חיבוק בין אם לבת (צילום: עודד קרני)
יעל ויאנה, השבוע | צילום: עודד קרני

שעת צהריים ברחוב הסנהדרין בבאר שבע. השמש החורפית גרמה לבעל המכולת השכונתית לצאת החוצה, לשבת על כיסא ולתפוס תנומה. חוץ ממנו, הרחוב ריק מאדם. רק אישה באמצע שנות הארבעים לחייה מחכה בקוצר רוח על המדרכה הצמודה למכולת. היא סופרת את השניות.

כעבור כמה דקות נכנסת לרחוב מכונית לבנה, ומהדלת האחורית יוצאת בחורה צעירהוגבוהה. היא מביטה באשה במשך כמה רגעים, נראית המומה. נהג המכונית, מוסא אבו סוילם, מנסה לשבור את הקרח: "תכירי, זאת אמא שלך", הוא אומר. השתיים מחכות מעט, ואז מתחבקות ונכנסות לדירה בקומה השלישית של הבניין הסמוך.

21 שנה לא ראתה יעל (השמות בכתבה בדויים) את אמה יאנה, שמכרה אותה כשהייתה רק בת שלוש תמורת 3,000 רובל לזוג חשוך ילדים. בחודש שעבר נפגשו השתיים לראשונה. אז חיבוק היה שם, וגם מבטים נרגשים מאוד – אבל הפצעים נותרו פתוחים, וספק אם יגלידו. "אני לא סולחת לאמא שלי שמכרה אותי. זה קשה להגיד את זה, אבל זה מה שאני מרגישה", אומרת יעל. "אני כועסת, כואבת מאוד. אני יודעת שאם היא הייתה איתי כל השנים, לא הייתי עוברת את הגיהינום שעברתי. הייתי היום אדם אחר".

"הבנתי שעשיתי טעות גדולה"

הסיפור הקשה הזה מתחיל בשלהי שנת 1988 בקווקז, בעיירה הסמוכה לרוסטוב, מרחק כשלוש שעות ממוסקבה. יאנה, כיום בת 45, נמוכה ונמרצת, עבדה אז בעבודות פיזיות כמו סחיבת שקים וארגזים בשוק המקומי. היא ויתרה על לימודים בבית הספר לטובת רומן סודי עם גבר בן המקום, ממנו נכנסה להיריון. כאשר הדבר נודע לאמה ואביה הזועמים, הם הבהירו שבמידה והחבר לא יסכים להינשא לה,יסרבו גם הם לסייע בטיפול בתינוק הצפוי.

"אלו היו זמנים אחרים, תקופות אחרות, לא כמו היום. אז להיכנס להריון מחוץ לנישואין היה דבר חמור מאוד, פגיעה בכבוד המשפחה", היא אומרת היום בעברית מהוססת. "כשהילדה נולדה, אמא שלי הסבירה לי שאני חייבת למכור אותה, למסור אותה להורים אחרים שיטפלו בה, כי אני לא אוכל לתת לה את מה שאמא צריכה לתת. הייתי בחורה צעירה, מה אני מבינה בחיים? ואי אפשר היה להגיד 'לא' להורים, כי הם היו מנדים אותי ומרביצים לי. פחדתי מאמא שלי".

יאנה גידלה את יעל עד גיל שלוש, אז החליטה הסבתא לקבוע עובדות בשטח. "אמא שלי, שהייתה במצוקה כלכלית קשה, הכירה זוג שלא היו לו ילדים והחליטה למכור להם את הבת שלי תמורת 3,000 רובל. אז זה היה המון כסף", אומרת יאנה. "על זה שהסכמתי, אפילו למרות שלא הייתה לי ברירה, אני לא אסלח לעצמי כל החיים. התמונה הזאת, כשמסרתי להם את הילדה, תלווה אותי עד הקבר".

