מוחמד אלקיק שוקל בימים אלה כ-50 קילוגרם. אולי פחות, אין לדעת. הוא לא מסוגל לקום מהמיטה ובטח שלא להישקל. הוא שוכב כחוש במיטתו, מתקשה לדבר ולפקוח את עיניו, מתפתל ונאנק. גופו עשוי לקרוס בכל רגע.
לעיתים הוא מבקש מחברו מחמוד לואיסי, שיושב לצדו, מעט מים. מעל מיטתו ציור של ילד קטן, ולידו שלט "חופש לעיתונאי מוחמד אלקיק". מהשלט נשקפת דמותו של בחור צעיר, לבוש חליפה ומגולח למשעי. קשה לזהות בתמונה את הבחור ששוכב בחלוק בית חולים, זקן בצבע חום-ג'ינג'י מכסה את פניו. כשהוא נשאל לשלומו, הוא משיב בקול איטי וחלוש, כמי שקולו עוות על ידי סינתיסייזר, "אלחמדולילה, המצב מדרדר". האחות במחלקה מגיעה ומציעה טיפות עיניים כדי להציל את עיניו מהתעוורות. הוא שוב מסרב. בשלב מסוים הוא מפסיק לענות, עוצם את עיניו ומבקש שלא ייכנסו עוד אורחים.
"בשביתת רעב הגוף מתחיל לאכול את עצמו"
חלק מהקוראים שלנו יחשבו שיש בעיה עם הכתבה הזאת. היא מספרת על אדם שייתכן שהוא קשור לחמאס. האמת היא שאנחנו לא יודעים בדיוק מה אלקיק עשה ובמה הוא חשוד; חומר החקירה חסוי. לטענת משפחתו ומקורביו, הסיבה למעצרו היא עבודתו כעיתונאי, והעובדה שהערוץ בו הוא נוהג לשדר מזוהה עם חמאס. "הרשויות הישראליות יודעות שהוא לא פעיל בחמאס", טוען אחיו אסלאם. "הוא מדבר עם חמאס כמו שהוא מדבר עם כל פוליטיקאי פלסטיני. הסיבה למעצרו היא העובדה שהוא מדווח על אירועים באופן שתומך בזכותם של הפלסטינים באדמה ובהתנגדות בדרכי שלום לכיבוש". השופט אליקים רובינשטיין הסביר בתשובתו לעתירה של אלקיק נגד מעצרו כי "העותר חשוד במעורבות בפעילות צבאית עדכנית... חשוד בפעילות כותלה אסלאמית (אגודת הסטודנטים של חמאס) באוניברסיטת ביר-זית... ולו קשר בטחוני מול פעילים ברצועת עזה. מדובר אפוא בפעיל חמאס מובהק העוסק בטרור צבאי".
התקשורת בישראל עסקה השבוע במאסר של אולמרט ובנכדה של נתניהו, אבל בחדר הקטן בבית החולים "העמק" בעפולה יש רכבת שדוהרת לכיוון אחד. הפיצוץ יהיה בלתי נשלט ורב מימדי: היחסים בין ישראל לעולם, בין ישראל לרופאים שלה, בין ישראל לפלסטינים, אפילו בין היהודים לערבים אזרחי ישראל – מותו של מוחמד אלקיק יהיה הגפרור שיצית את כולם. והמוות הזה נראה אפשרי מאוד: מזה 85 ימים אלקיק שובת רעב, לא אוכל דבר ושותה רק מי ברז, והוא מצוי בסכנת חיים קיצונית. מקורביו מספרים שהשמיעה והראייה שלו הולכות ומתדרדרות; השבוע הוא עבר, ככל הנראה, אירוע לב.
אלקיק הוא עיתונאי ערוץ החדשות הסעודי "אלמג'ד". הוא בן 33, נשוי ואב לשניים, תושב דורא שבאזור חברון. הוא נעצר במעצר מנהלי על-ידי הרשויות הישראליות ונלקח לחקירה ב-25 בנובמבר האחרון. ארבעה ימים לאחר מכן פצח בשביתת הרעב. השבוע הסתובבו ברשת ופורסמו בכלי תקשורת פלסטינים סרטונים קשים לצפייה, בהם הוא נראה זועק ומתפתל מכאבים, במה שנראה כמו התכווצות שרירים או עוויתות. "אם יקרה משהו למוחמד נפנה לבתי משפט ישראלים ופלסטינים ובינלאומיים", אומר אחיו, אסלאם. "אנחנו מודאגים מאוד, ולא רק מגורלו של מוחמד. החשש העיקרי שלי הוא מהתלקחות מחדש של האזור. אנחנו רוצים לפתור את זה בדרכי שלום, אבל יש אנשים ברחוב הפלסטיני שקוראים לשחרורו של מוחמד והם כועסים מאוד. יש כבר ארגונים ששחררו הודעות לעיתונות שאם יקרה משהו למוחמד – הם ינקמו". בימים האחרונים הצטרפו חלק מתומכיו של אלקיק לשביתת הרעב, ביניהם השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וחברי ועדת המעקב של ערבי ישראל, בראשות הח"כ לשעבר מוחמד ברכה.
