ל-Dolania Americana, מין חרק שחי בנהרות דרום צפון-אמריקה, יש תוחלת חיים של חצי שעה. וגם זה נצח נצחים עבור נקבת ה-Dolania Americana, שחיה חמש דקות בלבד. בזמן הזה היא מספיקה להיוולד, להתאהב, להזדווג, להטיל ביצים, לשחק רמיקוב עם החברות בבית אבות ולמות.
אבל אם ה-Dolania Americana דומה במשהו להומו ספיינס, אני בטוח שהיא מעבירה את כל חמש הדקות שלה בנוסטלגיה לדקות שעברו. אני בטוח שהיא מביטה בחרקים החדשים בוקעים וחושבת לעצמה: הולך ופוחת הדור! איפה הנוער של היום ואיפה דור הנפילים של לפני שתי דקות וחצי? מה קרה לדרך הארץ, לכללי הדקדוק והמוסר, של אבות אבותינו מלפני רבע שעה?
קחו את הפּרוֹם, למשל. פרום זה נשף סיום, יעני מסיבת סיום של תיכון, הווה-אומר מסיבה. חטאה היחיד של המסיבה הזאת: היא לא היתה פעם. לכן בעונה הזאת, עונת הייחום של ה-Polania Israeliana, התקשורת המקומית מתמלאת בכותרות נאצה נגד הפרום: שמלות שעולות מיליונים! לימוזינות שעולות מיליארדים! תעשייה (מה רע בתעשייה?) של חלומות (מה רע בחלומות?)! פריצות מוסרית! הוללות מינית! האיום הגדול ביותר על הגוגל של הפסיכולוג היהודי-גרמני החשוב אריך פרום!
לכן כשהציעו לי, בוגר שנה"ל תשס"ג, ללכת לפרום, החלטתי ללכת לנשף הסיום של תיכון מייצג, ולא לפרום של תיכון מקיף טייקון ג' בסביוני סביון החדשה.
תכירו את 150 בוגרי תיכון דרכא ע"ש מ. בגין בגדרה. בתיכון לומדים צאצאי הביל"ויים מגדרה (שכר ממוצע ב-2012: 9,914) יחד עם יוצאי המעברה נחל שורק, תושבי היישוב הסמוך בני עי"ש (שכר ממוצע ב-2012: 6,709). יחד, תיכון דרכא ע"ש מ. בגין בגדרה הוא התיכון הכל-ישראלי: לא בדיוק פריפריה, לא ממש מרכז, לא לגמרי ברור. ועוד פחות ברור למה נשף סיום תיכון דרכא ע"ש מ. בגין בגדרה נערך דווקא באולם האירועים B4 בהוד השרון.
חברת GoProm מביאה אותם באוטובוסים. הם מגיעים קצת אחרי עשר בערב. הבנים נראים כמו בנים בלהקת בנים. הם לובשים חליפות, עניבות, אפילו פפיונים. הבנות נראות כמו נשים. הן לובשות שמלות ערב שכמותן הן לא ילבשו שוב עד החתונה. כולם מתרגשים בטירוף ומסתירים את זה עם שכבה עבה של ציניות וקרם נגד פצעונים. שלושה צלמים עטים על הילדים כאילו הם סלבס שזה עתה יצאו מבית האח הגדול.
הבנים, עוד יותר מהבנות, נראים לי פיציים ממש. ממש פיצקולים. יש לי דחף בלתי נשלט לעשות להם קוועץ' בבקלעך, אבל אני מזכיר לעצמי שעוד כמה חודשים הם יהיו חיילים ואז הם יראו לי גדולים ממש. כי לא חשוב בן כמה אני, חיילים תמיד נראים לי גדולים ממני בכמה שנים.
אלה שמלאו להם 18 מקבלים צמיד אדום שמסמן שהם יכולים לשתות (אני סומך על הקרחת שלי בעניין הזה) + שני תלושים לדרינקים ושניים לצ'ייסרים. בהתחלה זה נראה לי קצת קמצני עניין התלושים, כי כל ילד שילם על האירוע 300 שקל (מחיר שגם כולל בתוכו את הסבסוד לאלה שידם אינה משגת), אבל אביתר נגר מההפקה מסביר לי שאפשר לקבל עוד תלושים אם מוכיחים יכולת עמידה על שתיים.
"מאקו!" קורא לי אלון פוגל, מהתלמידים שארגנו את הנשף. "הי מאקו! תעשה לי קים קרדשיאן! תעשה לי אורגיות כמו במידברן!" פאק פאקינג פאק פאק. הלך עלי. הם עשו גוגל. מה פתאום הם מחפשים כתבות שלי? אין להם פורנו לחפש? באמת הולך ופוחת הדור.
