הלילה שבין שני לשלישי היה קר, וירד מבול. בזמן שרוב תושבי העיר ישנו במיטותיהם החמות, אייל, דר רחוב ומכור לסמים, צעד בדרום תל אביב יחד עם עוד חברים. הם היו בדרכם לקנות סמים. "פתאום אנחנו רואים בן אדם על הרצפה. הוא לא זז והגשם נופל עליו. חשבנו שהוא גופה", מספר אייל. "נכון במלחמת העולם הראשונה החיילים היו מחממים עם הידיים את החברים שלהם שקפאו? אז התחלנו לחמם אותו ככה והתברר לנו אחרי כמה זמן שהוא חי וקיים, פשוט היה מסומם מאוד, לא יודע ממה. אם לא אנחנו, הוא היה קופא למוות בטוח".
הלילה שבין שלישי לרביעי היה קר אפילו יותר. גם אז ירד מבול. הפעם אייל היה לבד. הוא היה בקריז. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, והוא הלך ברחוב צ'לנוב לתחנת סמים בפינת רחוב מטלון. "היה קור מקפיא עצמות, אבל הרגשתי רק את הקריז. כשאני צריך סמים, שום דבר לא יעצור אותי ובכל מקרה אתה לא מרגיש כלום כשאתה ככה. נרטבתי כולי, אבל קניתי את המנה וחזרתי למחסן שבו אני ישן. רק כשהתעוררתי מהסטלה הבנתי שאני רטוב לגמרי וקר לי ברגליים".
"אמרתי לעצמי שאני לא נשאר בחוץ בחורף. הייתי נוסע לבית החולים וישן שם בחדר ההמתנה. הייתי בכל בתי החולים בעיר, לא שואלים אותך שם שאלות ואתה יכול פשוט להירדם"
אלי, דר רחוב
השבוע האחרון היה הקר ביותר בחורף עד כה. הסופה ברברה הורידה את הטמפרטורות לכמעט קיפאון והמטירה גשם כבד ברחבי הארץ. ובעוד שמהירי ההחלטה מיהרו להזמין לעצמם לימי הסערה המתקרבת צימרים בצפון, הסתובבו אנשי מקצוע, עובדי עירייה ומתנדבים ברחובות הקשים של ערי הארץ, איתרו דרי רחוב, הזהירו אותם מפני מזג האוויר המתקרב והציעו להם עזרה, קורת גג, מזון ובגדים.
"בערבי החורף אנחנו עושים סיורים מתוגברים, משדלים להגיע לגגונים (מעון קורת גג זמנית – י"פ), אבל ההיענות נמוכה, לצערי", אומר יואב בן ארצי, מנהל תחום דרי הרחוב, התמכרויות, שיקום האסיר וזנות ומנהל השירותים החברתיים של עיריית תל-אביב–יפו, "לדרי הרחוב קשה להגיע למקומות שסוגרים אותם, שיש בהם נהלים בסיסיים מתי אפשר להיכנס או לצאת. הם חוששים לפתח קריז ושהמענה הנרקוטי לא יהיה זמין להם כפי שהוא זמין ברחוב. במקרים כאלה אנחנו מציעים שתייה חמה, כובע, כפפות, מחממי צוואר".
באים לכמה ימים לסחור או להשתמש, וחוזרים הביתה
מחוסרי דיור מתים מהיפותרמיה ברחובות בישראל כמעט בכל חורף. רק בשבת האחרונה נמצא גבר כבן 50 שוכב בתוך שלולית מי גשם בגינת לוינסקי בתל אביב; הפרמדיקים שהגיעו למקום שלפו אותו מהמים כשהוא בהכרה מעורפלת וקר מאוד, הכניסו אותו לניידת טיפול נמרץ שחוממה מראש, הסירו מעליו את הבגדים הרטובים, עטפו אותו בשמיכות ולקחו אותו לאיכילוב. בחורף 2021 חיפש דר רחוב בבת ים מפלט מהסופה המשתוללת בחוץ בתוך ארון כיבוי. שם הוא ישב ושתה אלכוהול, ושם מצא את מותו. באותו חורף נמצא דר רחוב ספוג במים ומת על ספסל בשכונת נווה שאנן בתל אביב. ביום אחד בלבד של חורף 2022 נמצאו שתי גופות של דרי רחוב בבת ים – אחת במקלט בבניין מגורים, השנייה בחניון במרכז מסחרי.
