הרבה דברים יפים אמרו אתמול הצמד החדש של הפוליטיקה הישראלית, ציפי לבני ויצחק בחיים-אל-תקראו-לי-יותר-בוז'י הרצוג. דיברו על דמוקרטיה, על ערכים, על אחדות, על תקווה, על הדאגה לכלל אזרחי המדינה. באמת, מילים מבטיחות ומעוררות השראה.
רק חבל שכל המילים המופלאות האלה נאמרו תחת האצטלה של שמה החדש של הרשימה המשותפת: "המחנה הציוני". זה שם שמתאים יותר למפלגה ימנית. שם שמריח מפאשיזם קל. שם שאפשר להיות בטוחים שגם אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ודני דנון היו יכולים לחיות איתו בשלום, סליחה על המילה הגסה.
"המחנה הציוני" הוא שם שעושה עוד משהו: הוא מדיר ממנו את ערביי ישראל, ולצורך העניין גם את חרדי ישראל. שהרי הם, בהגדרה, אינם ציונים. וכך, במחי שני נאומים ופלקט ענקי, נזנח אלמנט מאוד יסודי ומובהק של מפלגת העבודה לשעבר: הציבור הערבי, על מתפקדיו הרבים. איזה פוליטיקאי ערבי יסכים לשבת במפלגה שמתעלמת מקיומו בעצם שמה? איזה אזרח ערבי יסכים להצביע לרשימה שנושאת את השם הזה?
לא ברור כמה מחשבה השקיעו טובי המוחות בהגיית השם בזמן הקצר שעמד לרשותם מאז תחילת המגעים על איחוד בין העבודה לתנועה - אם כי זה בטח יותר זמן ממה שלקח לקופירייטר המבריק של משה כחלון להגות את השם "כולנו" – אבל קשה להאמין שמדובר במשהו מקרי ולא מכוון. סביר מאוד שהבריף שנתנו הרצוג ולבני היה להתמרכז, שלא לומר להימין עד כמה שאפשר. כי כולם יודעים שלהיות מזוהה עם השמאל בימים אלה משול ללהיות אויב המדינה, ו"סמולן" היא קללה רווחת. איפה הימים שמפלגת העבודה הובילה את מחנה השלום?
ארבעה ראשי ממשלה ומדינה אחת
אסור להסתנוור מהבוהק שיצא מלבני והרצוג. הם לא אבירים על סוס לבן, אלא בסך הכל שני פוליטיקאים ציניים במיוחד, שקופים ואינטרסנטים, שחושבים שהמיש-מש שלהם יצליח לבלבל את המצביעים הפוטנציאלים של יאיר לפיד ומשה כחלון, השקופים והאינטרסנטים בזכות עצמם.
בוז'י הרצוג, למרות הניסיון מעורר ההערכה לשנות את תדמיתו ממועמד "פרווה" והמאמץ שלו להיפטר מהכינוי "בוז'י" הרגיש אולי כמו מנצח, אבל ההסכמה שלו לרעיון המגוחך של רוטציה תוך-מפלגתית עם רשימה של שלושה ח"כים, מציגה אותו באור מעט כנוע. שלא לדבר על הוויתור המהיר על שם המפלגה שהוא עומד בראשה. אין ספק שזה האיש שצריך לעמוד בראש המו"מ המדיני.
וכמה פתטי הפך להיות השימוש השחוק של ציפי לבני במילה תקווה. אין מערכת בחירות שהיא לא השתמשה בה בצורה כזו או אחרת, ובכל פעם הפכה לאכזבה גדולה יותר. התקווה היחידה שיש כאן היא תקוותה של לבני להישאר רלוונטית בעוד מערכת בחירות. מפעם לפעם כוחה הולך וקטן, ומפעם לפעם היא מצליחה לשכנע את הפראייר התורן שהיא בדיוק מה שהוא צריך כדי להיות ראש הממשלה. זו המפלגה הרביעית שלה מאז נכנסה לחיים הפוליטיים. אל תחתמו על כך שהיא תהיה האחרונה.
בכלל, לבני והרצוג חילקו את עור הדב עוד לפני שהוא ניצוד, מתוך שכנוע עצמי עמוק שאין לו כל כך על מה להתבסס. ומה יקרה אם יהיה שוויון בין-גושי עם הליכוד ונתניהו, שעשויים בינתיים להתאחד עם בנט והבית היהודי (הצעה לשם: הבית הממולכד)? בסוף נמצא את עצמנו עם ארבעה ראשי ממשלה, אחד לכל שנה. ומכיוון שממילא כולם חושבים שהם יודעים את העבודה יותר טוב מכולם, החל מהבחירות שאחרי, ראשות הממשלה, כמו אצל הטבחים, תחולק שבוע-שבוע בסבב בין כלל חברי הכנסת. כלומר חוץ מהערבים, כמובן.