"אז מה מאקו", שואל רועי אביב, האלפא מייל הבלתי מעורער של השכבה, "על מה אתה הולך לכתוב? אתה הולך לכתוב שכל הפרום הזה זה שיט אמריקאי?" "אם זה שיט אמריקאי", אני שואל, "אז למה אתה פה?". הוא קורץ לי כמו איזה גל מ"זבנג" (שנה"ל תשס"ג כבר אמרתי?) ויורה: "הי, אף אחד לא מושלם. אפילו לא אני. איך אומרות הבנות? 'אם רועי אביב היה צנוע הוא היה מושלם'".
קרן שמש מגדרה השולטתתתתתת מלכת הנשף הכי יפה פה !!!!!
אבל האמת היא שהפרום הרבה יותר הוד השרוני מאמריקאי. וזאת לראייה: כל השיחה הזאת מתנהלת אגב אכילת נודלס ושניצלונים מצלחות חד פעמיות. מה יותר ישראלי משניצלונים? השניצל הגדול מייצג את היהודי הגלותי, הכבד והשמנוני, הוודי אלני, שמתיישב לאכול עם סכין ומזלג, אבל לא השניצלונים! השניצלונים מייצגים את היהודי הארצישראלי החדש: דינמי, לא מתחייב, טורף את החיים ברצועות קטנות ועם קורטוב של שומשום.
אחרי הגדראים אני הולך להתערבב קצת עם הבני עי"שים. תכירו את אורטל כהן ונדין מויאל. שתיהן לומדות בכיתת מב"ר, ראשי תיבות של "מסלול בגרות רגיל". המב"רניקים לומדים 21 יחידות לימוד בלבד, שחלקן מוקדשות ללימודים מקצועיים. אורטל ונדין, למשל, למדו חמש יחידות תיירות. בקרוב אורטל תהיה מש"קית ת"ש ונדין תחלק רובים מטעם חיל הלוגיסטיקה. "הם קוראים לנו ערסים ופרחות", מסביר שלומי דדון, הנסיך הבלתי מעורער של כיתת מב"ר, "אבל זה רק כי אנחנו מב"רניקים".
אורטל: "גם, וגם בגלל שהם אשכנתוזים ששומעים שלמה ארצי!"
שלומי: "הלו, מה רע בשלמה ארצי? זמר מכובד! וזה לא נכון. יש לי חברים אשכנזים שאני אוהב בדם, חברים שהייתי נותן להם כליה אם הם היו צריכים, אבל יש כאלה בלי שמחת חיים. נגיד, י"ב 3. אלה אין להם שמחת חיים אלה! כשיצאנו איתם לטיול השנתי באתי עם הבום בוקס שלי ואמרתי שאני אשים מה שהם רוצים, כל סגנון, לא חייב להיות מזרחית, מבחינתי שיהיה מוצרט, אבל אלה אין להם שמחת חיים אלה! מה רצינו בסך הכל? שיהיה מוזיקה! שיהיה שמח!"
נדין: "אפילו זוהר ארגוב הם לא שומעים!"
שלומי: "הלו, מי לא שומע זוהר ארגוב? כולם מכבדים את זוהר!"
אחר כך כולם מחליפים בגדים. הנערות מחליפות לשמלה השנייה והנוחה יותר, והנערים נזרקים לגמרי לטי שירטים וג'ינס, שזה מצחיק כי רק לפני שעה הם הגיעו עם האאוטפיט הראשון. קים קרדשיאן נאמנה יותר לבגדים. חוץ מזה החבורה של אלון פוגל קנתה יחד עם אביתר מ-GoProm כל מיני גימיקים מחנות גימיקים בתל אביב, אז עכשיו יש פה נער בחולצת "גאווה בליכוד" (סוג של גימיק) ונער אחר עם מסכת גאי פוקס (כנ"ל). אני הולך על משקפי שמש צהובים בצורה של שני בקבוקי בירה, כי הפליקר ברחבת הריקודים עושה לי עוויתות. עם הבגדים החדשים כולם רוקדים לצלילי "תל אביב" של עומר אדם.
קרן שמש (איזה שם!) לוקחת לי את הטלפון וכותבת "קרן שמש מגדרה השולטתתתתתת מלכת הנשף הכי יפה פה !!!!!" אורטל מתעצבנת, לוקחת ממנה את הטלפון וכותבת "אורטל כהן היפה מבני עייש יפה שבא לבכות! הייתה לבוש בשמלה הכי יפה בנשף (שמלה אדומה פתוחה בגב שרואים לה את הקעקוע המדהים) ואז היא נשארה מהממת אחרי שהחליפה לבגדים נוחים יותר! אני כבר לקחתי את המספר שלה ;-)".
בצד, נועה בוגן מוצצת לימון בחיקו של הדייט שלה. הלימון לא מוסיף המון, והיא מקיאה. לפחות חמישה נערים ונערות נוהרים לשים עליה יד תומכת, לאסוף את שערה, או עומדים בהיכון עם כוסות מים כאילו היא מדורה. אחר כך היא מתאוששת ומקבלת כתר לדים של מלכה. אני כמעט רוצה להקיא בעצמי כדי ליהנות מהצומי.