"היה קור מקפיא עצמות, אבל כשאני צריך סמים אני לא מרגיש כלום. רק כשהתעוררתי מהסטלה הבנתי שאני רטוב לגמרי וקר לי ברגליים"
אייל, דר רחוב
גם האחרים, שמצליחים לשרוד בלילות הקשים, סובלים מקור, חולי ובדידות. על פי נתוני משרד הרווחה משנת 2022, בישראל חיים כ-3,590 חסרי וחסרות בית. זה לא המספר המדויק, כמובן, מכיוון שבתוכו לא נכללים מבקשי מקלט, נשים בזנות או צעירים מתחת לגיל 18; קושי נוסף לאמוד את הכמות נובע מכך שלא כל חסרי הבית פונים לרשויות. בתל אביב בלבד חיים יותר מרבע מהם.
"על פי מיון התיקים שביצענו, פגשנו בשנה שעברה 1,288 דרי רחוב", אומר בן ארצי. "לכ-700 מתוכם פתחנו תיקים והם נשארו באיזה סוג של טיפול. יש כאלה שמימשו את המטרות הטיפוליות, שולבו בדירות והועברו להמשך טיפול במחלקות הרווחה בהתאם לאזור מגוריהם".
יש צמיחה במספר דרי הרחוב לאורך השנים?
"יש, אבל קשה מאוד לאמוד את ההיקף שלה. בחמש שנים האחרונות הייתה עלייה של 55 אחוזים. יש גם כאלה שמגיעים אלינו מכל מיני ערים אחרות בארץ והם נראים כמו דרי רחוב, אבל הם באים לכאן לכמה ימים לסחור או להשתמש, וחוזרים הביתה. אני קורא להם 'שוהי רחוב'".
85% מדרי הרחוב הם גברים, 15% נשים. זהו נתון קבוע שלא משתנה. 70% מכורים לסמים, לאלכוהול או לשניהם; טווח הגילים הוא לרוב 36–56. "יש חמישה דרי רחוב בני פחות מ-25", מספר בן ארצי. כשליש מהם חיים ברחוב יותר מארבע שנים, רבע חיים שם פחות משנה. "מבחינת הסטטוס המשפחתי, נשואים יש לנו רק 3%", ממשיך בן ארצי לאפיין, "השאר רווקים, אלמנים או פרודים".
חתך נוסף הוא ארץ הלידה של דרי הרחוב. "בשנות ה-90 של המאה הקודמת רוב דרי הרחוב היו עולים מברית המועצות, והיום זה כבר לא נכון", אומר בועז עצמון, עובד סוציאלי ביחידה לדרי רחוב בעיריית ירושלים. "ההגירה מקשה את ההשתלבות בחברה וזה מביא לשתייה".
"משנה לשנה שיעור המטופלים שהיגרו מחבר העמים הולך ויורד", אומר גם בן ארצי, "היינו ב-75%, היום 46% בלבד".
"הדור הראשון מת, ועכשיו יש אוכלוסיות חדשות", מוסיף עצמון. "הקורונה בכלל טרפה את הקלפים. פתאום באו אלינו אנשים שהיו חלקם בלימודים אקדמיים. היה סטודנט לתואר שני שעבר גירושים בקורונה ומצא את עצמו חי ברחוב. ההוראות שניתנו לנו מלמעלה בתקופה הזאת היו להרחיב את הגבולות של ההכרה בדרי רחוב, כי פתאום המון אנשים, חבר'ה צעירים בני פחות מ-40, איבדו עבודה ומצאו את עצמם על הרצף שבין מחוסרי דיור לדרי רחוב".
הכל בגלל יוקר המחיה
את אייל פגשתי בבוקר של יום רביעי בכניסה למסעדת "לשובע" שברחוב צ'לנוב 18 בתל אביב. עמותת לשובע הוקמה על ידי עורכי הדין שרונה וגיל-עד חריש, והיא מפעילה שירותי סיוע שונים לנזקקים, בתי תמחוי וגגונים לדרי רחוב, מרכז לחלוקת בגדים ועוד. הסניף בצ'לנוב הוא הגדול ביותר של העמותה: יש בו עובדים, מתנדבים ויותר מ-40 אנשים שהורשעו בעבירות שונות ומבצעים עבודות שירות, העובדים במטבח משש בבוקר ועד אחר הצהריים. "עובדי השירות שמגיעים לכאן הם לעתים קרובות סגורים ועצבניים", אומרת רוית רייכמן, מנהלת המסעדה זה כמעט עשור. "יש להם סטיגמה על המקום הזה, הם לא בחרו להיות כאן. אבל הם מקבלים כאן פאוזה מהחיים שלהם, והנתינה לאחר משנה אותם. הם נפתחים פה כמו פרחים".
עובדי המקום מספרים שמספר המבקרים במסעדה הכפיל את עצמו בימים האחרונים, ובין 400 ל-500 סועדים מגיעים בכל יום לחפש מחסה מהקור, אוכל חם, שמיכות, בגדים ותשומת לב. מדי בוקר מגיעות לכאן משאיות עם תרומות של מזון ובגדים, בעיקר מעסקים קטנים ופרטיים, מירקני השכונה, ממאפיות ואפילו מכמה מתפרות. לא מזמן ביקר כאן צוות רופאי עיניים מבית החולים בילינסון, שבדק את מי שרצה בכך ורשם תרופות והפניות. יש גם נהג מונית אחד, שבכל פעם שהוא עובר ברחוב הוא תורם 20 שקל לקופה. "הוא משאיר כאן בכל חודש 400 שקל, ואומר שכל הברכה שלו היא מהמקום הזה", מספר אבי (שם בדוי), אחד העובדים.
שעת הפתיחה של המסעדה היא בדרך כלל 10:30 בבוקר, אבל בימים הקרים האלה מגיעים אנשים כבר ב-10:00, והצוות מאפשר להם להיכנס. הראשונים שמגיעים הם הקשישים – רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר, אוכלוסייה הידועה במספר גבוה יחסית של מבוגרים החיים לבד. הם נכנסים בשקט, ממלאים את המגשים בצלחות שמגישים להם המתנדבים, ומתפזרים איש ואישה אל שולחנם.
בשבת האחרונה נמצא גבר כבן 50 שוכב בתוך שלולית מי גשם בגינת לוינסקי. הפרמדיקים שהגיעו למקום שלפו אותו מהמים, הכניסו אותו לניידת טיפול נמרץ שחוממה מראש ולקחו אותו לאיכילוב
רייכמן מעריכה ש-40% מהסועדים במקום הם קשישים ערירים. "הם באים לא רק בשביל האוכל, אלא בגלל הבדידות. כי כאן יש אנשים שמכירים אותם, שאומרים להם בוקר טוב ובתאבון ושואלים לשלומם", היא אומרת, ואיש תרבות ידוע בתחומו נכנס. הוא כבן 80, ואומר לרייכמן שאינו מרגיש בטוב ושקשה לו להגיע למסעדה. רייכמן מבטיחה לשלוח אליו הביתה עובד עם חמגשיות. הוא מתיישב לאכול.
בשולחן אחר יושבת אישה עם שלושה ילדים. היא מהפיליפינים, ומגיעה לכאן מדי יום עם ילדיה ועם ילדי עובדים זרים אחרים שנמצאים בעבודה. הילדים יושבים שקטים כמעט כמו הקשישים שסביבם. הם אוכלים. "בזמן האחרון יש גל מטורף של אנשים שבאים אלינו", אומרת רייכמן, "הכל בגלל יוקר המחיה. מגיעים אלינו אנשים מכל הסוגים ואנחנו מקבלים את כולם. מגיעים גם כאלה עם בגדים יקרים, שפעם יכלו להרשות לעצמם והיום הם חוסכים על אוכל, כי אין".
יש יותר ילדים?
