בערב שבת, במדורת השבט שהיא "אולפן שישי", מישהו ניסה להחזיר את המערכת הפסיכיאטרית לצד האפל, ואיתה ביקש לקחת גם אותנו. צילומים של קשירה ובידוד בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה היו ניסיון נואש של פסיכיאטרים בודדים לנטוע עקבים באדמה ולעצור את מה שנראה להם כסחף, גם במחיר השחרת וביזוי המטופלים שלהם.

כי הנה, רק לפני פחות מחודש פרסם משרד הבריאות שבמשך פחות משלוש שנים הורידו הצוותים הפסיכיאטריים בכל בתי החולים את השימוש בקשירות, ב- 76% בממוצע ארצי. הישג חסר תקדים גם ביחס לעולם המערבי, שהושג בזכות חשיפת התופעה לקהל הרחב, מאמץ יומיומי של אחים ורופאות ומעט מאוד תוספת תקציב וכוח אדם. אך במקום שהנתון הזה ישמש תעודת גאווה עבור החברה הישראלית והממסד הפסיכיאטרי, מסתבר שיש מי שמתעוררים בקרבו דווקא רגשות קמאיים ונושנים.

"הטריק הכי ישן הוא להראות כמה מסוכנים ומפחידים המטופלים"

אולי זוהי השתוקקות לימים שבהם מטופלים "הבינו רק כוח" ומילה של איש צוות פסיכיאטרי היתה מילה. ימים שבהם כל מטופל שלישי נקשר במחלקות הסגורות, רק בגלל שמטופל צעק, קילל או סירב להוראה. אולי גם התקוממות נגד התערבותם של משרד הבריאות, חברה אזרחית ואנשי תקשורת במה שמתרחש במחלקה הסגורה. ולכן ניסו לדחוף את המטוטלת לצד השני. איך? עם הטריק הכי ישן וצהוב בספר: להראות כמה מסוכנים ומפחידים המטופלים. למרות שהיום כולם יודעים שרוב המטופלים שנקשרו והוכנסו לבידוד בשער מנשה ובבתי חולים אחרים אינם כאלו. ולמרות שגם אם יש מתוכם כמה עם התנהגות מסוכנת, קשירה ובידוד אינם טיפול אלא הרמת ידיים. אבל, כבר לפני מאות שנים ידעו שיש רייטינג טוב כשמעמידים את "המשוגע" בכיכר העיר, והצופים מליטים את מבטם ומציצים בו בסקרנות. כל ילדי העיר ידעו שהחלק הכי טוב היה כשזורקים עליו אבנים קטנות, הוא נוהם בכאב ואז בא הגיבור מבית החולים ודוחף אותו בחזרה לכלוב.


אלא שהיום יודעים בארה"ב, אנגליה, אוסטרליה, אירלנד ועוד מדינות, וגם במערכת הפסיכיאטרית בישראל, שלא רק שאפשר אחרת, אלא שחייבים אחרת. רק היום מוכנים הפסיכיאטרים בישראל להודות במה שמחקרים רפואיים מהעולם הצביעו עליו כבר שנים: לקשירות ולבידוד נזקים איומים לבריאות הגופנית ולמצב הנפשי של המטופל: החל מתחושת השפלה ועד למצבי פוסט-טראומה. במחקר הרפואי ידועים גם הנזקים הנפשיים שנגרמים לאנשי הצוות שמשתתפים באקט המשפיל והכוחני הזה. היום פסיכיאטריים מודים גם בנזק שנוצר לדימוי של המקצוע ותרבות הטיפול בשל השימוש הרווח בכלי איום זה. והנה, מה שהתחיל כמאבק חתרני כמעט של ארגון "בזכות" ושל מתמודדי נפש שבעצמם נקשרו, הפך להישג שמצעיד את הפרופסיה הזו קדימה.

"אני לא בן-אדם מסוכן, אבל הייתי" (צילום: החדשות)
השתוקקות לימים שבהם מטופלים "הבינו רק כוח" ומילה של איש צוות פסיכיאטרי היתה מילה | צילום: החדשות

בחזרה לחצר האחורית שאיש לא פותח

בכל חברה יש קטני אמונה, כוחות שמרניים וגם אנשים כוחניים. עד לאחרונה הייתה להם במה בממסד הפסיכיאטרי, בייחוד כשהם נופפו עם "חולה הנפש הרוצח". ואם בשנתיים האחרונות זה כבר לא פוליטיקלי קורקט לדבר בשבח הקשירות, אלו החליטו לנהל מאבק רייטינג על זכותם לקשור בלי שיתערבו להם. הניסיון ליצור תנועת מטוטלת לצד השני באמצעות המציצנות של חברת "החדשות", אמנם לא יסיג לאחור את ההישג ההרואי של צמצום הקשירות אבל הוא כן מחייב אותנו - הציבור, אנשי בריאות הנפש ומנכ"ל משרד הבריאות - שלא להיות שאננים. בלי המשך מאמץ של ימים ולילות, בלי המשך הבקרה ובלי הכשרה ומשאבי כוח אדם נוספים, ההתנהלות בבתי החולים הפסיכיאטריים תחזור להיות כמו בחצר האחורית שאיש לא פותח, ורמיסת זכויות אדם של המטופלים תמשיך לחגוג.

הכותבת הינה יועצת משפטית ואחראית תחום זכויות באשפוז הפסיכיאטרי בארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות