ריטה
ריטה. המקום הכי עמוק | צילום: אורית פניני

מתחילת הקריירה המוזיקלית שלה ליוו את ריטה שני מעריצים נאמנים, שכמעט ולא החסירו הופעה: אביה ואימה, שמואל ושרונה יהאן-פורוז. למרות שזה תמיד היה כרוך בפרוצדורה מסובכת – ההורים גרושים והגיעו לחוד לכל הופעה – הם תמיד היו שם, ישובים במקום קבוע בקהל, בכדי שהיא תוכל להביט בהם מהבמה. "גם כשהוא היה מאושפז בבתי חולים, הוא היה עושה הכל כדי להגיע", מספרת ריטה על אביה, "בין המעריצים הקבועים היו כמה בנות שנהגו לאסוף אותו, והוא היה מכין להן גרעינים הכי טעימים בעולם, וכל הדרך היה מספר להן בדיחות והן היו מפצחות גרעינים. גם כשהייתי שואלת אותו: 'אתה רוצה שאני אחזיר אותך?' הוא היה עונה: 'מה פתאום, אני בגן עדן'. זאת הייתה הרוטינה".

 אלא ששבוע לפני ההופעה החשובה בחייה, אביה של ריטה נפטר ממחלה קשה. למחרת השבעה, ריטה המריאה לניו יורק בדרך לכבוש את עצרת האו"ם. לא במקרה היא נבחרה למעמד המרגש הזה. האלבום האחרון שלה, "השמחות שלי", שבו היא שרה בפרסית – הקנה לה את הכרטיס המכובד לאו"ם. רון פורשאור, שגריר ישראל, זיהה את הפוטנציאל בזמרת ישראלית ששרה בפרסית, בימים שבהם המתיחות מול אירן מטפסת לגבהים חדשים.

"קמתי מהשבעה על אבא שלי לתוך המופע הזה", משחזרת ריטה את הרגעים הבלתי אפשריים, "את לא יודעת אם יש לך בכלל את הכוחות לזכור מה את צריכה לשיר. כל ההוויה שלך עמומה מעצב, כאב ואבל. הרגשתי כאילו יש לי מים בראש. לא ידעתי איך אני אוספת את הכוחות להופיע. אבל הבנתי שאני צריכה להגיד לעצמי: 'אבא, עכשיו אתה איתי, אתה מופיע איתי, אתה זה שנותן לי את הכוחות', ולדעת שאני בעצם שרה את המורשת שלו. זה אומר, שאני מביאה אותו הכי חי שאפשר למקום הזה. תמיד בהופעות, כשהייתי יותר שקטה, הוא היה אומר לי: 'היום לא רקדת מספיק, תרקדי יותר ותשירי גבוהה גבוהה'. אז הפעם רקדתי ושרתי הכי חזק שיכולתי".

כשריטה מחקה את אבא שלה, היא עושה זאת במבטא פרסי כבד, מה שעוזר לה לצחוק קצת, והיא צוחקת כדי לא לבכות. "הראש שלו תמיד היה מציץ מתוך הקהל. יש לי חברה שתמיד הייתה מביאה אותו להופעות. מאז שהוא נפטר, היא מתחבאת בתוך הקהל כדי שאני לא אראה אותה ואזכר שאני כאן בלעדיו".

ריטה באום
עם באן קי-מון ורון פרושאור באו"ם | צילום: שחר עזרן

מזכ"ל האו"ם אמר לי: "יש לך פה שליחות"

ההתמודדות עם האובדן מקבלת תפנית נוספת השבוע, כשבמסגרת פסטיבל "דוקאביב" יוקרן הסרט התיעודי "ריטה יאהן פורוז", בהפקת "קשת", המתעד את העבודה של ריטה על האלבום הפרסי וצולל תוך כדי לנבכי משפחת יאהן פורוז, על כל מורכבותה.

הבמאי אייל גולדברג עקב במשך יותר משנתיים אחרי ריטה, וקיבל גישה למקומות שעד היום היו שמורים הרחק מעיני הקהל. "ראיתי את הסרט הערוך לפני כמה ימים והרגשתי  תחושה של רכבת הרים כזאת, כאילו הבטן שלי מתהפכת", היא אומרת, "אני רואה שם את אבא שלי חי לגמרי".