"יש יותר, להערכתי הם 10% מהמבקרים. לפני שלושה חודשים התחילה להגיע לכאן אישה עם ילד מחולון. היא ישבה לאכול ובכתה, והילד שלה לא נגע בצלחת. שאלתי אותו למה הוא לא אוכל, והוא אמר, 'אני לא רגיל, אין לנו אוכל בבית'. הבטחתי לו מתנה אם יאכל, הוא ביקש כדורגל. קניתי לו. אנחנו עוזרים לו עם שיעורי בית לפעמים. האמא שלו בדיכאון מז'ורי בגלל המצב, יושבת ולא מדברת".
כשאתה בקריז של הסמים, אתה חייב תה
רייכמן שוב נקראת לסייע. היא ניגשת לאישה טרנסית רועדת מקור, מדברת איתה ברוך ענייני ומורה למישהו להביא שמיכה. בינתיים בחוץ עומד אייל, הוא עצבני ונדמה שמתוך העיניים הדלוקות שלו עומדות לזלוג דמעות. גם הוא רוצה שמיכה. "אני רוצה שמיכה להתכסות בה וללכת לישון", הוא אומר ומבקש כוס מים מאחד העובדים. בשבועיים האחרונים הוא ישן במחסן של מסעדה קטנה באישורו של בעל המקום.
פעם הכינוי של אייל היה "רישי", נוצה בערבית. "זה כי הייתי רץ מהר", הוא מסביר. "היה עומד לידי שוטר ובהרף עין הייתי נעלם לו. היו מחפשים אותי שבועות. הייתי זריז, הייתי שודד, הייתי גונב ופרצן (כך במקור)".
העובד מגיש לו מים. אייל מאוכזב ושואל איפה הקפה. "לא ידעתי שהיה שינוי בהזמנה", אומר העובד והולך להביא לו קפה. "הכי טוב זה תה", מלמד אותי אייל, "תה מתוק וחם. באחת הפעמים שנעצרתי הצלחתי לארגן תה וסוכר, אבל כוס לא הייתה. מצאתי איזה כלי מתחת לכיור והפכתי אותו לכוס. כשאתה בקריז של הסמים, אתה חייב תה".
למה?
"בשלושת הימים הראשונים של הגמילה שותים הרבה תה ואוכלים הרבה שוקולד. שוקולד כדי לא להיכנס לדיכאון. ראית פעם מישהו אוכל טורטית או קרמבו ובוכה? המתוק משנה את המחשבות בראש, אני אומר לך מניסיון. אני נתתי בקלאווה למישהו שרצה להתאבד, דר רחוב אחד שכבר תלה את החבל, ואני הורדתי אותו מהחבל עם חתיכת בקלאווה. אמרתי לו, 'רגע, חכה, יש לי בקלאווה, הבאתי מהכפר מהצפון', והוא אמר, 'יו, כמה זמן לא אכלתי בקלאווה', ולקח ביס. לא מעט בקלאוות הוא אכל באותו היום".
אייל משתמש בסמים כבר 20 שנה ("און אנד אוף"). הוא ניסה את כל הסמים האפשריים, אבל לא אוהב את החדשים. "אני לא מהדור החדש הזה של הסודנים, האריתראים וערביי מזרח ירושלים והסמים הדפוקים שלהם. זה לא סמים של פעם. הם לוקחים הכל ביחד, מדבקות, משככי כאבים חזקים, סובוטקס. אני מכור לסובוטקס ונמאס לי ואין לי כוח. אני רוצה להיגמל ומחכה לתור שלי להיכנס לתוכנית".
כשהיה בן שנה מתה אמו של אייל. מאז, כך הוא חושב, יש לו בור בנשמה. "אבא התחתן בפעם השנייה וגדלתי אצל סבתא. אהבתי את האוכל שלה. למדתי טבחות ויש לי תעודה, אבל הבעיה היא שאני סובל מדיכאון מאז ומתמיד. חברות שהיו לי – שום דבר שם לא הסתדר, כי אני לא יודע איך להתנהג עם נשים. אני רוצה אמא, ותשומת לב ויחסים ואהבה ולעשות ילד, אבל אני חסום בלב ואף אחד לא מבין אותי. בגלל זה הסמים. כשאני על סמים, אני לא מרגיש את הריק הזה. אני יודע שזה רע לי, אבל מה אני אעשה?".
יש לך חבר קרוב?
