הייתה צריכה לבוא הבהרה של דובר איגוד האתלטיקה שיכריע בסוגיה הרת הגורל הזו ולהודיע ששמה של הקופצת הוא חנה קנייזבה-מיננקו, משהו שהיה צריך לקרות באופן רשמי ומסודר עוד לפני יציאת המשלחת למוסקבה, ואולי מעיד שגם באיגוד לא ציפו ממנה לגדולות ונצורות במשחקים וכפועל יוצא שלאף אחד לא באמת ישנה מה שמה.
אבל בואו נניח כרגע לעניין השם (הרי שייקספיר כתב שגם אם נקח ורד ונשנה את שמו, הפרח עדיין יריח אותו דבר. כן, הבאתי שייקספיר). לפני שנה בדיוק, באולימפיאדת לונדון, חנה קנייזבה-מיננקו (להלן חק"ם), ייצגה את ארץ מולדתה, אוקראינה, בענף הקפיצה המשולשת, וסיימה במקום הרביעי. מדוע, אם כן, טורחים באיגוד האתלטיקה להתגאות בה כל כך? הרי היא לא תוצר של הספורט הישראלי, לא של מאמניו ולא של מתקניו. אגב, בדומה לחלק גדול מהאתלטים שייצגו את המדינה בשנים האחרונות ובראשם גדול האתלטים אלכס אברבוך. זה כמובן לא יפריע לאף אחד להריע "היא משלנו!".
מצבה של האתלטיקה הישראלית כה נואש, עד שעושה רושם שוויתרו שם על תוכניות מקומיות לטובת התמקדות בייבוא. וההליך של חק"ם באמת היה זריז במיוחד. כמי שאינה יהודייה רחמנא ליצלן, אבל נשואה לאתלט הישראלי אנטולי מיננקו (חתונה אזרחית בקפריסין, ירחם השם), אותו פגשה בתחרות ב-2011, היא אמנם זכאית לאזרחות, אבל רק אחרי שהראתה שמרכז חייה היה בישראל במשך שלוש-ארבע שנים – וזה איננו המקרה כמובן. במקרים חריגים,לשר הפנים ניתנת הסמכות להעניק אזרחות ישראלית לאנשים שהמדינה חפצה ביקרם כמו ספורטאים מצטיינים. אבל זה רק במידה ואינם עומדים בקריטריונים האחרים, כמו נישואים לאזרח ישראלי. וגם זה לא המקרה של קנייזבה-מיננקו, שנשואה, ובכן, למיננקו.
מעבר לכך, על מנת לייצג את המדינה, היא הייתה זקוקה ראשית לאישור של איגוד האתלטיקה האוקראיני שמשחרר אותה ממחוייבות כלפיו, ושנית לאישור של איגוד האתלטיקה הבינלאומי שמחייב תקופת צינון של שנה בין ייצוג מדינה אחת לאחרת.
וראה זה פלא, בקפיצה משולשת אחת הושגו כל האישורים הרלוונטיים. עכשיו רק נותר לחכות לגיוסה של חק"ם לצה"ל או לכל שירות לאומי אחר כדי שלא לאבד את האזרחות היקרה מפז הזו.
ראש הממשלה כבר מוכן לשיחה המסורתית
איזרוח ספורטאים לצרכי ייצוג לאומי זו לא המצאה ישראלית. אתלטים, כדורסלנים וספורטאים אחרים בכל העולם לובשים בגאווה מדים של מדינות שלא נולדו בהן ושאין להם כל זיקה אליהן מלבד זו של חשבון הבנק. ברובם המכריע של המקרים, כשהספורטאים מסיימים את הקריירה המקומית הם חוזרים למולדתם (היי דריק שארפ).
אבל באותו רגע זה לא חשוב. חשובה הגאווה המקומית, חשוב הבאזז, חשובה העלאת הענף הנחשל לכותרות. לעזאזל, לחק"ם אפילו נוסד השבוע ערך בוויקיפדיה בעקבות הקפיצה לגמר. יש להניח שעוזריהם החרוצים של הנשיא ושל ראש הממשלה כבר התאפסו על מספר הטלפון שלה ופינו להם מקום בלו"ז למידה שהיא תזכה במדליה ותידרש לשיחת הטלפון שמגיעה לה (אה רגע, זה מסיפור אחר).
שרת התרבות והספורט לימור לבנת בירכה בפייסבוק שלה את מי שוודאי לא ידעה על קיומה קודם לכן וכתבה: "נחזיק אצבעות לקופצת אנה קנייזבה, שהעפילה לגמר הקפיצה המשולשת באליפות העולם, המתקיימת במוסקבה. בהצלחה בגמר!". מההיכרות עם לבנת, מוזר שהיא לא רכשה מיידית כרטיס טיסה למוסקבה כדי להיות בעמדת זינוק לפודיום במידה ותהיה זכייה.
אבל גרועה מכולם הייתה תגובתו של יו"ר איגוד האתלטיקה הישראלי, שאמר שעלייתה של קנייזבה-מיננקו לגמר "תביא לשדרוג מעמדה של האתלטיקה הישראלית". ובכן, לא. גם הצלחה שלה לא תעשה שינוי דרמטי במצב העגום מאוד של האתלטיקה הישראלית. שכר המאמנים מגוחך, ההקצבות למצטיינים לא מספיקות, והמתקנים, אוי המתקנים, ברמה של מדינות עולם שלישי, וגם זה במקרה הטוב. במידה והיא לא תשיג מדליה הערב בגמר, גם ההתעניינות התקשורתית תיעלם, והאתלטיקה, ואיתה הגאווה הישראלית המעושה ישובו ויחזרו לבור.
זה יקרה מהר יותר משתוכלו להגיד חנה קנייזבה-מיננקו.