ינואר
פסימי: ערוץ 10 נסגר. כוכבי "הישרדות VIP" ו"היפה והחנון 3" ייאלצו להזמין לבתיהם את חברות השעונים ואנשי יחסי הציבור כדי להחזיר את כל המתנות שקיבלו על חשבון 15 הדקות שלא קרו.
אופטימי: ערוץ 10 זוכה לנס וניצל בזכות משקיע יהודי ועתיר ממון: שלדון אדלסון. הפעולה הראשונה של חברת החדשות המחודשת – דרוקר-טוס.
פברואר
פסימי: לחרדים בבית שמש ודומותיה ייגמר הרוק בפה מרוב פעילות והם יעברו לסקילה באבנים. רשויות החוק ישאלו את הנשים מה בעצם מפריע להן ללבוש בורקות וללכת כפופות בצד השני של המדרכה?
אופטימי: הקול השפוי במחנה הדתי יבין שהפעולות האלה עושות נזק וחילול השם יותר מכל חילוני שאוכל טרפות, ייצא למלחמת קודש על עתידו, ושאלוהים ישמור.
מרץ
פסימי: לפחות אחד מילדי "בית ספר למוזיקה" יתראיין לכתבת שער ויספר איך התחלפות הקול הרסה לו את החיים, ועכשיו הוא מכור למשככי מיתרים.
אופטימי: קרן פלס עושה אנג'לינה ג'ולי ומאמצת שבט שלם של ילדים מהפריפריה. בניגוד לרצונם.
אפריל
האביב הערבי ממשיך לעונה שנייה, גם אסד מופל משלטונו. סוריה הולכת לבחירות דמוקרטיות, ובינתיים: ישראל תבסס את מעמדה כדיקטטורה היציבה היחידה באזור.
אופטימי: לא לא, זה היה האופטימי.
מאי
פסימי: כאילו היא לא עבריינית שהודתה בפלילים, ועוד לפני שהסתיימו עבודות השירות, מרגול מחובקת בחזרה ע"י הממסד והקהל, ומעתה היא פותחת כל הופעה במילים: מה אתם מעדיפים – הופעה תרבותית או הופעה מלעונית? או שאני מתקשרת למיכאל חזן?
אופטימי: שגיב תיירי לא יגיד השנה שום דבר.
יוני
פסימי: מדינת ישראל הולכת לבחירות על רקע הידרדרות ביחסים עם העולם, היעדר הסכם שלום, קרע חברתי הולך וגדל ואביגדור ליברמן.
אופטימי: על רקע הידרדרות ביחסים עם העולם, היעדר הסכם שלום, קרע חברתי הולך וגדל ואביגדור ליברמן, נתניהו מבצר את מעמדו בשלטון, מוכרז על ידי דן כנר כקיסר הדגול, ומשנה את שמו לקים ג'ונג ביבי.
יולי
פסימי: באולימפיאדת לונדון שנפתחת השייטים הישראלים טובעים, הג'ודאים מובסים, האתלטים לא מגיעים לקו הזינוק, והקלעים נפגעים מירי כוחותינו.
אופטימי: שרת הספורט לימור לבנת מזנקת לכל פודיום אפשרי ועל הדרך יוצרת ענף אולימפי חדש והופכת לזוכה ההיסטורית הראשונה בו.
אוגוסט
פסימי: מחירי הגבינות קופצים לשיאים חדשים, הדלק עובר את רף 10 השקלים לליטר, בחורה בשם גפני שיף נזרקת מהדירה ומקימה מאהל בשדרות רוטשילד. המחאה מתפשטת והופכת לתופעה, אלפים יוצאים לרחובות, ראש הממשלה מקים ועדה שתבחן את יוקר המחיה (הוא הרי הראשון שזיהה את הבעיה), החברות הגדולות נבהלות. כעבור חודשיים מתחיל גשם.
אופטימי: דפני ליף ואיציק שמולי משלימים ומתחתנים, ה"מעושרות" תורמות מהונן (הונן, חה!) לעשירון התחתון, זוגות צעירים עוברים לגור בדיור עם שכ"ד מוגן שמותאם לכושר השתכרותם, השכר במשק מותאם ליוקר המחיה וכולנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
ספטמבר
פסימי: אחרי שפעילי תג מחיר שרפו מסגדים, אנסו ערביות והיכו נמרצות את אלוף פיקוד המרכז, הממשלה מחליטה לשים לזה סוף, ומודיעה כי בתור עונש נוער הגבעות ילך לישון בלי לראות טלוויזיה.
אופטימי: הייתי כותב משהו, אבל אני חושש לחיי.
אוקטובר
פסימי: שנה אחרי השחרור, גלעד שליט מגלה שכולם שוב שכחו אותו, ומחליט לצאת לטיול של אחרי הצבא במזרח. מזרח הקו הירוק, כלומר.
אופטימי: אחרי הזכייה ב"רוקדים עם כוכבים", גלעד שליט ואנה ארונוב הופכים לזוג הלוהט בביצה.
נובמבר
פסימי: האייפון 6, אייפון קורא מחשבות, נכשל נמרצות אחרי שמתברר שהמשתמשים בו חושבים רק על דבר אחד. ערה?
אופטימי: מערכת החינוך מעבירה את כל ספרי הלימוד לגרסה מקוונת, והילדים יוכלו להגיע לבית הספר רק עם מכשיר טאבלט שיירכש באופן חד פעמי במחיר מסובסד ויחסוך להורים עלויות בלתי סבירות מדי שנה (פאק, יצא רציני).
דצמבר
פסימי: כפי שניבאו אנשי המאיה, סוף העולם מגיע ב-21.12.2012. היו שלום.
אופטימי: הנבואה ניתנה לשוטים. עובדה – תקראו את הטור.
ומה התחזיות שלכם? כתבו לנו בתגובות