זה יום חמישי רגיל בעמק סמיונבקה הירוק, לא רחוק מאגם איסיק קול שבמזרח קירגיזסטן. באופק ניבטים הרי טייאן שאן השמיימיים, שמשוויצים בפסגות הקרח שלהם גם עכשיו, בשיא הקיץ. על המגרש רחב הידיים שממוקם בלב אחו אינסופי, מתאספות שתי קבוצות של רוכבי סוסים. הם מתכוננים לקראת משחק הקוק-בורו השבועי, הספורט הלאומי של קירגיזסטן והגרסה המקומית לפולו, עם ההבדל הקטן שבמקום לרדוף אחרי כדור, המטרה היא להכניס פגר של עז לשער.

נשמע לכם מוזר? בשביל הקירגיזים זה ברור מאליו כמו כדורגל לישראלים, רק שהם אשכרה טובים בזה. כששריקת הפתיחה נשמעת, שתי הקבוצות דוהרות קדימה אל עבר הפגר שנח במרכז המגרש. הרוכב המהיר ביותר מגיע ראשון, משחרר את רגלו השמאלית מהארכובה ונתלה לצדי הסוס. ידו נשלחת אל הפגר ותופסת אותו ברגליו תוך כדי שעטה. הרוכב מזדקף חזרה על האוכף ומאיץ עם העז אל עבר השער (שהוא בגדול ערימה של צמיגים שמסודרים במעגל). חברי הקבוצה הנגדית מנסים להתקיל אותו אבל נעלמים בענן האבק שהוא משאיר מאחוריו. השער הראשון הובקע.

General Photos: Kyrgyz Republic

זה משחק גופני ולעתים אלים מאוד, גם כלפי הסוסים (שסופגים לא מעט הצלפות) וגם כלפי הרוכבים (אחד מהם נפל במהלך המשחק ונרמס על ידי סוס נקמן), וזה עוד לפני שדיברנו על פגר העז האומלל שנשחט לרגל האירוע. אבל מה שהמשחק הזה מדגים יותר מכל זה את התרבות הייחודית והאקסצנטרית שהשתמרה באזור הנידח הזה של העולם, שעוד לא ממש התרגל לחיבור המחודש שלו עם המערב, ולמעבר החד מהמשמעת הקומוניסטית הנוקשה של העידן הסובייטי, לתיירים הישראליים שרוצים לעשות עם הכבשים שלך סלפי.

ב-2016 התקיימה בקירגיזסטן בפעם השנייה "אליפות הנוודים העולמית" (World Nomad Games), שזה פחות או יותר איך שהאולמפיאדה היתה נראית אם ג'ינגיס חאן היה מנהל את העניינים. הגרסה המקומית למכבייה מארחת מדי שנתיים את הנבחרות של קזחסטן, אזרבייז'ן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד כל מני רפובליקות סובייטיות עלומות, שמשלבות ידיים כדי לשמר את המורשת השבטית שממנה כולן צמחו, הרבה לפני שסטאלין נדחף לתמונה.

קירגיזסטן (צילום: V. Smirnov, ShutterStock)
כאן עוד ישנים: יורטות | צילום: V. Smirnov, ShutterStock



אבל סביר להניח שאלה לא ענפי ספורט אקזוטיים כמו ציד באמצעות עיטים וזריקת עצמות למרחק, שמושכים לאחרונה נחילים של תיירים ישראלים לקירגיזסטן. חלקם באים כדי לטפס על הרים, מצרך נפוץ במדינה הזאת שהתברכה בקרחונים ובפסגות שיכולות להגיע גם לגובה 7,500 מטר; אחרים נמשכים לטבע המרהיב, שנותן בקירגיזסטן את אחת ההופעות הטובות ביותר שלו, עמוסה באגמים אלפיניים, נהרות גועשים ומרבדי פרחים צבעוניים. ויש גם כאלה שמגיעים מתוך סקרנות לתרבות הנוודית שמהווה עדיין נתח משמעותי מהחברה הקירגיזית. רבים מתושביה מתגוררים עד היום בגרסה המקומית ליורטות (אוהלים מונגוליים), שפזורות במרחק קילומטרים אחת מהשנייה לאורך המדינה, ושחלקן גם מציעות לינה לתיירים. מה שנהוג לכנות אצלנו: "החוויה האותנטית".