הסרט מציג גוונים חדשים של ריטה, המוכרת לציבור הישראלי ככוכבת בלתי מעורערת, מלכת הקונצזוס, נוצצת ונשגבת בכל ימות השנה. בסרט היא נחשפת לראשונה בגרסתה הביתית והאינטימית: מבשלת אוכל מסורתי, מתרגשת, מתעצבנת – והכל בניחוח פרסי מובהק, שמחזיר אותה לשורשים. "זה משהו מאוד חשוף הסרט הזה", היא אומרת, "הרבה מעבר למה שאי פעם הייתי מוכנה ללכת".

הרעיון לתעד את תהליך העבודה על האלבום הגיע דווקא מהמנהלת האישית שלה, רוני ארדיטי. "היא אמרה לי שחייבים לצלם את הדבר הזה, והצליחה לשכנע אותי", משחזרת ריטה, "אייל גולדברג, שעבד גם עם ארז לאופר, היה נורא נעים. הנוכחות שלו הייתה לי מאוד טבעית. אמרתי לו 'אתה כמו מים, תופס רק את החלל שחסר'. יש אנשים שהאנרגיה שלהם נורא נוכחת, והוא, למרות שהוא בחור גבוה, חתיך וענק, הצליח להיות בלתי נראה. זה סרט שלהם, לא שלי. אם אני הייתי עורכת את הסרט אולי הייתי מכניסה לשם קטעים אחרים. קרה משהו בסרט הזה. תחשבי שלעשות בתקופה כזאת אלבום שלם בשפה הפרסית – צריך להיות חולה נפש גמור, בטח במדינה שלנו. הרבה חברים אמרו לי: 'את הולכת לשיר אלבום שלם בשפה של חומייני?!'. הייתי חייבת להסביר להם שעידן החומייניזם והאחמדיניג'אד הוא פרק זמן כל כך קצר וזניח לעומת היסטוריה ענקית ותרבות מפוארת, שהיא חלק ממני".

ריטה מים צלולים
לא הייתה רוצה להישאר באיראן | צילום: אורית פניני
האלבום "השמחות שלי" ראה אור בשנת 2012 וזכה להצלחה לא רק בישראל אלא, למרבה ההפתעה, גם באיראן. "זה היה מאוד מרגש לראות את האהבה שקיבלתי שם", מודה ריטה, "אפילו ה'וול סטריט ג'ורנל' שלחו שני כתבים כדי לסקר את הצלחת האלבום, אחד לאיראן ואחד לישראל, כי הם הבינו שהאלבום הזה הוא שלאגר מטורף באיראן. תוך שנה הוא הגיע לחצי מיליון הורדות באינטרנט, שומעים אותו בכל איראן ומוכרים אותו שם מתחת לשולחן. פתאום זה כבר לא היה רק פרוייקט אישי-משפחתי-לאומי אלא משהו שחובק כמה עולמות. זה היה להבין שמוזיקה באמת מחברת בני אדם ושלנו, לאנשים הפשוטים יש את הכוח. אנחנו חושבים שרק פוליטיקאים יכולים לשנות עולם אבל זה לא נכון. אפילו אם את משנה דעה של ארבעה אנשים – עשית את שלך. אני יודעת משיחות עם איראנים שהעם עצמו, לפחות 80 אחוז ממנו, באמת רוצה כבר את הנורמליזציה, את הדמוקרטיה. אין לו שום קשר למה שעושה המשטר השולט". 

למרות שבינתיים, הכותרות שמגיעות משם מדברות על עם שדווקא כן רוצה להשמיד אותנו.
"העם מסכן. אנחנו רוצים להפציץ מישהו? גם הם לא. יש להם כל כך הרבה בעיות כלכליות ואחרות, הם רק רוצים את השקט שלהם. מי רוצה לסבך לעצמו את החיים? רק האגואים שעולים לשלטון רוצים את זה. אם יקום מישהו כמו אנואר סאדאת או מלך ירדן, מישהו שבאמת יחתור לשלום, הצד השני לא יקפוץ על ההצעה? זה תלוי בבן אדם אחד בצד הזה ובצד השני. אבל אם אין לנו מזל, אנחנו צריכים לפעול בעצמנו. הבנתי שיש איזשהו מסר שנבנה ונבנה והשיא שלו היה בהופעה באו"ם, היו שם 148 שגרירויות, כולל המשלחת האיראנית". 