"כשאין מזון הגוף מתחיל לשרוף את השומנים שלו", מסבירה ד"ר בטינה בירמן, רופאה נוירולוגית וחברה בוועדת האתיקה של ארגון "רופאים לזכויות אדם". "אבל ברגע שאין יותר שומנים הגוף מתחיל 'לאכול את עצמו', משמע – הוא מפרק רקמות אחרות כדי להפיק אנרגיה, כולל את השרירים, מה שיכול לגרום לפגיעה אפילו בשריר הלב. נוצר חסר בדברים חיוניים כמו ויטמינים. החוסר בוויטמין b1 (אותו ויטמין שהיה חסר לילדים בפרשת רמדיה – א"פ) נוצר הכי מהר וגורם לפגיעה במערכת העצבים, לבחילות, לפגיעה בזיכרון ובשיווי המשקל, ואלה פגיעות שיכולות להיות גם בלתי הפיכות ולהגיע למצב שהאדם מאבד את הזיכרון והיכולת ללמוד. חוסר בויטמין k, שאחראי על מנגנון הקרישה, יכול להביא לדימומים. מצב של חוסר במלחים גם הוא מסוכן מאוד. אחרי שהגוף איבד אחוז מסוים ממשקלו יכולות להיווצר הפרעות קצב. בנוסף לכל אלה, כבר בשלבים מוקדמים של השביתה יש הפחתה ביכולות השמיעה והראייה. בשלב מסוים, האדם לא יכול לחשוב יותר באופן צלול והוא עשוי להפוך מבולבל או אפאתי".
ויש עוד נקודה שהופכת את השביתה של אלקיק לקיצונית במיוחד: הוא מסרב לקבל טיפול ועירוי של מלחים, ויטמינים ומינרלים חיוניים, שיגנו עליו מנזק בלתי הפיך. אלקיק לא מסרב רק לאכול; הוא גם מסרב לקבל כל טיפול. הוא מסרב גם לבדיקות, כמו בדיקת דם או אק"ג, ולכן איש מצוות הרופאים לא יכול לדעת מה באמת מצבו הרפואי. כולם רק יודעים דבר אחד – כבר אחרי היום ה-42 לשביתת רעב מסוג זה נמצא השובת בסכנת חיים. אלקיק עבר את השלב הזה כבר מזמן, והוא עלול למות בכל רגע. "אני עיתונאי", הוא אומר בתשובה לשאלתי אם אינו חושש למות, "לא אכנע להשפלות. אני מבקש להיות חופשי".
לאוניד אידלמן: "הרופאים לא מפעילים שום טיפול בכוח ואין בכוונתם לעשות זאת"
שביתת רעב היא נשקם של המיואשים ביותר, נשק פאסיבי אגרסיבי, השמדת הגוף בתקווה נואשת לשכנע את המערכת שלא לתת לו להישמד. זה גם נשק אפקטיבי מאוד. מדינות ורשויות לא רוצות אסירים נמקים ברעב, התקפי לב לא מטופלים, סרטונים של עוויתות, פעילי זכויות אדם, לחץ בינלאומי. כיוון שהאכלה בכפייה היא עבירה אתית קשה עבור רופאים, בניסיון למנוע את הקטסטרופה התקשורתית והמוסרית של אסיר שמת בייסורים, בית המשפט נאלץ לשחרר את האסיר – לפעמים רק כדי לאפשר לו לאכול ולהתחזק, ולעצור אותו שוב. שביתות רעב הופיעו כמעט בכל מאבק ומלחמה בהיסטוריה: בצפון אירלנד, בדרום אפריקה, בכיכר טיין-אן-מן, במאבק על זכות הצבעה לנשים בבריטניה, אפילו בבתי המעצר של ממשלת המנדט הבריטית בישראל. גם יו"ר ההסתדרות הרפואית לאוניד אידלמן שבת רעב כשבוע וחצי במסגרת מאבק הרופאים, וכן, גם שביתות רעב של פלסטינים בבתי הכלא הישראלים הן מחזה לא בלתי נפוץ.
