מאז מותו של סרן עומרי שחר, לפני יותר משנה וחצי, לא העזה אמו אירית לרדת לקומת המרתף של ביתם בכפר סבא. שם, בקומה התחתונה של הבית צמוד הקרקע, ניצב עדיין חדרו המסודר של בנה הבכור – מדי חיל הים הלבנים מגוהצים ומונחים על מיטתו, נעליו מסודרות בכניסה כשורת חיילים בודדים הממתינים למסדר. "לא היום", היא מתנצלת כשאנחנו יורדים במדרגות, ושולחת איתי למטה את בת הזקונים לוטם (14), "אני נוסעת היום לתל אביב ואסור לי להישבר. אני צריכה להשאיר לעצמי עוד כוחות".
כשהקטנה שלה ממשיכה ללחוץ וטוענת שכנראה אימה כבר לא תרד לעולם למרתף, אירית (49) קורסת לתוך הכורסה הבהירה שבסלון ביתם. היא שותקת לרגע, ואז מודה בקול שקט שהיא פשוט לא מסוגלת. לא יכולה לצעוד באותן מדרגות, ולפגוש בכל הזיכרונות המיותמים. לפחות לא בינתיים, עד שמשהו יקרה. "אני ארד כשתהיה לי תקווה חדשה באופק", היא מבטיחה בקול צרוד משפעת. "חשבתי שאם יהיה לנו ילד מעומרי, אולי אשר ואני נרד לגור איתו בחדר למטה. נעביר את חדר השינה שלנו לשם, נישן במיטה של עומרי, ואת הסלון נהפוך לחדר לתינוק".
ב-27 ביוני 2012, בשעה שבע בבוקר, היא גילתה שאיבדה את בנה. בדיוק לפי הנהלים הקבועים התדפקו נציגי צה"ל על דלת המשפחה ובישרו את הבשורה המרה – עומרי, בנם בן ה-25, דור שלישי למשפחה בחיל הים ומפקד סיירת "בזק" האמוּנה על הביטחון השוטף בגזרת עזה בחיל, יצא לערב יחידה בתל אביב עם חבריו כדי לחגוג אימון שהסתיים בהצלחה. בדרך חזרה לבסיס באשדוד חש עייף מכדי לנהוג והעביר את ההגה לאחד מחבריו. באזור מחלף חולות איבד הנהג שליטה על ההגה והרכב התנגש במשאית. עומרי וחברו, סגן רפי בובליל, מצאו את מותם, ושני קצינים נוספים נפצעו.
עומרי, הבכור למשפחת שחר, גדל והתחנך בכפר סבא. הוא חלם לשרת בסיירת מטכ"ל, נחל מפח נפש כשהתבשר שלא התקבל ליחידה והחליט להמשיך את דרכה של משפחתו בחיל הים. הוא התגייס לקורס חובלים, טיפס בצמרת התפקידים ושירת כמפקד ספינת "שלדג 844". ארבעה חודשים לפני מותו מונה לתפקיד סיירת "בזק", האמונה על הביטחון השוטף בגזרת עזה, וקיבל הצעה להצטרף לתוכנית "אופק" למצטיינים שתבטיח את המשך שירותו בחיל הים.
עם קבלת הבשורה נשכבה אירית על רצפת סלון ביתם והחלה לצעוק מכאב. אחיותיו של עומרי ז"ל, ענבר (23) ולוטם, התעוררו מהרעש ומיהרו לרדת לקומת הסלון. במהרה התמלא הבית במנחמים – ידידי משפחה, חברים לבסיס, מכרים ותיקים, אלא שאירית ואשר לא יכלו להתנתק מהחלל שנפער להם ברגע אחד בתוך הלב. "הרגשנו שהבית חסר וריק, ודי מהר החלטנו שאנחנו רוצים לגדל ילד", היא אומרת. "כבר בשבעה בעלי התחיל לדבר על תינוק נוסף. בהתחלה אמרנו שננסה בעצמנו, אבל הבנו שזה מסובך בגיל שלנו, ובמקביל הרגשנו כל הזמן שאנחנו רוצים שגם משהו מעומרי יישאר, שתהיה לו המשכיות. אז עלה לי הרעיון שאפשר להביא ילד מהזרע של עומרי, לקחת תרומת ביצית ולהיעזר באם פונדקאית".