יעל לא זוכרת הרבה מאותו רגע קשה. "הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת רק במטושטש שאמא שלי נתנה אותי לאישה שלא הכרתי", היא אומרת. "לא זוכרת את הפרטים אבל הייתה תחושה של נטישה, שזרקו אותי, שאף אחד לא רוצה אותי. משהו מההרגשה הזאת נשאר בתוכי עד היום ולא עוזב".

יוצאת החוצה (צילום: עודד קרני)
האם: "תמיד חשבתי עליה" | צילום: עודד קרני

ההורים המאמצים של יעל, כמו גם יאנה והוריה, כולם יהודים, תכננו אז לעלות לישראל. יאנה טוענת שאמה ואביה הבטיחו לה שתוכל לבקר את בתה כאשר תושלם העלייה. בפועל, זה לא קרה. הם השתקעו בעפולה, בעוד יעל ומשפחתה החדשה נקלטו צפונה משם. את הכסף שהתקבל בעסקה המפוקפקת לקחה לעצמה הסבתא, והניסיונות של יאנה ליצור קשר עם ההורים המאמצים עלו בתוהו.

"כשהגענו לישראל, אמא שלי לא הרשתה לי לדבר איתם. הייתי מתקשרת אליהם מטלפון ציבורי בשכונה ומכל מיני מקומות אחרים, אבל כל פעם הם ניתקו לי את הטלפון בפנים", היא אומרת. "הבנתי כבר אז שעשיתי טעות גדולה, רציתי שהבת שלי תדע שאני חיה, אבל לא ידעתי איפה הם גרים. כשאמא שלי גילתה שאני מחפשת את הבת שלי, היא הרביצה לי במקל ונתנה לי סטירה כל כך חזקה עד שהיא העיפה אותי לקיר. היא הזהירה אותי שלא אצור איתם קשר בחיים".

יעל, שגדלה עם הוריה המאמצים, עברה גיהינום פרטי משלה. התקוות הילדותיות למשפחה מאושרת התחלפו ביומיום אלים ומדכא – וכשהחלה לשאול שאלות על המקום ממנו באה, נתקלה בחומת שקרים הרסנית. "התחלתי לנסות לברר איפה האמא האמיתית שלי, ואז האמא המאמצת, אשה קשה מאוד, הייתה אומרת לי:'היא מתה, חבל לך על הזמן, היא מתה'", משחזרת יעל. "בבית הייתה כלפי אלימות קשה, אולי בגלל שלא הייתי מהדם שלהם. בערך מגיל שמונה הייתי חוטפת מכות בחגורות, בעיטות, סטירות, עונשים עם סרגל ברזל. היו זורקים עליי קופסאות שימורים, דפקו לי את הראש בקיר כמה פעמים. הרגשתי יתומה בעולם, ובאמת לא היה לי מישהו שיחבק אותי, ייתן לי יד, ינשק. כלום. היו לי רגעים שהתפללתי לאלוהים שיהרוג אותי, שיחסוך ממני את הסבל הזה".

במרוצת השנים הצליחו ההורים המאמצים להביא לעולם שלושה ילדים, ויעל נדחקה לשולי המשפחה. "הפכתי לאוויר מבחינתם. הייתי שק חבטות, חפץ, אפילו לא בן אדם", היא אומרת בעצב. "אף פעם לא ישנתי מספיק, וכל הזמן פחדתי שאני עומדת למות ושלאף אחד לא יהיה אכפת. הייתי בורחת מבית הספר לים או ליער כדי להירגע, מתפללת לאלוהים, ואחרי כל פעם כזאת הייתי חוטפת מכות מההורים. בגיל עשר ניסיתי להתאבד, חתכתי את הידיים והרגליים בסכין. המורים הבינו שאני עוברת משהו, אבל לא סיפרתי לאף אחד על מה שקורה באמת. כבר התחלתי להאמין שהאמא הביולוגית שלי מתה, ושזה מה שיש".

