מסתמן שהגשם הוא הדבר הכי טוב שקרה למחנה השלום בישראל מאז, ובכן, שיצחק רבין היה בחיים. הגשם יכול לספק למארגנים את התירוץ המושלם לכמות האנשים הקטנה יחסית שהגיעה לעצרת הזיכרון לראש הממשלה שנרצח לפני 19 שנים. אם לא הגשם, מישהו אולי היה צריך לעשות חשבון נפש עמוק יותר, ולבכות את חוסר ההיענות המשווע של הציבור.
20 דקות לפני השעה הייעודה של תחילת העצרת, נראה היה שבכיכר רבין יש פחות אנשים מאשר ביום שבת רגיל. המשטרה סגרה לתנועה את הרחובות המקיפים אבל עושה רושם שלא באמת היה בכך צורך. ככל שנקף הזמן זרמו עוד ועוד אנשים לכיכר, אבל עדיין היו הרבה מאוד קרחות בולטות לעין. אם בעבר אי אפשר היה להכניס לכאן סיכה, היום אם למישהו הייתה נופלת סיכה, היו מעירים לו על הרעש שהוא מעורר. איך לומר בעדינות: בעצרת הזו לא הייתה בעיה של שטח סטרילי.
זוג תיירים לידי מבקש להצטלם עם אחד השלטים. שיהיה משהו לספר בבית. גבר אחר אומר למישהי בטלפון להביא למקום את האורחים מבלגיה. כן. בואו נסמוך על הבלגים שיצילו אותנו.
דרמה עם אתנחתא קומית
לראשונה מזה הרבה יותר מדי שנים העצרת לזכר רבין לא מתביישת להיות פוליטית. לא מתחסדת, לא מתיפייפת, לא מתחבאת מאחורי אחדות מזוייפת. הרצח היה פוליטי ואין סיבה לנתק את הפוליטיקה מהעצרות הללו. שמעון פרס נושא נאום כועס, חד, תוקפני, לוחמני. הוא תמיד היה רטוריקן משובח, ובנאום הזה נראה שהוא שופך את כל התסכול שהצטבר אצלו במשך תקופת נשיאותו על ראש הממשלה. אם לא היינו יודעים יותר טוב, היה אפשר לחשוב שהוא מכין את הקרקע לקאמבק. אצל פרס אף פעם אי אפשר לדעת. לקראת סיום דבריו מטיל הנשיא לשעבר פצצה, כשהוא אומר "איני יודע עוד כמה זמן אהיה כאן עימכם". דומה שלראשונה פרס מכיר בזמניות שלו באופן פומבי.
בהמשך עלו לבמה 19 נשים מתנועת "נשים עושות שלום". כולן בלבוש אחיד: חולצה לבנה וצעיף. היה נראה לרגע שהגבעטרון עלו לבמה. לא פחות מחמש מהן השתלטו על המיקרופון, כל אחת בתורה, בדקלום מסכת מתובנתת באינטונציה של טקס הדלקת המשואות. כי בכל דרמה צריך איזושהי אתנחתא קומית.
לאן נעלמו הזמרים המזרחיים?
לאורך כל האירוע לא היו שירים מהז'אנר הים תיכוני. אולי גם זה חלק מאי העמדת הפנים של מארגני העצרת. בלי ניסיון למשוך קהלים אחרים בכוח. ייתכן גם, וזו סתם השערה לא מבוססת בעליל, שנעשתה פנייה לזמרים מהז'אנר, אבל אף אחד מהם לא רצה לבוא. אגב, באופן מפתיע גם מירי אלוני ו"שיר לשלום" לא היו כאן. אולי בעצרת של השבת הבאה.
מנחת הערב יעל אבקסיס ציינה ש"יש כאן עשרות אלפי אנשים. מזמן הכיכר לא הייתה נראית ככה". זו הגזמה מעט פרועה ומיותרת. העין הבלתי מזויינת ספרה לא יותר מעשרת אלפים משתתפים. העדות הכי טובה על מיעוט המגיעים היא העובדה שהטלפונים הסלולרים עבדו כרגיל: הייתה קליטה, היה אינטרנט, הוואטסאפ לא קרס. היי – אפילו החניונים באזור לא קרעו במחיר כמו בשנים קודמות. חבל לתת סתם מצג שווא. זה לא מקדם לשום מקום.
וממילא, הגשם שהתחיל לרדת בשלב מסוים, הבריח חלק לא קטן מהאנשים. קצת מים אז נשברים. דימוי לא רע לשמאל הישראלי.
אין סיכון, אין סיכוי
הנאום האחרון היה שייך ליובל רבין, הבן של, שהציג מניירות גופניות שהזכירו את אביו המנוח. רבין פנה לפלסטינים ולערבים במדינות השכנות ואמר שבישראל מוכנים ללכת לכיוון השלום. הבעיה היא שהוא לא מדבר בשם אף אחד, גם לא בשם אלטרנטיבה פוליטית. מצד שני, הוא ציטט פעמיים פסוקים מהתנ"ך, אז אולי בכל זאת יש פה קריצה לעתיד.
אף לא אחד מהנואמים הרבים הזכיר את ההסתה שקדמה לרצח, את הפילוג בעם, את השבר הגדול ביותר של החברה הישראלית, שנפער באותו לילה של הארבעה בנובמבר 1995, ומאז רק הולך וגדל.
בסקר שפורסם כאן בסוף השבוע התברר שמחצית מהימנים בכלל לא בטוחים שיגאל עמיר רצח את רבין. זה נתון מזעזע אבל לא באמת מפתיע למי שעוקב אחרי הלך הרוחות עוד מלפני 19 שנה, אז התחילו לצוץ תיאוריות קונספירציה שונות. בקצב הזה, בספרי הלימוד של עוד 50 שנה ייכתב שרבין בכלל מת מהתקף לב.
בנאום האחרון בחייו, אמר יצחק רבין ש"תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום. מוכן לקחת סיכון למען השלום". זה כבר לא קיים. לא הרצון, בטח ובטח שלא המוכנות לסיכון.
פעם הייתה אופטימיות בעצרות הללו, איזה זיק של תקווה שמשהו יכול להשתנות. אבל האופטימיות מתה, והפיכחון, כמו כל הנגאובר, כואב ואכזרי. ובמקרה הזה, אין כדורים שיוכלו לעזור. הכדורים הרגו את האופטימיות לפני 19 שנה.