חשבת על זה שהם בקהל, כשהיית על הבמה?
"הייתי כמעט בטוחה שהם לא נמצאים, אבל לגמרי שרתי אליהם. אני מאוד מקווה שאיכשהו האיראנים יראו את ההופעה הזו, דרך יוטיוב ופייסבוק. הם יודעים לעקוף את החסימות של האינטרנט במדינה דרך שרתים מגרמניה, ואני מקווה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים שם". 

איך בחרת מה לשיר?
"זה היה קשה. ההופעה נמשכה שעה שלמה וזה המון. אף אמן לא נתן שם מופע שלם. ביונסה שרה שיר אחד, סטיבי וונדר גם. כולנו התכנסנו למופע הזה בשביל המסר – זמרת ישראלית יהודייה שרה בעברית ובפרסית. אתם באים בקול תרועת מלחמה ואנחנו באים בצלילים של שלום ואהבה, ומושיטים יד. אני לא יודעת אם קלטנו את גודל המתנה שניתנה לנו בלהופיע שם, באולם העצרת, איפה שכל הזמן אנחנו, הישראלים, משמשים כמוקד להטחות והאשמות. לפני ההופעה הייתה לי פגישה עם מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, והוא אמר לי: 'יש לך פה שליחות. יש לך תפקיד ואל תזלזלי בו. מוזיקה עשתה הרבה מהפכות בעולם הזה'". 

ריטה ואימה
עם האם שרונה. לא ילדות שמחה

"אבא שלי סבל כמו איוב" 

ריטה עלתה לישראל בגיל שמונה עם הוריה ושלושת אחיותיה – דיאנה, מיטרה ורויטל. למרות שהייתה ילדה קטנה כשעזבה את איראן, יש לה זכרונות רבים מהמדינה. "היינו משפחה מהמעמד הבינוני. אבא שלי עבד בשלוש משרות: הוא היה מורה בבית ספר, אחר כך  הלך לעבוד במכבסה ולפעמים בלילות גם היה מוכר בדים בשוק. לאימא שלי הייתה מספרה באחד החדרים בבית". 

במה היתה הילדות שלך באיראן שונה מהילדות בארץ?
"למדתי בבית ספר שבו למדו רק בנות. שם גם היו מענישים. אני זוכרת שבכיתה א' אמרתי משהו לחברה שלי בזמן השיעור וקיבלתי סטירה נוראית. היינו חוטפים מכות עם הסרגל. פה, בפעם הראשונה שאבא שלי לקח אותי לבית ספר 'אושיסקין' ברמת השרון, אמרתי לו: 'הבאת אותי לבית משוגעים?' כולם עמדו על הכסאות והשולחנות, וצרחו. זה היה הבדל גדול, החופש הזה, שמותר לילד לעשות כל כך הרבה. אני חושבת ששם, באיראן, הכל היה הרבה יותר מנומס. באיראן, אם ההורים רצו להרביץ לך, התקרבת אליהם כדי שלא יעבדו קשה, שלא יתאמצו יותר מדי".

ההורים היו מרביצים לך?
"מכה פה ושם. בארץ ראיתי חברה שלי, תמי, שאימא שלה כעסה עליה, אז היא הרביצה לה ואז היא הרביצה לה חזרה, והתחילו מכות. אני פשוט עמדתי שם משתאה מול המחזה הכל כך דימיוני הזה. עד עכשיו, כשאני פונה להורים שלי, אני אומרת 'אתם', בלשון רבים, זו שפה של כבוד. אצל האיראנים הכל בשכבות על שכבות. אתה אף פעם לא יודע למה הם באמת מתכוונים. אצל הישראלים, לטוב ולרע, הכל הרבה יותר דוגרי. אם תשבי ליד פרסים ששותים תה ותשאלי: 'של מי התה הזה?' אני לא אגיד: 'זה שלי'. אני אגיד: 'זה שלך'. 'שלי' זה לא מנומס". 

את חושבת לפעמים מה היה קורה אילו הייתם נשארים שם?
"אמאל'ה! מאוד לא הייתי רוצה להישאר. לא הייתי יכולה להגשים את מי שאני ומה שאני. אחרי תשע שנים התרחשה שם המהפכה החומייניסטית ועד עכשיו זמרות לא יכולות לשיר. אני לא יודעת מה היה נשאר ממני אילו לא הייתי יכולה לשיר". 