לאכול מפחים, לישון בשירותים

יאנה הביאה לעולם עוד ארבעה ילדים, היום בני 13, 15, 16 ו-23, משלושה גברים איתם ניהלה קשרים רומנטיים. שני הילדים הצעירים נלקחו ממנה על ידי רשויות הרווחה והם מתגוררים עם אבותיהם בדרום הארץ ומסרבים לשמור איתה על קשר. בנה בן ה-16 נשלח לפנימייה וחזר רק לאחרונה לחיות יחד עם אמו, בדירה שקיבלה לפני כשלוש שנים דירה מעמידר. גם בתה הגדולה של יאנה, אם חד הורית בעצמה לילד בן ארבע, מתגוררת כאן עם בנה – ועבור הסבתא הגאה מדובר בהתקדמות חיובית. לפני כארבע שנים היא מצאה את עצמה מתגוררת שמונה חודשים ברחוב: ישנה על ספסלים בגנים ציבוריים, מוצאת מחסה בחדרי מדרגות, מתפרנסת בקושי מעבודות ניקיון.

הבת והאם (צילום: עודד קרני)
האם קפאה ברחובות בחורף, הבת בעטה בסוחרי סמים | צילום: עודד קרני

"זו הייתה תקופה איומה בחיים שלי", היא אומרת. "נשארתי בלי בית, כי לא היה לי כסף לשלם שכירות, ולמשרד השיכון לקח הרבה זמן לדאוג לי לדירת עמידר. בכל התקופה הזו חייתי עם אחת הילדות שלי ברחוב, עשיתי הכל כדי שלא נמות ברעב. קפאנו בחורף, היינו רעבות, והיו פה ושם אנשים טובים שתרמו ועזרו לי. למרות שהייתי במצב כל כך קשה תמיד חשבתי על יעל, ואני זוכרת איך בלילות עברו לי בראש מחשבות על מה קורה איתה. התפללתי לאלוהים שהיא בחיים".

איך היום נראה הקשר שלך עם ילדייך?
"האבות שלהם סיפרו להם שאני מתה כדי שישכחו ממני, אבל אני לא שוכחת מהם ורוצה להוכיח להם שאני חיה ורוצה לראות אותם. כמו במקרה הזה, בסוף אני מאמינה שהם יחזרו אליי. אם יהיה לי כסף אני אלך לבית המשפט".

יעל מביטה באמה במבט קריר, ונראה כי היא מתקשה להפגין אמפתיה למציאות הקשה שהיא מתארת. הן יושבות רחוק זו מזו, כמעט לא פונות אחת לשנייה, תהום עמוקה של משקעים פעורה ביניהם. כשהייתה בת 18, מספרת יעל בשקט, החליטה לברוח מבית הוריה המאמצים ולא לשוב יותר. היא הכירה בצ'ט באינטרנט בחור באמצע שנות העשרים לחייו והתחילה לצאת איתו תוך שהיא מוותרת על שירותה הצבאי. כשיחסיהם עלו על שרטון, היא בחרה להתנתק מהעולם ולעבור לגור בבית עץ שבנתה לעצמה ביער באזור צפון הארץ.

"בגלל כל מה שעברתי, הגעתי למצב שכבר איבדתי את האמון באנשים", היא אומרת. "התחלתי לטפל בבעלי חיים מוזנחים, כלבים וחתולים, וזה עשה לי טוב על הלב כי לפחות הם לא בגדו בי. בסופו של דבר התחרפנתי מכל הלבד הזה וחזרתי לחבר שלי. נכנסתי להריון וחשבנו להתחתן, אבל ראיתי שזה לא זה, שהוא לא בן אדם טוב בשבילי, ונפרדנו. נשארתי בלי בית, גרתי ברחובות, לפעמים הייתי ישנה בתוך השירותים בקניון. כשכולם היו הולכים, הייתי מחפשת בפחי הזבל של קומת המסעדות כדי למצוא שאריות, בשבילי ובשביל העובר. זה היה כמו הישרדות, אבל לא כמו התוכנית בטלוויזיה. מישהו אחר במקומי היה מתאבד".