על שאיבת הזרע של בנם חשבו אירית ואשר ברגע שקיבלו את הבשורה האיומה – היא העלתה את הרעיון, הוא נסע לבית המשפט עם קצין העיר ודאג לאישורים. "מאז שקרה האסון ידענו שיש לנו את המבחנות, אבל רק אחרי שישה או שבעה חודשים של הלם התחלנו להבין באמת מה אנחנו רוצים לעשות איתן. ידענו שאפשר להציע אותן לאישה שרוצה להיות אם חד הורית, אבל זה לא הרגיש לנו נכון. אמרתי לאשר: 'בוא נביא את הילד שלו לעולם, נאמץ אותו ונגדל אותו בעצמנו במקום להביא ילד משלנו'. בתמימותי הרבה לא חשבתי אפילו שאמורה להיות בעיה או התנגדות כלשהי למדינה. פניתי לסוכנות פונדקאות וכתבתי מכתב לוועדה המאשרת כמו שהתבקשתי. כעבור כמה ימים הנציגה מהסוכנות חזרה אליי ואמרה לי: 'תשמעי, יש בעיה. זה כלל לא בסמכות הוועדה להחליט במקרים כאלה, תהיו חייבים לפנות להליך משפטי. רק אז הבנתי למה אנחנו נכנסים".
ההורים יכולים לבקש את המשכיות הבן – לא בלי אמא
הייעוץ משפטי שקיבלו הבהיר לאירית ואשר שבקשתם לדור המשך מבנם האהוב, שנראית להם עד היום טבעית כל כך, מוגדרת על ידי רשויות החוק כתקדימית במיוחד ושנויה במחלוקת. שכן, למרות שנולדו בעבר תינוקות מגבר לאחר מותו, מעולם לא נידונה בבית המשפט בקשתם של הורים המבקשים לקבל את זרעו של בנם המת לידיהם, ושלא באמצעות בת זוג שתהייה אם לילד העתידי – להביא לעולם ילד מזרעו, לגדלו בעצמם ולהיות לו הן לסבא וסבתא והן לאמא ואבא.
במרץ 2003 נקבע לראשונה כי בת זוגו של המת תחשב כבעלת הסמכות היחידה להשתמש בחומר הגנטי שהקפיא בחייו או שנשאב ממנו לאחר מותו בהליך כירורגי. במקביל קידמה עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון "משפחה חדשה", את המושג "צוואה ביולוגית" שהגתה – הוראה בכתב או בעל פה של אדם המבקש להמשיך את מורשתו באמצעו החומר הגנטי שנותר ממנו. היא פעלה גם על מנת להעניק לנשים שלא היו בנות זוג של הנפטר במהלך חייו, אפשרות לקבל את זרעו כתרומה שאינה אנונימית. קיוון כהן, חלל צה"ל שנהרג לפני יותר מעשור, נחשב כחלל הראשון שצוואתו שבעל פה התקבלה. ב-2007 אישר בית המשפט לראשונה בישראל לתרום את זרעו של קיוון לאישה שמעולם לא הכיר לצורך הפרייה, וזאת על בסיס עדותם של הוריו כי רצה ילדים. בנובמבר האחרון, שנים לאחר שבחרו בקפידה את האם המיוחלת – נולדה להוריו של קיוון נכדה קטנה מבנם המנוח, שתגדל אצל אימה. בדצמבר 2009 זכתה עו"ד רוזנבלום להישג נוסף, כשבית המשפט איפשר לאשה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה להרות מזרעו של עידן שניר, חייל שחלה בסרטן והקפיא את זרעו לפני מותו.
אלא, שבכל אותם מקרים, האם המיועדת היא שנדרשה לגשת לבית המשפט על מנת לקבל רשות לשימוש בזרע, והיועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיומו של מעמד כלשהו להורי הנפטר. לאחרונה חלה תפנית מסוימת בעמדתו, כשבמסגרת משפט המתנהל בחיפה הסכים לקבל את מעמדם של ההורים כמי שיכולים לבקש את המשכיות הבן. ועם זאת – גם כאן תנאי הכרחי הוא קיומה של אם שתלד את הילד מביצית שלה ותגדל אותו.