ריטה מופיעה באום
בהופעה באו"ם. שרה גם למשלחת האיראנית | צילום: שחר עזרן
גדלת בבית שמח?
"לא שמח. היו רגשות מאוד מעורבים ומגוונים. לצד החום והאהבה והשורשיות והאורז, היה גם את הטרגי והכואב והשבור. אף פעם לא חיינו בתחושה של ביטחון מוחלט. אבא תמיד היה נורא חולה, ההורים לא כל כך הסתדרו, בלשון המעטה. בסוף הם התגרשו, אבל זה מה שהם היו צריכים לעשות בהתחלה. תמיד משהו רעוע, שאתה לא יודע איפה אתה חי. מצד שני, האהבה הייתה עד קצה היכולת, עזה ומחבקת, אבל אבא תמיד היה יוצא ונכנס מבתי חולים. הוא ממש סבל, כמו איוב. כל הזמן נכנס וייצא מניתוחי עיניים, מחלות לב, סרטן במעיים, גידול במוח. כל מה שאפשר היה – אלוהים שפך עליו. ולמרות הכל הוא פרנס אותנו".

תכירו את ריטה, סופרת הילדים 

ריטה, 51, נראית היום טוב מתמיד. יש לה גזרה דקיקה המתוחזקת היטב באמצעות שיעורי פילאטיס מרובים. לאחר גירושיה המתוקשרים, בתום 28 שנות נישואים לרמי קליינשטיין, הפכה למחוזרת מאוד.

במשך חצי שנה ניהלה רומן עם העיתונאי רונן ברגמן, 41, שאותו הכירה בארוחה פרטית בביתם של אנשי יחסי הציבור הילה ורני רהב. זמן לא רב אחרי שנפרדו איחדה כוחות עם בני קוגן, 42, מאמן נבחרת ישראל באגרוף תאילנדי, גם ממנו נפרדה בהמשך. כיום היא לא מצוותת רשמית לאף גבר, אם כי בהחלט מסווגת כקוגרית לוהטת.

היא מתגוררת בצפון תל אביב, בדירת גג יפה אך צנועה, עם שתי בנותיה. משי, הבכורה, השתחררה השנה מצה"ל וכרגע נמצאת בטיול של כמה חודשים בלוס אנג'לס. נועם, הקטנה, בדיוק חוזרת מבית הספר, עם ילקוט כבד והרבה שמחת חיים. ריטה עוזבת את הכל ומסתערת עליה בנשיקות, מתרגשת כאילו לא התראו תקופה ארוכה.  כבת להורים גרושים, חשוב לה יותר מכל להעביר לעטוף את בנותיה בבטחון ובאהבה.

באחת הסצינות בסרט, מקיימות ריטה ומשי שיחה מרגשת בסלון. ריטה אומרת לבתה שהפרידה מאביה תשאיר לה חור בלב לעד. משי, בתגובה, עונה שזה לא נורא, כי יש לה כבר הרבה חורים בלב. "אני מאמינה שלכולנו יש את המקומות האלו של משברים, פרידות ואכזבות", אומרת ריטה עכשיו, ישובה על אותה הספה, "ומשי, כילדה שגדלה איתי כבר 21 שנים, עדה לכל הדברים האלו. אבל בד בבד, אני שמחה שהיא גם יכולה לראות דוגמה אישית לאישה שמכל משבר ומכל בור לקחה את זה גם למקום של למידה ושל התחזקות. לא הייתי רוצה שהיא תחיה בתוך עולם שבו היא תחשוב שלא צריך להיפרד מדברים, מאנשים יקרים, מאהבות, ואפילו מבעל. כל תקופה ומה שמתאים לה. הייתי רוצה שתדע, שבתוך המקום הזה, יש את האפשרות או להתרסק או לגדול".