האם והבת בפארק (צילום: עודד קרני)
הבת: "פחדתי למות, ושלאף אחד לא יהיה אכפת" | צילום: עודד קרני

כדי לשרוד, היא מספרת, החלה לעבוד עם סוחרי סמים בצפון הארץ. תמורת כל הברחה שביצעה קיבלה כמה אלפי שקלים, אותם הוציאה על אוכל והחזרי חובות."אני לא עבריינית, אבל הייתי צריכה לחיות, אז בשבילי כל דבר היה גלגל הצלה", היא אומרת. "פעם אחת סוחר סמים רצה לגנוב לי את הסחורה ולברוח בלי לשלם. הוא הצמיד לי אקדח לצוואר, אבל בעטתי בו בביצים וברחתי. לא יודעת מאיפה היה לי אומץ. היו תקופות שגנבתי סמלים מכלי רכב ומכרתי אותם. יום אחד נכנסתי ללשכה של איזה ראש עיר בצפון וגנבתי לו שעון מהשולחן. הייתי עושה הכל, הייתי חייבת להסתדר. אפילו חייתי כמה שבועות בתוך שובך יונים גדול כדי לא לקפוא למוות ברחובות. אכלתי בונזו, כדי שהבטן לא תהיה ריקה".

לפני כחמש שנים ילדה יעל את בנה. במשך שנתיים גידלה אותו, אך היא התקשתה לתמוך בו והחליטה להעביר את המשמורת עליו לאביו, בן זוגה לשעבר. בערך באותה תקופה עברה טראומה קשה נוספת: כאשר הגיעה לבחון דירה שרצתה לשכור, בעל הדירה התנפל עליה ואנס אותה. היא התלוננה נגדו במשטרה, הוגש נגדו כתב אישום ונגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל.

"זה היה הרגע שבו חשבתי שעדיף כבר למות", היא אומרת. "הוא היה גדול וחזק, ולא יכולתי לעשות נגדו כלום. אם הייתי יכולה, הייתי יורה בו למוות היום, זה העונש שמגיע לו. עכשיו אני הולכת לתובע אותו בהליך אזרחי שישלם, אפילו קצת, על מה שעשה לי. פיזית ונפשית".

כיום היא חיה עם בת זוג בתל אביב, לאחר שלדבריה "נמאס לה מגברים", מנסה לשקם את חייה ועובדת לעיתים בעבודות מזדמנות. אחת לשבוע היא נוסעת ליישוב בצפון כדי לפגוש את בנה, ומשתדלת לשוחח אתו בטלפון מדי יום. "מבחינתי לא נטשתי אותו", היא אומרת. "פשוט הגעתי למצב קשה מאוד שלא יכולתי לגדל אותו, אז הוא כרגע אצל האבא. אני לא ויתרתי עליו, הוא כל העולם שלי. אין מצב שמה שקרה לי עם אמא שלי יחזור גם אצלי".

מצאה אותה בפייסבוק

הבית הישן, קומה שלישית בלי מעלית, נמצא בשכונת מצוקה, ובכניסה לבניין זורם לו ביוב שמקבל את פני הבאים. בפנים אפשר למצוא רהיטים ישנים, טלוויזיה מהדור הקודם, מקלחות שידעו ימים טובים יותר וצבע שמתקלף מהקירות.

"קיבלנו את הבית כמעט הרוס, ושיפצנו אותו יחד עם חברים של המשפחה שעזרו לנו. זה עדיף לי מאשר לגור ברחוב", אומרת יאנה. "אני מקבלת קצבה קטנה אבל אני לא בנאדם מפונק. מסתפקת במועט. חיים ממה שיש. אני עושה הכול לא להחסיר מהילדים שלי, אני רוצה את כולם אצלי בבית. אני מקווה שיום אחד נהיה משפחה אחת גדולה".