"כן. יש לי חבר שהוא כבר 20 שנה דר רחוב והוא לא רוצה שום דבר אחר. הוא אומר שהכל הבל הבלים ואין אהבת חינם בעולם, אין אחים ואין אחיות ואין משפחה. גם כשהרווחתי 12 אלף שקל בחודש והייתי נקי ושכרתי דירה, תמיד הייתי הולך אליו, יושב איתו ברחוב. הוא גם מדוכא. אבל מי מאיתנו שמח? לפחות בקיץ יש את הים. עכשיו הים הוא ברחובות. את יודעת מה העירייה צריכה לעשות? שמישהו יסתובב עם קנקן גדול של תה ויחלק לאנשים. אתמול בלילה כשהייתי בגשם, איך רציתי כוס תה מתוק. רציתי אפילו מים חמים, ולא היה איפה".
מתוך המסעדה אל הרחוב יוצאת אנה. היא עלתה לארץ לפני 30 שנה מבלארוס. גילה מעל 70, היא גרה במזרח תל אביב, מגיעה לאכול כאן זה חמש שנים, והיום, כמו בעצם גם בימים האחרים, הגיעה לכאן ברגל עם עגלת הקניות שלה. "מזג האוויר נהדר כל כך, אז למה לא", היא אומרת ומצביעה על השמיים הקודרים מעלינו.
אני חושדת שאנה היא האדם החיובי ביותר בעולם. היא מרוצה מהכל בחייה, והיא מאוד מרוצה מהמסעדה. "המקום הזה נפלא והכל פה טעים כמו בבית. יש כאן כל כך הרבה אוכל, כל כך הרבה לחם, שאני כל הזמן אומרת: 'סלחי לי, לנינגרד הנצורה, אם היה לחם כזה במלחמה, כולם היו נשארים בחיים'".
"יש נשים ברחוב, אבל לא יודעים בדיוק כמה. אצל נשים זה סמוי יותר, הן מוצאות 'פתרונות' לדיור אצל גברים שמנצלים אותן"
בועז עצמון, עיריית ירושלים
יש שני דברים שאנה אינה מרוצה מהם. הראשון הוא תדירות ביקור המכונות שמנקות את הרחובות והרעש שלהן, "כי אחרי הכל, מה זה משנה אם ממילא בני האדם מטנפים מחדש?", היא מאבחנת. הדבר השני הוא השליליות של חבריה הפנסיונרים דוברי הרוסית, שפחות מרוצים ממנה. "הם כל הזמן מתלוננים והכל רע להם. אצלי – הכל טוב! בשנה שעברה העירייה לקחה אותנו לנצרת לנובי גוד. זאת הייתה אגדה, הגעתי לגן עדן. הבאתי מזוודה מלאה בבגדים כדי להתלבש יפה ואמרתי להם: 'תראו, יש לי ארון מלא בבגדים למרות ששנה שלמה לא קניתי כלום בגלל הקוביד, ואתם אומרים שאין לכם כלום'. הם אומרים, 'הכל כל כך יקר! ואני אומרת, 'לכו לקניון ותראו שבמחיר אחד מוכרים לכם שלושה דברים, על איזה יוקר מחיה אתם מדברים?'. הם אומרים, 'הכל יקר בשוק', ואני אומרת, 'תקנו שלוש עגבניות ולא 100, וזה לא יקר בכלל'".
נערכים למזג אוויר קיצוני
דימה היה בן 32. את מותו מצא על ספסל עץ בכיכר הדוידקה שבירושלים לפני כחודשיים. מי שמצא אותו היה אביו אלכס, גם הוא דר רחוב. אלכס העיר את אלי, החבר של שניהם, שישן לא רחוק מהם. אלי הזמין אמבולנס, אבל דימה בכל זאת מת. "כשדימה היה קטן, אבא שלו אלכס הביא איזה חבר הביתה לשתות וודקה. אמא של דימה החליטה לבגוד באלכס והלכה עם החבר הזה", מספר אלי את תולדות חייהם של החבר המת והחבר החי, "מרוב צער או מרוב לא יודע מה, אלכס יצא לרחוב ונשאר שם. דימה המשיך לחיות עם אמא שלו, אבל שמע שמתעללים באבא שלו ברחוב אז הוא הלך לגור איתו שם כדי להגן עליו, וכך הם חיו יחד כמה שנים. המוות של דימה הוא אחד הדברים שגרמו לי לבוא לכאן. אני לא רוצה שזה יקרה לי. מזג האוויר הוא שהאיץ בי".