דבר אחד בטוח – יש יותר ישראלים בקירגיזסטן מאשר תיירים מכל מדינה מערבית אחרת. רובם באים בקבוצות מאורגנות שמלוות בדרך כלל על ידי מדריך מקומי, כי אלא אם אתם יודעים לתקשר ברוסית, קירגיזית (מעין ניב טורקי) או באמצעות טלפתיה, יהיה לכם קצת קשה להסתדר פה. כל מדריכי הטיולים הישראלים שדיברתי איתם מדווחים על כך שקירגיזסטן הפכה למה שגאורגיה היתה לפני 5 שנים – היעד הפוסט-סובייטי הנכון של הרגע, עם אותה תחושה של גן עדן אבוד שהאדם המערבי עדיין לא הספיק להרוס.

קירגיזסטן (צילום: ארי פינס, mako חופש)
אפשר לרגע לטעות ולחשוב שמדובר בשוויץ | צילום: ארי פינס, mako חופש

סיפורה של שפחה קירגיזית

אז מה בכלל הקטע של כל המדינות המרכז-אסייתיות האלה שנגמרות ב"סטן"? לפי המדריך המקומי שלי, ארטיום, שנראה כמו טיפוס שיודע על מה הוא מדבר למרות המבטא של בוראט, סטן זה "המקום של" בפרסית ובאורדו. קירגיזסטן היא המקום של הקירגיזים, אפגניסטן היא המקום של האפגנים, אוזבקיסטן היא המקום של האוזבקים, וטורקמניסטן היא המקום ההוא שבו אסור לך לגדל שפם או לרקוד בלט. כל המדינות האלה מאוכלסות על ידי שבטים שהגיעו לאזור לפני יותר מ-2,000 שנה, ושהתודעה הלאומית שלהם החלה להתגבש רק בתחילת המאה ה-20, כשהסובייטים כבשו אותם וחילקו אותם למחוזות. בשנות התשעים ה"סטניות" הכריזו על עצמאות ורובן ירשו מכובשיהן את הנטייה לדיקטטורה, לאוליגרכיה ולשחיתות ממסדית עמוקה.

אבל קירגיזסטן היא יוצאת הדופן בחבורה, בתור היחידה מבין כל מדינות האזור שבה מתקיים משטר שאפשר לכנות דמוקרטי, גם אם הוא לא חף מפגמים ובעיות. בחירות מתקיימות באופן סדיר, ומאז שהיא הוקמה היו בה כבר שתי מהפכות מוצלחות שבהן הודחו נשיאים שהרגישו קצת יותר מדי נוח בכסא שלהם. לקירגיזסטן אין מצבורים של נפט ואורניום כמו לשכנתה קזחסטן, וגם לא גז טבעי כמו לטורקמניסטן, אבל כן יש להם מכרות זהב שהם כבר הספיקו למכור לחברות זרות, רובן קנדיות, בעסקאות מושחתות שהיו גורמות אפילו למיקי גנור להסמיק.

קירגיזסטן (צילום: Philip Rodriguez, ShutterStock)
עמוסה באגמים אלפיניים | צילום: Philip Rodriguez, ShutterStock



הקירגיזים מתגאים ביחס השוויוני שלהם לנשים. היתה להם אפילו נשיאה אישה, רוזה אוטונבייבה, שכיהנה אמנם רק שנה וחצי בתפקיד, אבל גם זה משהו. יש להם רק בעיה אחת בהיבט הפמיניסטי, ובשפת המקום קוראים לה אלה קאצ'ו ("לקחת ולברוח"). במערב הכינוי "חטיפת כלות" יותר תופס. דמייני את הסיטואציה הבאה – את יושבת בבית, צופה בפרק של "סיפורה של שפחה", כשלפתע מתפרץ פנימה בחור מהכפר השכן, תופס אותך כמו פגר של עז ומעמיס אותך על הסוס שלו, ואז חוטף אותך בחזרה לביתו. בבוקר שלמחרת (אחרי שהבחורה נאנסת) היא יכולה לבחור אם להתחתן עם החוטף שלה או לעזוב אותו. אם היא עוזבת, היא תהיה מנודה מהקהילה שלה כי כולם ידעו שהיא כבר לא בתולה. המנהג הברברי הזה, שנפוץ גם בקרב מדינות אחרות באזור, אמנם לא חוקי על הנייר, אבל אף אחד לא ממש אוכף את החוק. על פי מחקרים, 40-70 אחוז מהנישואים בקירגיזסטן הם עדיין תולדה של חטיפת כלות, ומדי שנה נשים רבות מתאבדות בגלל התופעה.

