ח
"לא בדיוק שר, מן גרגמל" | צילום: AP
רציתי לכתוב על אלי ישי. רציתי לכתוב על כך שהוא אמר שברצונו להמאיס את החיים על הפליטים האפריקאים. רציתי לכתוב שכשר הפנים, אלי ישי ממונה לא רק על אזרחי ישראל, אלא על כל מי שנמצא במדינה: תיירים, תושבי קבע ותושבי ארעי. מי שממאיס על אנשים שיש לו כח על פניהם את חייהם, הוא לא בדיוק שר, הוא מין גרגמל. 

רציתי לכתוב שהמאסת חייהם של אנשים עליהם אינה המצאה של השר ישי.  הרי ישראל נוהגת כך כמדיניות כבר שנים רבות. קחו את חברון: בשנות התשעים, כשהוגדר אזור H2 בחברון כמצוי בשליטה בלעדית של צה"ל, התגוררו בו 30,000 פלסטינים. ישראל החליטה להפוך את חייהם לבלתי אפשריים כדי שיחליטו לעבור לאזור H1 הסמוך. צה"ל סגר את חנויותיהם והלחים את דלתותיהן. המתנחלים הורשו לפרוע בילדיהם בחופשיות. נאסר עליהם ללכת ברחובות מסויימים ולנהוג בכל הרחובות. בסוף רבים מהם אכן עזבו. אי אפשר ככה.

רציתי לכתוב שלא רק בחברון מופעלת מדיניות של טרנספר מרצון, ושטרנספר מרצון הוא תמיד טרנספר כתוצאה מאלימות, אכזריות ודיכוי. רציתי להזכיר שתושבי מזרח ירושלים אינם אזרחים אלא מחזיקים במעמד "תושב", ושעל פי התקנות, אם מישהו מהם מעתיק את מקום מגוריו מירושלים, אסור לו לשוב ולגור בה. מזרח ירושלים הפלסטינית סובלת מהזנחה קשה של הרשויות, מאיסורי בנייה, ממעצרים שרירותיים ומאלימות משטרתית. ישראל ממאיסה את חייהם של התושבים בתקווה שיעזבו. אחרי שהם עוזבים, היא נועלת אחריהם את השער.

על כל אלה רציתי לכתוב, אבל אני מתקשה, כי היה כאן לינץ' וכי היה כאן פיגוע. את שניהם ביצעו ישראלים יהודים כמוני. בלילה שבין רביעי לחמישי הושלך בקבוק תבערה אל מונית פלסטינית ליד ההתנחלות בת עין. לילה לאחר כן התקיפו נערים יהודים שני בני נוער פלסטינים במדרחוב בירושלים ופצעו אחד מהם קשה. 

המנהיגים יוצרים את האקלים

בקבוק תבערה שהושלך על גן ילדים של פליטים בתל אביב
קו ישר בין אלימות נגד פליטים לאלימות נגד פלסטינים | צילום: activestills.org
איך אפשר לנשום או לכתוב בארץ שבה מתרחשים אירועים כאלה? קשה, בעיקר נוכח התחושה שהם אינם מבעבעים מקרב ההמון באופן ספונטני. ההיסטוריה מראה שאלימות גזענית ולאומנית נובעת תמיד מאקלים אותו יוצרים מנהיגים, בין אם פוליטיים או דתיים, מנהיגים גזענים וזחוחים שהשנאה מעניקה להם כוח, מנהיגים כמו אלי ישי.

אולי זה הזמן לקשור בין הדברים ולהתמקד, כדי שנבין באיזו מין ארץ אנחנו חיים ולמה. אלימות עממית נגד פלסטינים בגדה ובירושלים קשורה קשר הדוק לאלימות נגד פליטים בתל-אביב ובאילת, והיא כן דומה לה מאוד: לאחרונה סבלו גם הפליטים תקיפות בידי המון מוסת והשלכות של בקבוקי תבערה. מרגע שצררנו יחדיו את אירועי האלימות הללו, יש להוסיף לצרור את האלימות הממסדית כלפי שתי הקבוצות: אלימות בידי צה"ל ובידי יחידת עוז, שגם הן דומות. מעצרי ילדים ליליים נערכים מדי לילה הן בכפרי הגדה והן בישראל, לקראת גירוש.

אף אחד ממעשי האלימות שבצרור, אלה הממסדיים ואלה העממיים, אלה המכוונים נגד פליטים ואלה המכוונים נגד פלסטינים, אינו מופת של מקוריות. כולם מעשים של התקרנפות, של מילוי פקודה אי חוקית בעליל. לעיתים הפקודה ניתנת מפי רב, לעיתים מפי הורה, לעיתים מפי חבר בעל כריזמה ולעיתים מפי מפקד הכח, שגם הוא ממלא פקודה שירדה אליו מהדרגים הגבוהים ביותר: הדרגים הפוליטיים. הם רוצים שנשנא, נכה ונגרש, שנחוש שבטיים ושנשכח את הכבוד ההדדי שבני אדם יכולים לחוות אלה כלפי אלה. הם רוצים שנמאיס את החיים אלה על אלה. הם אומרים זאת מפורשות.

כן, הערתו של אלי ישי גם היא פקודה, פקודה להרוס, להכאיב, לגרום לצער, לדפוק לאנשים מרפק במצח ולהשאיר אותם מדממים. היא ניתנת בעקיפין. ישי לא אומר: המאיסו. הוא אומר: אני, השר, רוצה להמאיס, ובכך יוצר לגיטימציה של התנהגות נוראה שתמשיך ותתפשט. בזכותו ובזכות דומיו אנחנו נמשיך ונתדרדר, אלא אם כן נחליט לא לקחת את ההוראות ממנו, אלא למשל מן המשנה. שם כתוב: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". כלומר – שמור על אנושיותך גם כשכולם איבדו צלם. ומהי האנושיות? אותה מגדירות שלוש מילים קדומות עוד יותר, שכאילו כבר שכחנו: "ואהבת לרעך כמוך."