מחכים לקיץ כדי לקפוץ לטבילה בים? רם ברקאי, קיבוצניק ישראלי לשעבר ואיש עסקים שהיגר לדרום אפריקה דווקא לא נותן לחורף להפריע לו. למעשה, כחלק מהתחביב אקסטרימי שפיתח בשנים האחרונות הוא דווקא מעדיף את מי הים שלו קפואים. "ב-2008 שחיתי במי קרח באנטארקטיקה. זה נעשה באגם קטן וקפוא למחצה. שחיתי קילומטר וזכיתי להיכנס בזכות זה לספר השיאים של גינס", הוא מספר על הפעם הראשונה בה נחשף לספורט הייחודי בראיון ליעקב אילון בתוכנית "העולם הלילה".
ברקאי (56), אב לארבעה ילדים, גדל בקיבוץ מעגן ואת אהבתו לים שאב כילד מבילוי תכוף בכינרת. הוא השתחרר מצה"ל כקצין שריון בדרגת רב סרן והשלים תואר במדעי המחשב מהטכניון ולאחר מכן היגר עם אשתו הדרום אפריקאית ליפן ולהונג קונג לצורכי עבודה. לפני כשני עשורים הקימו השניים את ביתם בקייפטאון, שם נחשף לראשונה לחוויית השחייה ששינתה את חייו. "שחייה בים פתוח בקייפטאון אפשרית רק באוקיינוס האטלנטי. אחד מהיתרונות שלו הוא הזרם הארקטי (שמגיע מאזור שסביב הקוטב הצפוני) ולכן מימיו קרים כל הזמן עם ממוצע של 12 מעלות צלזיוס", הוא מסביר מאיפה הכל התחיל, "רציתי לשחות במי הים וברגע שעשיתי את זה, החלטתי לבדוק כמה רחוק אני יכול ללכת עם זה מבחינת הטמפרטורה של המים".
שנים ספורות לאחר ההתנסות הראשונה, הוא הצטרף לשחייה הראשונה באנטארקטיקה וכשנה לאחר מכן, ב-2009, הקים את הארגון הבינלאומי לשחייני קרח שמונה כיום יותר ממאה חברים. מאז עזב ברקאי את עבודתו כמנכ"ל חברת השקעות גדולה והחליט להשקיע יותר בענף הייחודי. הוא כבר שחה באפס מעלות בסיביר, יצא למשחה באורך 1.6 קילומטרים בין קרחוני הקוטב הדרומי עם דגל ישראל והספיק לשחות פעמים ספורות באנטרטיקה. בשבוע שעבר הוא עשה את זה שוב. "בסך הכל עברתי 1.2 קילומטר של מים קפואים. הבעיה היתה ששחיתי נגד הזרם, כך שזה לקח לי פרק זמן ארוך יחסית של 40 דקות בערך, והפך את המשחה לקשה מאד", הוא מספר.
הכי חשוב: לנשום
אז איך מרגישים כשמזנקים לתוך מים בטמפרטורה של אפס מעלות? "יכולים לקבל קצת שוק", ברקאי מדגיש, "אני בדרך כלל מסביר את זה שזה כמו לקפוץ לשמן רותח בלי לשרוף את העור. אתה לא מרגיש כלום פתאום, חוץ מזה שקשה לך לזוז. הכי חשוב זה לנשום. אתה מתחיל לשחות ואז אתה מתחיל לאבד את ההרגשה בקצות הידיים. המים מתנפחים כשהם נהפכים לקרח ולכן אתה מרגיש שהידיים מתנפות, כאילו יש לך כפפות ענקיות. יש כמה דקות שבהן אתה מרגיש נהדר, כאילו שאתה סופרמן, זה לא נמשך הרבה זמן ואז אתה מרגיש מאוד כבד ואז אתה ממשיך לשחות".
לא רק השחייה עצמה היא תובענית. ברקאי מודה שגם ההכנה למשימה לא פשוטה. "80 אחוזים מהספורט הזה קשורים ליכולת המנטלית. בניגוד לספורט אתגרי אחר, שחיה במים קפואים אינה דורשת רמה גבוהה של כישורים טכניים, אבל היא דורשת מנטליות חזקה מאד", הוא מסביר, "המיומנות של שחייה במים פתוחים חשובה והניסיון הוא קריטי, אבל המוח שלנו הוא הבעיה האמיתית. אני משתמש בהרבה טריקים נפשיים בשחייה. עושה ויזואליזציה של כל מאורע, מתאמן בכל מצב (גשם, רוח וכו'), מפרק כל משחה לפרטי פרטים. המוח מנסה להערים עליך כשאתה במצב גופני קשה, ואתה צריך להיות מסוגל לבדוק אותו כל הזמן. יש לי צ'ק ליסט שאני עובר אליה כשאני במצב קשה. בודק האם אני באמת במצב גופני קשה או שאני רק מבולבל בגלל שהמח מנסה להערים עלי".
אם במקרה חשבתם לאמץ את התחביב המשוגע, תאלצו לעבור ארבע רמות שונות של הכנה. "השלב הראשון הוא שלב המחקר - לנסות ולהבין עד כמה שניתן לקראת מה אתם נכנסים: לקרוא, לצפות בקטעי וידאו, ללמוד על ההיסטוריה של התחום, להתייעץ עם אנשים מנוסים וכדומה", מסביר ברקאי, "השלב השני הוא אימון – שמירה על כושר גופני, השלב השלישי הוא הכנה נפשית לכל אפשרות שיכולה לקרוא והאחרון הוא שלב ההכנה ה'לוגיסטית' - אתה צריך כמובן לוודא שאתה מאה אחוז מוכן, ושולט בכל הפרטים הקטנים, כמו לפני מבצע צבאי מורכב".
מה עובר לך בראש לפני שחייה שכזאת?
"כשאני קרוב לים, אני מתחיל להתמקד בשחייה. אני מנקה את הראש ומתעלם מכל דבר אחר שאינו רלוונטי לשחיה עצמה. אני נמנע מכל אינטראקציה, ומנסה להיות במקום שקט ככל האפשר מבחינה נפשית עם מעט מאד גירויים".
זה לא מסוכן? אתה לא מפחד להתקרר?
"זה מאד מסוכן ועלול להיות קטלני, אין ספק. אנחנו עוסקים בשחייה בתנאים קיצוניים מאד, אבל אנחנו לומדים איך להתמודד איתם ועד עכשיו הסתדרנו מצוין. הסיכונים הרפואיים הם בעיקר סביב הקור הגדול. אני תמיד מתקרר כשאני חוזר הביתה, אבל דווקא בשחייה עצמה לא קורה שום דבר".
בדומה לצניחה חופשית או בנג'י, גם השחייה בקור המקפיא ממלאת את השחיינים באדרנלין, אבל ברקאי מדגיש שהספורט שבחר לעסוק בו כרוך באתגר נוסף שחשוב לצפות מראש – אתגר ההתאוששות. "ספורט אתגרי קיצוני אחר נגמר ברגע שאתה סיימת. כאן ההתאוששות הגופנית והחזרת טמפרטורת הגוף למצב סביר היא תהליך מאוד רציני, כואב וקשה. אתה חייב להיות מוכן לתהליך הזה גם כן", הוא מדגיש, ומסביר שיש לא מעט רגעי שבירה. "לשחות קילומטר וחצי באפס מעלות צלזיוס תמיד מביאה את הגוף עד הקצה".