אבל אל תראו את הקירגיזים ככה. כשהם לא חוטפים נשים, הם דווקא די נחמדים. אם אתם אוהבים את הילידים שלכם צנועים וטובי לבב, אתם תעופו על הקירגיזים. הם אמנם משתייכים לשושלת ארוכה של שבטים ברבריים, אבל הם מתנהגים יותר כמו צאצאים של דובוני אכפת לי. מדובר באוכלוסייה שאפשר ממש להרגיש איך ההיסטוריה אנסה אותה שוב ושוב ושוב – רובם נראים מונגוליים, מדברים רוסית וסוגדים למוחמד. כעם שעבר לאורך השנים בין כל כך הרבה ידיים, אין להם יותר מדי ציפיות מעצמם. מאז שהם הכריזו על עצמאות ב-1991, אי אפשר להגיד שהחבר'ה האלה זינקו קדימה במהירות האור. רובם עדיין נוסעים במכוניות וינטאג' מתוצרת סובייטית, והשאר נוהגים ברכבים שהם מייבאים מהודו, מה שאומר שבחלק מהמכוניות ההגה בצד שמאל, ובחלק בצד ימין. הקירגיזים לא ממש מצטיינים בתכנון לטווח ארוך. רובם עסוקים בהישרדות היומיומית, בכאן ובעכשיו. הרבה יזמי הייטק צעירים לא תמצאו פה, אבל ילדים מקומיים שקושרים עיט לחבל כדי שהם יוכלו להציע לתיירים פוטו אופ תמורת 10 סום (חצי שקל) – דווקא כן.

חיים באוהל בקירגיזסטן (צילום: China Photos, GettyImages IL)
יש להם מכרות זהב, אבל המדינה ענייה | צילום: China Photos, GettyImages IL



העיט הזהוב הוא אחת החיות המרשימות בשמי קירגיזסטן, והמראה שלו קשור לחבל מעורר חמלה אפילו אצל זולל שווארמה סדרתי כמוני. אבל יש גם כאלה שמאמינים בדו-קיום בין אנשים לעיטים. למעשה, בקירגיזסטן יש מסורת עתיקת יומין של אנשים שמגדלים אותם כסוג של חיות מחמד, או ליתר דיוק, חיות ציד. קוראים למנהג הזה בירקוצ'י – ציד באמצעות עיט – וזה עובד ככה: הצייד מתגנב לקן שבו הוא יודע שיש גוזלים בזמן שאמא-עיט עושה סידורים. הוא חוטף את אחד הגוזלים ומכסה את עיניו במשך מספר שבועות כדי שזה יתרגל לריח שלו. לאחר מכן מתחילים כמה חודשים של טירונות, שבסופם הוא יוכל לשחרר את העיט על מנת שיצוד עבורו ממגוון המאנצ'יז שקיימים באזור (ארנב, שועל וכו'). אחרי 15 שנה ישחרר הצייד את העיט בחזרה לטבע, שם הוא יוכל לחיות עוד 20-30 שנה עד שימות בשיבה טובה. בדרך כלל הם לא חוזרים לבקר בחגים.

להשתכר מחלב סוסות

בקירגיזסטן יש אמנם רוב מוסלמי-סוני, אבל שנים של שלטון רוסי שמתחילות עוד מימי הצארים עשו את שלהן, ואף על פי שהם לא אוכלים חזיר, האלכוהול זורם פה בחופשיות. בכל מסבאה או מכולת אפשר לקנות וודקה מתוצרת מקומית, וגם כל מני תערובות עשבים מסתוריות ("ראשאן"), ליקרים שמבוססים על פירות, וכמובן, הספציאליטה המקומי – חלב סוסות מותסס, לא מפוסטר ("קומיס"). אני ממליץ לכם בחום לא לנסות אותו.