הנושא עלה לכותרות בקיץ האחרון; בניסיון לפתור את צורת המחאה הכל כך יעילה הזאת, העבירה הכנסת את "חוק מניעת נזקי שביתת רעב", שמכונה גם חוק האכלה בכפייה. לפי החוק, שקידמו רשויות הביטחון בתמיכת משרד הבריאות, במקרה שעציר שובת רעב ויש סכנה לחייו – המדינה תוכל להזין אותו בכוח. לפי הגרסה המרוככת שעברה בסוף, ניתן יהיה להאכיל בכפייה עצירים רק אם רופא העריך שללא טיפול תיגרם סכנה לחייו של האסיר, או נכות בלתי הפיכה, וגם אז רק באישור בית המשפט. אלא שבתהליך הזה שכחו לדאוג לדבר אחד – לרופאים שיבצעו את ההזנה.
כדי להבין את הסוגיה, צריך להבין מה המשמעות של המלים הזנה בכפייה: ד"ר בירמן מסבירה כי לא מדובר בהחדרת אינפוזיה פשוטה אלא בהליך אלים ומכאיב, בו קושרים את האסיר ודוחפים לאפו או לפיו זונדה היורדת במורד הושט אל הקיבה, ועלולה לפצוע אותה. ההאכלה גורמת לכאבים קשים, ולאחריה יש להשאיר את האסיר קשור כדי שלא יקיא. על ההליך האגרסיבי, שהוא כשלעצמו מסכן חיים, יש לחזור יום יום. הפרוצדורה הזו נחשבת לעינוי, והעברה האתית קשה ובלתי נסלחת: לרופא אסור לכפות על מטופל טיפול, ועל אחת כמה וכמה אסור לענות אותו.
"חוק זכויות החולה קובע באופן נחרץ שאסור לתת לחולה טיפול בניגוד לרצונו, אלא אם נקבע שאינו כשיר להחליט על עצמו", מסבירה ד"ר בירמן. "חוק האכלה בכפייה למעשה מוציא את ההחלטה מידי הרופא, ומעביר אותה למערכת הביטחון ולבית המשפט. כך יכול להיווצר מצב שהרופא, במקום לפעול משיקול של טובת החולה בלבד, הופך לכלי להפעלת כוח בידי המדינה". יו"ר לשכת האתיקה של הסתדרות הרופאים, ד"ר תמי קרני, מוסיפה: "לא נאות לעשות חוק נפרד לאסירים. התחייבותו של רופא היא לטפל בכל אדם בצורה שווה. אם מחוקקים חוק שעושה הפלייה בטיפול - פוגעים בה".
ובאמת, בשנה שעברה, כששבת רעב האסיר מוחמד עלאן, הצהירו בתי החולים סורוקה וברזילי שהכנסת יכולה לחוקק אם היא רוצה – אבל הם לא יזינו בכפייה. בית חולים העמק, מנגד, לא יצא בהצהרה שכזאת, אבל ד"ר אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, מספר שוועדת האתיקה של בית החולים החליטה שמותר לרופאים לטפל באלקיק. הרופאים סרבו לעשות זאת. "הזנה בכפייה היא עינויים לכל דבר", אומר אידלמן. "גם טיפול רפואי בכפייה בחולה בהכרה, כשהוא מתנגד, זאת עבירה והפרה של הפרת הקוד האתי הישראלי והבינלאומי. אני לא מאמין שיימצא בישראל רופא שמעוניין להשתתף בעינויים ולהפר את הקודים האתים שבארץ ובעולם".
רופאי בי"ח העמק יזינו את אלקיק בכפייה אם יתבקשו?
"אנחנו נמצאים בקשר איתם ולכולם ברור שהרופאים לא מפעילים שום טיפול בכוח ואין בכוונתם לעשות זאת. מעבר לכך, הזנה בכפייה לא בהכרח תציל חיים. נהפוך הוא, היא עלולה לגרום נזק. אם חלילה ימצא רופא שיסכים לבצע טיפול כזה ללא הסכמתו של שובת הרעב – הדבר עלול לגרור סנקציות של הקהילה הרפואית הבינלאומית. האיום על חרם על רופאים ישראלים יתגברו, וזה יתן נשק לאלה שכבר היום קוראים לחרם על רופאים ישראלים", הוא מסביר.
ד"ר קרני מבהירה שלמרות שלא ינתן לאלקיק טיפול בעודו בהכרה, הרופאים כן יעשו ככל יכולתם כדי לשמור על חייו, במקרים כמו אובדן הכרה למשל, וזאת מתוך ידיעה שאלקיק יהיה מעוניין לחיות. "לרופאים ב"העמק" יש ניסיון עם שובתי רעב וכמו שמקרים קודמים הם מנסים להיענות לרצונו האוטונומי להביע עצמו באמצעות שביתת הרעב שלו ובמצבי קיצון הם ינסו להציל את חייו", היא מסבירה, "הרי שובת רעב בסופו של דבר רוצה לשמור על חייו. אם היה מצהיר שברצונו למות, הוא היה מבחינת מתאבד. עם זאת, זה לא אומר שיהיה ניתן להציל אותו במקרה כזה".