יום הולדת 47 לריטה עם משי ונעם
עם משי ונועם. חייבת אותן קרוב | צילום: אלעד דיין
הבחירה של ריטה לגדול מתבטאת לא רק בחייה האישיים אלא גם המקצועיים. באלבומיה האחרונים, "רמזים", ו"השמחות שלי", נפרדה ריטה במידה רבה מהפומפוזיות שאפיינה אותה ושהגיעה לשיא במופע הגרנדיוזי one. "בהתחלה הייתי מאוד מחוברת לרצונות ולאינסטינקטים שלי", ריטה מסבירה, "ואז הכל התגלגל ותפח, ואני חושבת שבאיזשהו שלב, שהשיא שלו היה האלבום 'חמצן', הרגשתי כאילו משהו בי הולך ונהיה מוגזם, כשהבסיס שלי בכלל במקום אחר. הדיוק והאינסטינקטים שלי התערערו. איזה קולגה שלי, שבא ל-one, שהיה המופע הגדול ביותר שהיה בארץ, אמר לי אז: 'תגידי, ומפה לאן? זה כל כך גבוה. לאן תמשיכי מכאן?'. אז אמרתי: עכשיו הכי למטה ועמוק, הכי קטן. בשנים האחרונות, התחברתי לתדר של עצמי, וזה באמת שונה. כבר לא אכפת לי רק כמה הקהל יחווה חוויה ויקבל מזה, אכפת לי שגם אני אקבל מזה".

בשלב הזה ריטה מקפצת לפתע ושולפת מהארון ספר ילדים, ולא סתם ספר, אלא פרי עטה. מעכשיו אמרו: ריטה סופרת הילדים. "קוראים לו 'הלב של שירז''", היא מסבירה, "רציתי שם פרסי, אבל כזה שגם הילדים של היום יוכלו להתחבר אליו".

הספר מבוסס על אגדת ילדים פרסית שאימה נהגה לספר לה בילדותה. "גם אני סיפרתי אותו לילדות שלי ובמשך השנים הכנסתי בו הרבה פרטים שהיה לי חשוב שהבנות שלי יפנימו, כל מיני מסרים על ערכים והגשמה עצמית. בינתיים הספר מקבל ביקורות מדהימות, כתבו עליו גם ב'ניו יורק טיימס', ועכשיו הודיעו לי שהולכים לתרגם ולפרסם אותו גם ביפן, סין, קוריאה, ברזיל ואיטליה. צרויה להב, חברה שלי, שגם עזרה לי לערוך את הספר, אמרה לי: 'יא בת אלף... אנשים כותבים מיליונים של ספרים ולא קורה איתם כלום. את כותבת אחד, ותראי מה קורה איתו". 

איך את חושבת שהבנות שלך חוות את ההצלחה שלך?
"זה רק נראה ככה כלפי חוץ. לבנות בעיקר חשוב לדעת שיש להן אימא בבית". 

בינתיים נראה ששתיהן הולכות בדרך של ההורים שלהן.
"משי זה ברור, וגם נועם תישאר בעולמות האלה. היא מנגנת ושרה. יש לה את הכישרון המוסיקלי של רמי, את מרגישה את זה בקצב. אבל היא נורא פקחית והיא תמיד אומרת שהיא לא בטוחה שהיא רוצה, כי היא כל הזמן נמצאת איתי ורואה גם מה המחיר: מהרגע שאת יוצאת מהבית, את לגמרי לא אדם פרטי".

קשה לך בימים שהן לא נמצאות איתך?
"כן. בחגים הן אצלי, לא משנה מה. אני מאוד אוהבת אותן קרוב. משי מתקשרת אלי כמה פעמים ביום, לפני שהיא הולכת לישון ואיך שהיא קמה. היא לומדת את עצמה, את תעשיית המוזיקה, רוצה לחוות דברים. בעידן של היום, עם הסקייפ, אני מדברת איתה כל כך הרבה. עוד מעט היא חוזרת מההכנות לחתונה של לירז (צ'רכי, בת דודתה של ריטה שנישאת בקרוב לתום אבני - ל.ש) המהממת שלנו". 

ועכשיו יש להן אח קטן, מרמי ומאשתו החדשה אלכס.
"הוא מאוד חמוד, ברור שראיתי אותו. הוא בלונדיני עם עיניים כחולות, מתוק נורא. יש להן את התמונות שלו בפלאפון, הן אוהבות אותו מאוד". 

לברית שלו בחרת לא להגיע.
"לא. אבל הכל בסדר, הכל בטוב". 

>> לכל כתבות המגזין