אני פוגשת את אלי ב"קורת גג", בית מחסה לגברים ונשים בירושלים. המקום יכול לקלוט עד 18 דיירים, אבל לאחרונה, לקראת מזג האוויר, נכנסו לכאן שבעה חדשים. "בכל שנה לקראת מזג אוויר קיצוני יש היערכות מצדנו", אומר איתי שי, ראש צוות ביחידה לדרי רחוב בעיריית ירושלים, "אנחנו מכירים את רוב החבר'ה ברחוב, רבים מהם מסרבים להיכנס למסגרות בדרך כלל, אבל לקראת הקור יש יותר היענות ושיתוף פעולה. משרד הרווחה יצא עכשיו בנוהל חירום למימון פתרונות דיור ועד כה הצלחנו לאסוף 20 איש שפוזרו לשאלטרים ומלוניות שארגנה העירייה. מי שלא רצה קיבל בגדים חמים, תנורים ושתייה חמה".
בניגוד לתל אביב, מספר דרי הרחוב בירושלים קטן יותר באופן ניכר: כ-200 דרי רחוב מוכרים בעיריית ירושלים ומלוּוים בידי היחידה לדרי רחוב של העירייה. גם כאן שיעור הנשים עומד על כ-15%. "יש נשים ברחוב, אבל לא יודעים בדיוק כמה", אומר עצמון, "אצל נשים זה סמוי יותר, הן מוצאות 'פתרונות' לדיור אצל גברים שמנצלים אותן".
"התחילה להגיע לכאן אישה עם ילד מחולון. היא ישבה לאכול ובכתה, והילד שלה לא נגע בצלחת. שאלתי אותו למה הוא לא אוכל והוא אמר, 'אני לא רגיל, אין לנו אוכל בבית'"
רוית רייכמן, מנהלת מסעדת "לשובע"
ב"קורת גג" מקבלים את כל מי שלא מהווה סכנה לאחרים. גם מכורים ומשתמשים מתקבלים לכאן, אבל חל איסור חמור להשתמש בסמים או באלכוהול במעון עצמו. יש דייר שחי כאן כבר שנתיים ויש מי שנכנס רק בימים האחרונים ועם חלוף הסערה יחזור לרחוב. כמעט אף אחד כאן לא עובד. "דרי רחוב עובדים בדרך כלל בחלוקת עיתונים", אומר עציון, "יש בחור שהתחיל לעבוד כקברן בהר הרצל, ואחד נוסף שהתחיל לעבוד שם בעקבותיו. אחרי העבודה הוא חוזר לדוידקה לשתות".
"אמרתי לעצמי שאני לא נשאר בחוץ בחורף"
אלי הוא גבר מזוקן עם עיניים שמתחלפות מעצב לשובבות, תלוי לאן השיחה לוקחת אותו. הוא לובש מעיל חם עם הלוגו של הפועל קטמון. גם לאלכס היה מעיל כזה, אבל הוא מזמן הרס אותו, אומר אלי. אף אחד מהם לא אוהד הקבוצה, הם קיבלו את המעילים ממאבטח באיזה מקום. הוא עלה לארץ עם משפחתו ב-1979 מוילנה, ליטא, וכשהיה בן 13 קפצה אמו אל מותה מהקומה השמינית. אלי היה שם כשזה קרה. "לא חיכיתי למעלית, רצתי למטה במדרגות. אמא שכבה על המדרכה, הפכתי אותה. השכן הפרמדיק מהבניין ניסה להציל אותה. בקיצור, היא נפטרה", הוא מספר.
כשהיה בן 20 וחי בקנדה, אביו התאבד. "הוא מאוד אהב את אמא שלי וכנראה חיכה שאחותי ואני נהיה גדולים יותר", אומר אלי. הוא חזר לישראל, התגורר אצל חבר ומצא את עצמו לומד בישיבה. "אני אומנם גדלתי על צ'יזבורגרים, אבל אף פעם לא הייתי נגד לימודים. חזרתי בתשובה".