"עד היום לא היה מצב בארץ, ולפי הידוע לנו גם לא בעולם, שאפשרו למישהו שאינו בת זוג לקבל את הזרע", מחדד עו"ד ד"ר יאיר שיבר, המייצג את משפחת שחר. "המשפחה של עומרי מבקשת פה דבר חדש: 'תנו לנו את הזרע, אנחנו כבר נמצא את הביצית ואת הפונדקאית, ולאחר שהפונדקאית תלד את הילד אנחנו נאמץ אותו ונגדל אותו כילדנו שלנו".
באוגוסט האחרון הגישו בני המשפחה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה באמצעות עורכי דינם, השופט בדימוס אבידן גלובינסקי וד"ר יאיר שיבר, בבקשה לעשות שימוש בזרע בנם לצורך הפרייה באמצעות תרומת ביצית ואם פונדקאית. "מדובר בתביעה של אם הפונה לאלו שמסרה את גורל בנה בידם לסייע לה ולו במעט", נכתב בכתב התביעה. אלא שהפנייה הנרגשת לא שינתה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שנדרש לתת את חוות דעתו בתיק. "עם כל הצער על האובדן שחוו המבקשים, ועם כל ההבנה לרצונם, המשיב אינו יכול להסכים לבקשה", נכתב במסמך. התשובה מתבססת בין השאר על הנחיית היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין משנת 2003, לפיה "להורים אין מעמד חוקי בשאלת הפוריות של ילדיהם, לא בחייהם, וקל וחומר לא לאחר מותם". רובינשטיין מזהיר מפני "פתיחת פתח להורי בן הזוג להיכנס לתחום אינטימי ופרטי", וטוען כי "היעתרות לבקשת ההורים מסוכנת גם מן הטעם שהיא עלולה לפתוח פתח ליצירת מוסד משפחתי חדש בו סבים וסבתות משתמשים בהליכי פונדקאות ליצירת ילד כזכר וכגלעד לילדם המנוח ומגדלים את נכדם כהוריו". לסיום, מצוין בתגובת היועמ"ש כי בכל מקרה, הליך פונדקאות שאינו מזרע האב העתידי, או ביצית האם אינו יכול להתבצע בישראל.
אלא שבמשפחת שחר לא מתכוונים לוותר. הם מאמינים שיש להם כל זכות לגדל את נכדם מבנם המת כרצונם, כפי שהם מפרשים את רצון בנם, גם אם עד היום הדבר לא התאפשר. לפני כחודשיים הגישו בקשה לקיום דיון בעניין התביעה לבית המשפט. "זה לא שאני חושב שהמקרה יגיע לבג"ץ", מסביר עו"ד שיבר, "אני יודע שזה יקרה. לא משנה מי יזכה במשפט – היועמ"ש או אנחנו – הצד השני יערער לעליון".
"אנחנו רוצים לגדל אותו כהורים ואנחנו לא מבוגרים מדי כדי לעשות את זה", קובע אשר (51) נחרצות, "כשהילד, או הילדה, יגיע לגיל שמונה ויתחיל להבין עניין – תאמיני לי, הוא כבר ידע מי הוא. אני אשתף אותו ואסביר לו שמבחינה ביולוגית אני סבא שלו. ואם הוא יתלונן? אנחנו נראה לו את כל הכתבות האלה ואת כל המלחמה שהייתה עליו ואין לי ספק שהוא ישמח שהוא חי. הוא לא יתלונן".
"הוא יקבל חיים כל כך טובים, ואהבה ובית חם, בריא וטוב ומחנך. הוא ירגיש מוחמא", אירית מצטרפת לשיחה בלהט, "נספר לו את הסיפור והוא יבין שהוא הילד הכי רצוי בעולם. עומרי היה תמיד גאה במה שיש לו ובמי שהוא, ואני מאמינה שגם הבן שלו יהיה כמוהו, גאה במה שהוא ובמקום שאליו הוא נולד".
