד הדברים שלקחתי מהקשר עם עידו, הוא חי באיזו יכולת להיות מחוץ לזרם בהקשר הזה".
אם כבר מדברים, איך פרפורמר כמוהו חווה לדעתך זוגיות עם אישה יותר מוכרת ממנו?
"תסתובב עם עידו בתל אביב ותראה שהוא לא רואה אותי ממטר. הוא יותר מבוקש ממני בעיר. בעיקר בנים, אני מרגישה שהם אוהבים אותו באיזה אופן מיוחד, עליי אף בן לא הסתכל ככה אף פעם. כלומר, אולי בנות פחות ניגשות אליו כשאני נמצאת, אבל עובדתית אני רואה מלא בנים".
הטראומה נשחקת כשאתה משתמש בה
הרקע שלה כאילו משלים את הקלישאה התל-אביבית מהמערכה הראשונה – אבא אדריכל, אמא אדריכלית פנים – אבל הסיפור המשפחתי לא שגרתי. נאור עצמה נולדה בלוס אנג'לס כשאביה השלים שם את לימודיו, וזמן קצר לאחר מכן חזרה המשפחה לתל אביב; כשהייתה בת 12 חזר אביה לעבוד בארה"ב, ואילו נאור נשארה בישראל עם אמה ואחיה. מאז חיה המשפחה בשתי יבשות, ובעוד שההורים נשארו נשואים, בתם מכריזה: "אתה מדבר עם מישהי שאפילו לא חושבת להתחתן, אוקיי?".
לא חושבת להתחתן או חושבת שלא להתחתן?
"לא מעניין אותי להתחתן כדי להתחתן. הדבר שיותר מעסיק אותי הוא מתי אני צריכה להביא ילדים, כי יש לי פתאום מלא חברים שילדו תינוקות".
את מדברת על תום יער?
"כן, גם תום עכשיו ילדה תינוק. היא חשבה שלא נדבר יותר ברגע שהיא תלד. גם נלי תגר היא חברה טובה שלי, כשהכרתי אותה הייתי בת 20 והיא 30, וכשהיא סיפרה לי שהיא בהיריון לא הייתי מאושרת מזה. הייתי כזה, 'רגע, אז את לא תפגשי אותי יותר בפיקוק?'. אבל מצד שני הבנתי שהיא בגיל שכאילו אמורים לעשות את זה".
ובגילך?
"בדיוק אמרתי לנלי לפני שבוע, 'אני מפחדת, אני פתאום מרגישה שכרגע אני מאוד לא רוצה'. והיא אמרה לי, 'את לא צריכה לרצות ילדים כרגע. יש לך עוד זמן'. אז אני יודעת על עצמי שאני ארצה ילדים, פשוט לא עכשיו".
ולמה עדיין לא? בגלל הקריירה?
"כי אני לא חושבת שאני בנויה לטפל בשום ילד כרגע, כי מבחינתי אני מרגישה ילדה בעצמי. יושבת מולך כאן בחורה בת 28 שהולכת היום להופעה של מרגי ולא נושמת מרוב התרגשות. עזוב שמרגי באמת עושה אחלה מוזיקה והוא ממש מוכשר, ההערצה שלי לא תואמת את גילי. אני מתנהגת לא בקלאס ליד הילד הזה, אוקיי? לא בקלאס".
בואי נריץ עשור קדימה. היית נותנת לילדים ההיפותטיים שלך ללכת בדרכך אל השואוביזנס?
"אני לא מאמינה בלמנוע מהילד שלך את התשוקות שלו, בדיוק כמו שאפשרו לי לעשות כל דבר שחלמתי וכל דבר שרציתי, אבל אני בטח לא אעודד את זה ולא אהיה זאת ששולחת את הילד לאודישנים ועושה איתו קמפיינים משותפים. אני אומרת מכאן לילדים שלי: פליז, אל תהיו שחקנים. איזה מעצבנים תהיו אם תרצו להיות שחקנים. זה מקצוע נורא".
בגלל הטוטאליות המפורסמת שהוא דורש?