אלי התחתן, עבר לחיות עם אשתו בקרוון בהתנחלות ונולדו להם שלושה ילדים. אחרי תשע שנים התגרשו השניים. "לא הייתה שם אהבה, אבל אני קצת התבאסתי מהגירושים. אולי היה לי סוג של דיכאון. התחלתי לשתות, לעשות כל מיני טיולים לתל אביב. עזבתי את כל הסיפור של הדת. עבדתי כנהג בתחנת מוניות פיראטית בביתר, הייתי עובד עד מאוחר, כדי שיהיה לי כסף. אבל צורת הקיום הזאת התחילה להימאס עליי. יום אחד חטפתי את הג'ננה, יצאתי מהקרוון ונסעתי לירושלים. צעדתי לכיכר ציון ובאותו היום נהייתי דר רחוב".
זה היה בכיכר ציון, לפני כמעט 20 שנה, כשאלי כמעט מת. בני הנוער של הכיכר הצילו אותו. הם הכירו אותו כי היה רוכש עבורם וודקה וסיגריות. "הגיע אליי חבר שהיה בענייני מתדון, וכנראה כבר שתיתי המון. הוא הוציא בקבוק מזכוכית ואמר שנתנו לו אספקה של שבוע. אני מסתכל על הבקבוק ואני מסתכל עליו, וזה נוזלי, וכאלכוהוליסט אני רואה משהו שאפשר לשתות. שתיתי את כל הבקבוק. קרסתי במקום, לא היה לי דופק, לא הייתה לי נשימה. הנוער הזמין לי אמבולנס. אחרי שבועיים בבית החולים יצאתי והפסקתי לשתות".
אלי השתלב בהוסטל של מכורים נקיים, ושם הכיר את אשתו השנייה, שהייתה גם היא אלכוהוליסטית בגמילה. "היינו יחד 14 שנה ולא שתיתי. עבדתי בהסעות ילדים, שכרנו דירה. נשארתי נקי כל השנים איתה, כי הרגשתי מידה מסוימת של אחריות עליה. אבל אז היא מתה מתסחיף במוח. ישבתי שלושה חודשים בבית, והסיבה היחידה שהייתי יוצא החוצה הייתה לקנות וודקה".
"היינו יחד 14 שנה. נשארתי נקי כל השנים איתה, כי הרגשתי אחריות עליה. אבל אז היא מתה. ישבתי שלושה חודשים בבית, והסיבה היחידה שהייתי יוצא החוצה הייתה לקנות וודקה"
אלי, דר רחוב
אלי לא יודע לומר כמה זמן הוא חי ברחוב בסיבוב האחרון. "אני לא סופר", הוא אומר, אבל זוכר שגם את החורף שעבר העביר ברחוב. "זה היה די מסובך. כשהתחילו הגשמים, מצאתי לעצמי מקום ליד חנות יין. היו שם קרטונים ריקים וגרם מדרגות, ואמרתי לעצמי שאסדר לי פה מקום ומחסה מפני הגשם. אבל הגשם ירד עליי בכל זאת. אמרתי לעצמי שאני לא נשאר בחוץ בחורף. כשהשמש הייתה שוקעת, בערך בשעה שש, הייתי נוסע לבית החולים הקרוב וישן שם בחדר ההמתנה. הייתי בכל בתי החולים בעיר, לא שואלים אותך שם שאלות ואתה יכול פשוט להירדם. זה משהו שדרי רחוב רבים עושים, אני יודע לזהות אותם. בדרך כלל יהיו ליד איש כזה תיקים וציוד, והוא יסתובב בבית החולים עטוף בשמיכה".
"עכשיו אני פה, מתאושש מהרחוב ומחכה להיכנס לעבוד במפעל שיקומי. עם הכסף שארוויח שם, פחות מ-2,000 שקל, פלוס הכסף של הנכות שלי, אני מקווה שאוכל להסתדר ולשכור דירה. אלכס רוצה שנהיה שותפים, אבל אם נגור יחד הדירה הזאת תהפוך מיד לזולה של שתיינים".