"מה חסר פה בתמונה? עוד אחד שימשיך"
אשר קם, מתרחק לרגע וחוזר עם תמונה גדולה של בנו, אותה הוא מציב על השולחן. "כשמדברים על הבן שלי אני רוצה שהוא יהיה נוכח", הוא מצהיר. אחר כך הוא פונה לעבר התמונות התלויות בצד המטבח. "את רואה? זה אבא של אירית במדי חיל הים, זה אני וזה עומרי. סבא, אבא, בן. מה חסר פה בתמונה? עוד אחד שימשיך. זה לא יכול להיעצר פה, יהיה כאן עוד ילד או ילדה שימשיכו את עומרי. ילד אחד, שניים, שלושה, כמה שאפשר. יש כאלה שבגיל הפנסיה מטיילים, מבלים, שומרים קצת על הנכדים, אבל אני הבנתי שזה הגורל החדש שלי, לגדל את הילדים של עומרי מגיל 50 עד גיל 80. ככל שהזמן עובר וזה לא קורה – זה רק מקשה עלינו את החיים".
לפחות פעם בחודש מקפידה אירית לשתף את בנה במכאוביה. בפוסטים ארוכים שלופתים את הלב היא כותבת על קיר הפייסבוק של עומרי על הימים הארוכים שעוברים עליה בלעדיו. "זה כשאני מתפוצצת. בלילות בדרך כלל. כשכולי לא מוצאת את נפשי. אני פורקת לדף ואני מרגישה כאילו אני מדברת איתו", היא מסבירה.
ביום חמישי שעבר אירית שוב לא יכלה יותר לשמור בבטן, והפעם פרקה בפייסבוק את הזעם נגד עמדת המדינה, שלא מאפשרת לה להכניס קצת שמחה לחייה. "עכשיו, בתוך כל הכאב והחשיכה, יש לנו קרן אור קטנה, והיא מבחנת הזרע שנמצאת בבנק הזרע, בבית חולים אסף הרופא, שממנה יכול לפרוץ אור גדול אל חיינו, לחבוק נכד או נכדה מבננו האהוב", כתבה. "מאז האסון הנורא, חיי וחיי משפחתי אינם חיים, הכאב ממלא כל חלקה טובה בנשמה, אך כאמור, יש לי תקווה להחזיר את החיוך והשמחה הביתה באמצעות דור המשך לבני, זה אפשרי, זה יכול לקרות ואני צריכה רק את אישור המדינה שמשום מה בחרה להתנגד לי".
הפוסט צבר כ-10,000 לייקים וגרר אלפי תגובות. "יש הרבה נשים שרוצות להיות פונדקאית בשבילנו אפילו בחינם, המון שמציעות תרומת ביצית בחינם", מספר אשר. בין כל המועמדות האפשריות, אגב, לא תמצאו את ספיר – חברתו של עומרי בשלוש השנים האחרונות לחייו. היא צעירה הלומת כאב בת 23 שכל חייה לפניה, ואיש מהם לא מצפה שתקשור חייה בילדו של גבר מת. "השבוע היא אמרה לי 'אירית, את יודעת, המטפלת שלי אמרה לי להפסיק לחכות לו. ואני בעצמי התכווצתי ששמעתי את זה, כי אני כל הזמן מחכה לו", מספרת האם. "איך היא עוד יכולה עכשיו לקחת על עצמה נטל כזה? זה לא הגיוני. הלוואי, אבל אני לא אעשה לה את זה".
אירית בטוחה בצדקתה, אך גם מכבדת את הביקורת שעולה מדי פעם כלפי הדרך שבחרו בה. "אני לא מקלה ראש בסיטואציה שהילד ייוולד אליה, אבל אני באמת מאמינה שביכולתנו לתת לו בית כל כך חם וטוב שיפצה על כל חסר. אנשים שמבקרים אותי או לא מסכימים איתי לא מפריעים לי. מישהו למשל כתב ש'האמא היא אישה חולה'. צחקנו על זה פה בבית ואמרנו 'וואלה, מדהים איך שהוא ידע שתפסתי וירוס'. זה בסדר, אנשים לא מכירים אותי ויכולים לחשוב כל מיני דברים. כל אדם זכאי לדעה משלו". ובכל זאת, היא מספרת שהמאבק הציבורי שהיא מתחילה לנהל והחשיפה האישית נושאים מחיר: "היו בפייסבוק כמה תגובות שחתכו בבשר והתייחסו לעומרי ולמוות שלו. אני מוכנה שיגידו הכל, רק שלא ידברו על הבן שלי סרה".
