השאלה היא לא למה יוסי בניון נופה עכשיו מסגל נבחרת ישראל, השאלה היא למה יוסי בניון נופה דווקא עכשיו מסגל נבחרת ישראל. הרי הקפטן לא נמצא בכושר משחק מלא כבר בערך שנתיים, וגם לפני כן ידע פציעות חוזרות ונשנות שכבר הפכו לריטואל חצי עצוב חצי מצחיק לפני כל משחק חשוב של הנבחרת.
האם היה איזה קש ששבר את גבו של המאמן הלאומי אלי גוטמן? תובנה מופלאה שהוא לפתע הגיע אליה שבעטיה החליט להפוך את היהלום ליוסי, ילד שלי מודח? הברקה לילית של תכנית ארוכת טווח להבראת הנבחרת והכדורגל הישראלי? משהו עם מחשבה בצידו?
ובכן, סביר להניח שלא.
בניפוי/הדחת בניון התגלה גוטמן שוב בתור המאמן הפאניקיסט, ההיסטרי והגחמתי שכולם אמרו שהוא, מי שקורא כל פסיק שנכתב בעיתון ומשנה דרכו בהתאם לכותרת היומית. בתקופה הקצרה מאז שמונה לתפקיד גוטמן כבר הספיק לזגזג בתוכו חזור וזגזוג. החל מה"שיטה" שלא טרח ליישמה בנימוקים שונים, דרך החלפת חצי הרכב בימים הבודדים שבין התיקו עם אזרבייג'אן לתבוסה המבישה לרוסיה ועד הקונספט המהפכני הנוכחי - לא לשתף שחקנים שלא משחקים קבוע בקבוצותיהם.
מה קרה פתאום ואיך זה שגוטמן לא חשב על כך לפני כן? במה שונה היום אי-כושרו של יוסי בניון (או טל בן חיים או איתי שכטר לצורך העניין) ממה שהיה לפני חודש?
מפחד מהעיתונאים
המסקנה המתבקשת היא שגוטמן קרא את הביקורות אחרי תצוגות הנבחרת ונבהל. הוא יעשה הכל רק כדי שהעיתונאים לא יוכלו לכתוב עליו משהו שלילי, גם אם זה אומר להפוך את עורו פעם אחר פעם. במקום להיות מוביל הוא נגרר, ואפילו לא מתנגד ובועט ברצפה תוך כדי. ובינתיים אחרי שני משחקים בטורניר, הקמפיין למונדיאל 2014 נגמר עוד לפני שהתחיל. את ההחלטה האמיצה ופורצת הדרך הנוכחית הוא קיבל לקראת שני משחקים חסרי חשיבות מול לוקסמבורג, אחת מנמושות אירופה. מה יש להגיד, גיבור אמיתי.
בחדרי חדרים הוא אולי מתבייש, גוטמן. אלא שכמו שאמרו הגששים: הבושה אוכלת אותו, אבל הפחד הורג אותו.
וזה לא שבניון חף מביקורת כמובן. אחד מגדולי הכדורגלנים הישראלים אי פעם נכשל גם הוא להביא את הנבחרת לטורניר גדול, לא הצליח להפוך את השחקנים סביבו לטובים יותר ולסחוף את הנבחרת להתעלות מול נבחרת גדולה. ועדיין אין עדיין תחליף לכישרון שיש לו ברגליים. ולכן בניון חייב להיות לפחות בסגל כדי שתהיה אופציה להכניס אותו בתור גורם משנה משחק 20 דקות לסיום.
נבחרת ישראל מעוררת הרחמים ממשיכה להתדרדר ונמצאת במקום ה-82 בדרוג העולמי. האשם האמיתי במצב הוא יו"ר ההתאחדות אבי לוזון, קשקשן בלתי נדלה שעסוק בדיבורים ובכיבודים על חשבון מעשים ומנווט את הספינה שבהנהגתו היישר לתוך הקרחון. איתו, ועם מאמן שמשנה את עמדותיו חדשות לבקרים בהתאם לנאמר בתקשורת, הכדורגל הישראלי מעולם לא היה דומה יותר לפוליטיקה.