קירגיזסטן ענקית. חיים בה כ-6 מיליון אנשים, בשטח שגדול פי 10 מאשר ישראל. התיירים שטסים אליה לא נדרשים לעבור חיסונים, למרות שזו בבירור מדינה מתפתחת עם מערכת בריאות רעועה. רוב התושבים עניים, וגם אלה שמחזיקים בתפקידים מכובדים (רופאים, שוטרים ומורים למשל) מרוויחים בממוצע 150-200 דולר בחודש. שזה די עצוב, אבל היי, לפחות הכל זול בצורה מוגזמת. אחת הסיבות לנתוני העוני הגבוהים היא שרוב התושבים חיים עדיין בכפרים, ומנהלים משקים אוטרקיים שאינם תורמים לכלכלה המקומית. סיבה נוספת היא שהקירגיזים די עצלנים. ביום רביעי בבוקר, הבזאר הענק של העיר קראקול עדיין די שומם, ורוב הבאסטות נפתחות רק בסביבות 11-12 בצוהריים.

טיולית השטח בקירגיזסטן (צילום: יחסי ציבור)
טיולית השטח בקירגיזסטן | צילום: יחסי ציבור



גם בעיר הבירה אפשר להרגיש את הסטגנציה באוויר. בישקק מאכלסת כמיליון תושבים שרובם גרים בשיכונים קומוניסטיים שאפשר בקלות לבלבל עם דימונה. היא לא השתנתה הרבה מאז ימי הסובייטים - הארכיטקטורה הרוסית עדיין שולטת בנוף העירוני, ואנדרטות לענקים רוסיים כמו לנין, פושקין וגגארין חולקות את הכיכרות עם פסלים של גיבורים מקומיים כמו מאנאס, שהאפוס העתיק בכיכובו הוא הטקסט הכי קדוש לקירגיזים, שריד מהימים שבהם המקום הזה היה רק תחנת התרעננות על דרך המשי.

ההמלצה שלי – טוסו לקירגיזסטן, ואני לא אומר את זה רק בגלל שחברת הנסיעות שרשומה בתחתית הכתבה הצמידה לי אקדח לרקה. מדובר במקום מופרך במיוחד ובפנינה אקזוטית אמיתית, ארץ לא נודעת שהסתתרה במשך שנים מאחורי הרים וקרחונים; שנקרעת בין שתי המעצמות הגדולות (סין ורוסיה) שלוטשות עליה עיניים, ורק לאחרונה נזכרה להיענות גם לחיזורי המערב. הם אפילו עברו לאחרונה לאסלות במקום חורים באדמה בתור מחווה של רצון טוב. כמו תמיד, הישראלים היו הראשונים לזהות, אבל עם כל הכבוד לישראל, קירגיזסטן עונה הרבה יותר במדויק להגדרה "הארץ המובטחת". רק אל תשכחו להביא לחברים מהעבודה פגר של עז כמזכרת.

קירגיזסטן (צילום: ארי פינס, mako חופש)
בסופו של דבר, זה באמת מקום מופלא | צילום: ארי פינס, mako חופש

פרטים

חברת איילה גיאוגרפית מוציאה טיולים מאורגנים לקירגיזסטן.

המחיר כולל: טיסות, מסי נמל, הטל ביטחון ודלק, אוכל בקטעים הארוכים בין איסטנבול ובישקק, לינות במלונות טובים עם שירותים צמודים, לילה אחד במלון עם שירותים משותפים בטמגה, לילה 1 במאהל יורטה עם שירותים משותפים באגם סון קול, מופע פולקלור בבישקק, טיולית שטח קמאז 6X6 ממוזגת ומחוממת עם כסאות אוטובוס, מלווה מקומי ומדריך מצוות איילה גיאוגרפית. כמו כן, המחיר כולל גם כלכלה מלאה: חצי פנסיון במלונות, ארוחות צהריים של פיקניקים בשטח או מסעדות קטנות בדרך, טיפים לנותני שירותים מקומיים, כניסות לאתרים שבתכנית, דלק, ויזה לקירגיסטן בשווי 50 דולר וכל האישורים (permits) לשהייה באזורי גבול.

* הכתב היה אורח בטיול מאורגן של חברת הנסיעות איילה גאוגרפית. עוד על היעד אפשר ללמוד בסרטון הזה