חלום להחזיק ככה ילד של עומריקי
באותו סלון משפחתי וחם בו התבשרה על האסון, ניצבת כעת המשפחה כעת בהרכב מלא-חסר: הבנות ענבר ולוטם מצטרפות לרגע לשולחן ומשוחחות על חבילת הגלישה ששוב נגמרה. כלב הפודל הקטנטן, טוי, שאימצו לפני כשנה וחודשיים לאחר שהפינצ'ר של עומרי נדרס, מתרוצץ על הרצפה. מי שמביט מהצד היה מתקשה לראות שמדובר במשפחה שמתמודדת באופן יומיומי עם כאב שרק מתגבר. "לפני חצי שנה בערך התקשרה אליי צביה ריבן, אמו של אלעד שנספה באסון הכרמל שהביאה עכשיו זוג תאומות מפונדקאית, וניסתה לשכנע אותי לעשות ילד", מספרת אירית. "זה היה בדיוק כשאמא שלי הייתה על ערש דווי ממחלת הסרטן, כמעט שנה למותו של עומרי. היא אמרה לי: 'אירית, אני לא האמנתי שאני עוד אשים שירי ילדים ואמצא את עצמי רוקדת בסלון. זה קרה, וזה יכול לקרות גם לך ולהרים אותך ואת המשפחה'. אני מסכימה לכל מילה שיצאה לה מהפה – אבל אם יש לי את האופציה לאחד את הכל ביחד ולתת גם לבן שלי אפשרות לילד, אז למה לא? זה המעט שאני יכולה לעשות עבורו".
לא מעט הם מנסים לשער מה עומרי היה אומר על כל זה. המסקנה שאליה הם מגיעים תמיד היא שהיה מאושר מהמאבק על דור ההמשך שלו. "עומרי לא תכנן למות, אני יודע את זה. הוא תכנן להמשיך לתוכנית 'אופק' לחיילים מצטיינים, לחתום בצבא בשבע השנים הקרובות, להיות מפקד ספינת טילים, להפוך למפקד חיל הים. לכן עכשיו הוא אומר לי 'אבא תמשיך', וזה מה שאני עושה", אומר אשר. "לעומרי יהיו ילדים, ומצדי שיהיו גם עשרה".
אירית מהנהנת. "אני בטוחה שעומרי רוצה שאני אגדל אותו, שהוא יישאר בתחום המשפחה הזאת. אני לא אתן למישהי שהוא לא הכיר לקחת את הדבר הכי יקר שלו, כי אני מרגישה שדווקא זה יהיה בניגוד לרצונו". על חרטות היא לא מדברת, אבל בפייסבוק של בנה היא פותחת את הלב: "עמרי שלי אהוב! זה כבר הלילה השני רצוף שהשינה חומקת ממני וכל מחשבותיי וכל כמיהתי נתונה לך ולכמה אתה חסר לי, מה לא הייתי נותנת כדי לא להיות במצב הזה, הכל הכל!!!... הימים האחרונים קשים עליי, אני צריכה להיות חזקה ולייצג את העמדה שלנו, כדי שנגיע למטרה שאנו חפצים בה כל כך, אבל אלוהים עדי כמה שאני חרדה לכבודך ומפחדת שיפגעו בזכרך, אז עמרי נסיך שלי, אנא סלח לי, אם משהו שאני אומרת ועושה לא מוצא חן בעינייך! אני מכירה אותך ויודעת שנדיר שהיית כועס וגם אם כן אף פעם לא לאורך זמן, (שעה משהו כזה??). אבל, עדיין חשוב לי לבקש ממך סליחה!".
כיום המדרגות לקומת המרתף בבית משפחת שחר חסומות רוב שעות היום, כדי שטוי הכלב לא ירד ויעשה שם את צרכיו. אלא שאם המאבק יצליח, הן יהפכו בקרוב לשוקקות חיים. "אני חושבת הרבה על התינוק או התינוקת האלה, על הרגע הזה בחדר לידה כשאת מקבלת אותו לידיים", אירית מספרת, "אני זוכרת את התחושה – אמנם לא המצאת שום גלגל ומיליארדי נשים עושות את זה – ובכל זאת את מרגישה כאילו עשית את הדבר הכי גדול בעולם. שום דבר לא משתווה ליצירת החיים הזאת שאת מקבלת לידיים, אז את יודעת איזה חלום זה יהיה להחזיק ככה ילד של עומריקי?".