"גם. לפני כמה שנים נכנס לנו פורץ הביתה, אני מחפשת בהיסטריה את הטלפון להתקשר למשטרה ובמקביל לכל מה שקורה אני אומרת, 'תזכרי איך את מרגישה כרגע, כי אולי תצטרכי להשתמש בזה בתפקיד'. כאילו מה, את מטומטמת? את לא יכולה להיות שנייה רק בתוך הרגע? אבל בנוגע לטוטאליות, אני מאמינה שאם שחקן משכלל את היכולות שלו לשמר חושים, הוא יכול להגן על עצמו. אם אני צריכה לעשות סצנה שבה אני חווה כאב גדול, אני כבר יודעת להפעיל נקודתית את הרגש בלי לצלול לחוויה ספציפית. אני לא רוצה ולא צריכה להיזכר בטראומה, גם כי הטראומה נשחקת כשאתה משתמש בה".
לאמא שלי צבטו בתחת באהלן אהלן
אנחנו מדברים זמן קצר לאחר הסערה שפרצה סביב הסרט החדש בכיכובו של משה איבגי. נאור מספרת שהתוכניות העתידיות שלה כוללות מעבר לצדה השני של המצלמה והעסקה של כמה שיותר נשים בכמה שיותר תפקידים, אבל בעוד שמרבית התגובות לחדשות על האסיר המשוחרר איבגי היו קוטביות ונחרצות, בעניין הזה היא מעט אמביוולנטית. "מצד אחד, כשבן אדם יוצא מהכלא אתה רוצה לשקם אותו, אז כביכול האידיאל הוא להחזיר אותו לאיזשהו מסלול. האם איבגי צריך לקבל עכשיו סרט בכיכובו? אני לא בטוחה. אולי הוא צריך קודם להיות נערת מים. אבל להגיד לך שלא מגיע לו לשחק יותר לעולם? אני לא יכולה".
MeToo, כתנועה וכתפיסה, ליוותה את שנות ה-20 שלך. את מרגישה שהתקדמנו?
"כשאמא שלי הייתה חיילת, היו צובטים לה בתחת באהלן אהלן בכל פעם שהיא הייתה עוברת בבסיס. אז בכל מקרה התקדמנו. נחמד שבאודישנים כבר לא קורים לי דברים שפעם קרו".
למשל?
"פעם הייתי באודישן עם שלושה גברים. הייתי בשיער אסוף, ואחד מהם אמר לי 'תפזרי אותו, אבל לא בקטע כזה'. הם התחילו לצחוק, וזה הנכיח את העובדה שהדבר הזה יכול להיות מיני. מבחינתי, כשהוא אמר לי לפזר את השיער זה היה מאוד טכני, והנה פתאום זה שלושה גברים שיושבים מולי וצוחקים מעצמם בגלל קונוטציה מינית".
מתבקש לשאול בעקבות ההופעה שלך בתאג"ד: את מסכימה עם הטענה ששחקנים סטרייטים בתפקיד של הומואים זה סוג של בלאקפייס?
"בעייתי להגיד את זה בעיניי, פשוט מעצם העובדה שאנחנו משחקים דברים שאנחנו לא. זו מהות המקצוע. אבל אני לא יכולה לדבר בשם קהילה שאני לא חלק ממנה, כלומר חוץ מהעבודה שבערך 80% מהחברים שלי הם מהקהילה. כמו שאני מצפה שגברים לא ידברו בשמי לגבי MeToo, ככה אני לא צריכה לקבוע מה טוב או לא טוב להם וממה מותר ואסור להם להיפגע. אגב, אפשר גם לשאול מה זו בעצם נטייה מינית – אני מכירה הרבה גברים שהתנסו עם גברים והיום הם עם נשים, אני יכולה לגלות פתאום שאולי אני נמשכת גם לנשים. מה, אני צריכה להחליט עכשיו? הרי אנחנו רוצים להוריד את הדבר הזה של הגדרות. טוב להאמין שבאופן כללי מותר לרצות הכל".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: איציק ואקיל | שיער: מאור קידושים | ע' סטיילינג: שיר סמילה | הפקה: רותם פנחס