אם ובת אוהבות (צילום: עודד קרני)
המשקעים עדיין שם | צילום: עודד קרני

לפני כמה חודשים החליטה יאנה לנסות שוב לאתר את בתה, והפעם לא לוותר בדרך. היא נסעה ליישובים רבים בצפון הארץ, תשאלה קרובי משפחה וחברים שניסו לעזור, אך לשווא. איש לא ידע מה עולה בגורלה של יעל, ומה קרה ב-21 השנים בהן לא התראו. לבסוף, פנתה יאנה לידיד המשפחה, מוסא אבו סוילם, בבקשה שיסייע לה במשימה. לאחר מספר שבועות הצליח להשיג את שם משפחתה של יעל ושל הוריה המאמצים, ועשה מה שעושים היום כדי למצוא מישהו: נכנס לפייסבוק. "הדף שלה לא היה פעיל כבר שנתיים, אבל לא התייאשתי", הוא אומר בחיוך. "שלחתי הודעות לחברות שלה בפייסבוק, ולשמחתי שתיים מהן חזרו אליי ונתנו לי את מספר הטלפון שלה. התקשרתי ליעל כשאני כולי רועד בכל הגוף, והצגתי את עצמי. היו כמה שניות של שתיקה, היא לא האמינה לי שאני יודע מי אמא שלה ושהיא בכלל חיה".

"אני טיפוס מאוד חשדני, ובאמת חשבתי שהוא צוחק עליי", מאשרת יעל. "זה כמו לחטוף טיל בראש. אחרי שהוא הביא לי את הטלפון שלה ודיברתי עם אמא בפעם הראשונה, הבנתי שהכול אמיתי ושזה נכון. שסוף כל סוף מצאתי. בשיחה בכיתי המון, זה לא היה פשוט, הרבה שאלות נשארו לי בלי תשובה".

אבו סוילם ביקש מיעל להפתיע את אמה ולהגיע לבאר שבע. ליאנה סיפר שייסעו לתל אביב כדי לערוך את המפגש. "עשיתי פן במספרה, התאפרתי, התלבשתי יפה לפגישה", אומרת האם."כל הרגליים והידיים שלי התפרקו מהתרגשות, כל שנייה שעברה הייתה כמו שנה. ירדתי לכיוון הכביש כדי שיאסוף אותי, ואז פתאום הוא מגיע, פותח את הדלת של המכונית ואומר לי 'תכירי, זו הבת שחיפשת כל השנים'. כמעט מתתי במקום. קצת מאוחר יותר נפלתי על הרצפה וצעקתי שכולם ישמעו: 'זו הבת שלי, זו הבת שלי, מצאתי אותה'. הרגשתי כאילו אני יולדת אותה עוד פעם".

מה הדבר הראשון שאומרים אחרי שלא מתראים כל כך הרבה זמן?
"שאני מצטערת שמכרתי אותה, שעשיתי טעות, שאני אשמה. עכשיו לפחות אני יודעת שהיא חיה, שמצאתי את הבת שלי, שיש לי בשביל מה להמשיך לחיות".

יעל נעה באי נוחות בכיסא, מחפשת את המילים הנכונות. "תראה, אני גם שמחה שמצאתי את אמא שלי ושהיא לא מתה. זה החזיר אותי לחיים, סייע לי לשקם אותם", היא אומרת. "מצד שני, זה בכלל לא פשוט. כל החיים שלי רק אכלתי מרורים, וקשה פתאום לשמוח. אנחנו מדברות הרבה בטלפון, נפגשנו כמה פעמים מאז הפעם הראשונה, אבל זה עדיין לא טבעי. יעברו עוד הרבה שנים עד שאוכל לאהוב אותה מחדש".

>>> לכל כתבות המגזין