עו"ד ניצנה דרשר-לייטנר, מייסדת ארגון "שורת הדין" המייצג קורבנות טרור ובני משפחותיהם, דווקא חוששת מ'כניעה' של המדינה לדרישות האסירים שובתי הרעב. "אם מדינת ישראל מבקשת להטיל מאסר מנהלי על חשוד בעבירה בטחונית היא צריכה לקחת את ההחלטה הזאת עד הסוף. אם המדינה 'נכנעת' באמצע הדרך, היא קודם כל מכניסה את עצמה למערכת של לחצים וסחיטות שאחרים יכולים ללמוד ממנה. ואחר כך גם הופכת את הכלי של המעצר המנהלי לבלתי יעיל", היא אומרת.
"כל יום נמשך כמו מאה שנה"
בדיון שהתקיים לפני כשבועיים, הקפיא (התלה, בעגה משפטית) בית המשפט העליון את צו המעצר המנהלי נגד אלקיק בשל מצבו הרפואי, עד לשיפור במצבו. זאת מתוך הנחה שיפעל כפי מוחמד עלאן: ישבור את שביתת הרעב, ישוב לתפקוד, ואז יהיה אפשר להשיב את הצו על כנו. אבל אלקיק נהג אחרת: גם לאחר החלטת להקפיא את הצו הוא סירב לאכול. הוא סירב גם לעבור לטיפול בביה"ח אלמקאסד במזרח ירושלים, והודיע כי ימשיך בשביתה עד שיועבר לטיפול במקום מגוריו, רמאללה.
אלקיק נמצא במצב יוצא דופן ולא ברור מבחינה משפטית: הוא לא עצור – השב"ס כבר לא משגיח על חדרו והוא אינו כבול, אבל לא חופשי. עורך דינו, ג'ואד בולוס, טען בבית המשפט כי אם צו המעצר הותלה – אלקיק יכול לעבור לאן שירצה; אבל בית המשפט דחה את הבקשה. בכניסה למחלקה פנימית א' בבית החולים העמק שבעפולה ניצב כעת קצין ביטחון מטעם בית החולים ומתשאל כל אדם שנכנס. שני קב"טים נוספים מסתובבים במסדרונות המחלקה, ושני שוטרים משגיחים על חדרו. כשהם נשאלים אם הם שומרים על "שובת הרעב" הם משיבים בחיוך אירוני ש"אנחנו לא משגיחים על אף אחד. אנחנו רק יושבים פה".
בימים אלה, מספרים מקורבים, מתנהל משא ומתן בין אלקיק ומשפחתו ובין רשויות הביטחון בישראל. אחת האפשרויות שעומדות על הפרק היא שאלקיק יאושפז בבית חולים במזרח ירושלים. המשמעות של הסכמה כזאת תהיה שחוק הזנה מכפייה פשוט מתרוקן מתוכן: אולי לפי החוק מותר להזין, אבל אין מי שיזין, האסיר משתחרר, והשביתה אפקטיבית כשהייתה לפני כן.
בסמיכות זמנים מקרית, ביום ראשון הקרוב ידון בית המשפט העליון בעתירות נגד החוק שהגישו ארגון "רופאים לזכויות אדם" וההסתדרות הרפואית נגד החוק. בני משפחתו של אלקיק מתגוררים ברמאללה ואינם מורשים להיכנס לשטח ישראל על מנת לבקרו. "דיברנו פעמיים בטלפון, אבל בימים האחרונים הוא חלש מדי ולא מסוגל לדבר", מספרת אשתו של אלקיק, פיחאא סלס (28), גם היא עיתונאית, ומסבירה כי למרות הקושי, היא תומכת בדרכו של בעלה. "אני אשתו וגם אמא לשני הילדים שלנו, בני 3 וחצי ושנה וחצי. אני מבינה את הסיטואציה היטב וחיה עכשיו כל יום כאילו היה מאה שנה, ולמרות זאת, לעולם לא אבקש ממנו להספיק את שביתת הרעב. לעולם לא אפעיל עליו לחץ כדי להפסיק אותה. הוא יודע מה טוב לו והוא זה שסובל. מוחמד רוצה להיות אדם חופשי ויודע שזאת הדרך היחידה שלו לחופש. לכן, למרות הסבל, אני לא רוצה שיוותר. אפילו אם המחיר שנשלם הוא מותו".