לידה יושבת נעמה שטייר ונאנחת. היא על אנטיביוטיקה ("875 מ"ג!"), אז היא לא יכולה לשתות. בנוסף, החבר שלה לא בא כי הוא במסע כומתה של גדוד דוכיפת. גם יעל שלזינגר מתלוננת: "ביקשתי מהדי ג'יי לשים את טרמינל 3 והוא שם פעם אחת במקום 3!" אני לא לגמרי מבין את הבדיחה אבל מבטיח לפרסם אותה.
"בוגד!", אורטל צועקת עלי. אני מבולבל לגמרי. "מה? בוגד עם מי? בוגד במי?" "עם נועה בוגן!" "נועה? יש לה חבר! בדוכיפת! כבר שנתיים! זה יותר זמן ממה שאני אי פעם החזקתי עם חברה ואני בן 30!". "לא חשוב", היא חורצת את דיני, "אתה בוגד". כפיצוי על הבגידה, היא מבקשת שאביא לה וודקה קרנבריז כי נגמרו לה כל התלושים. אני מוכן ומזומן לעבור את העבירה הקטנה הזאת, אבל הברמנית מזהה אותי מיד (בואו נגיד שביקרתי אצלה פעם או פעמיים, בשביל התחקיר) ומיד מוזגת לי עוד ויסקי. נו שויין: עוד ויסקי לי!
התחבקנו והתנשקנו מלא! במשך ארבעה ימים רצופים
פאבל שוורץ, ילד חיוור שדומה לעלה נידף, ניגש לאביתר מההפקה ומבקש עוד תלושים לאלכוהול. "אחי", הוא אומר לו תוך כדי התנדפות, "אני יודע לשתות כמו רוסי". אביתר לא קונה את זה. בכלל, כל עניין הפרום הרבה יותר מפוקח ומבוקר ומסורס ממה שאנחנו היינו עושים, שזה סתם לקנות וודקה זולה וללכת להשתכר בגן הציבורי. יש פה אשכרה אמא מוועד ההורים שבאה להשגיח. כן, כמו תמיד בקפיטליזם, מוכרים לנו מוצר של חופש טוטלי שהוא בעצם מועך ביצים של האינקוויזיציה לעומת החופש שהיינו יכולים להשיג בכוחות עצמנו ולגמרי בחינם.
"המגמה בשוק היא שההורים יותר ויותר מתערבים", מסביר אביתר, שנמצא בעסקי הפרום כבר שלוש שנים. "והתוצאה היא פחות ופחות אלכוהול. כבר היום בערים החזקות מבחינה סוציואקונומית – ערים כמו הרצליה, גבעתיים, רמת גן – ההורים הם אלה שמארגנים את האירוע, והנשפים נערכים בלי אלכוהול בכלל. בכלל, בכל הארץ הורים מתעוררים ולא מבינים איך הם לא היו מעורבים בזה קודם. זה לא רק האלכוהול, זה גם הכסף. יש מפיקים שלא עובדים בצורה פתוחה עם הילדים. הילדים משלמים, אבל הם לא יודעים על מה, וככה המפיק עושה עליהם רווח של 25-35 אחוז מתקציב ההפקה. מספרים אסטרונומיים".
גם בגזרת הפעילות המינית הפרום הוא לא מה שאתם רואים בסרטים אמריקאים. המקובלים של התיכון משוויצים בחברים וחברות מבוגרים יותר, מדומיינים יותר או פחות, והפחות מקובלים אמנם התארגנו על דייט – אבל דייט שהוא לא באמת "דייט", כלומר דייט שהוא ידיד מאוהב אך ביישן, שתולה בנערה עיני עגל ומשתרך אחריה כל הערב כמו עגיל.
לקראת שלוש בלילה אורטל מספרת לי, כרמז עבה שאני מסרב להבין, שהיא היתה עם גבר בן 30 באילת. "טוב", אני אומר, "מה שקורה באילת נשאר באילת. עד שנבחרים לכנסת, ואז עמית סגל עושה על זה כתבה". "לא", היא מתקנת אותי, "לא שכבנו או משהו". אח, הנעורים! היכולת להגיד "הייתי עם" ולהתכוון לנישוקים וחיבוקים! האם הייתי מתחלף איתם? כן, מיד. האם הייתי מתחלף איתם? לא, לעולם לא.
"התנשקנו והתחבקנו מלא", היא מסבירה לי, "במשך ארבעה ימים רצוף, ורק ביום הרביעי הוא אמר לי שהוא מבוגר מדי בשבילי כי הוא בן שלושים. איזה מניאק!" "וואי", אני אומר לה, "אורטל, נשמה של גור של ברבור, שאלה יהיו המניאקים שתפגשי בחיים! שכל החיים תפגשי רק חארות שיבואו לנשק ולחבק אותך במשך ארבעה ימים רצופים!"