אחד מספרי הילדים שהותירו חותם על ילדותי היה "פחדרון בארון", שחיבר ואייר מרסר מאיר. זהו סיפור על ילד שמתיידד עם מפלצת עשויית הצללים ששוכנת בארונו ומתגבר על חרדות הלילה שלו. המסר של מרסר דומה לאמירתו הידועה של פרנקלין דליינו רוזוולט: אין לנו ממה לפחד מלבד הפחד עצמו, והפחד נמצא בראשנו באותה מידה שהוא מעוגן במציאות, אם לא הרבה הרבה יותר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ודאי אינו חובב של הספר "פחדרון בארון". הוא, ששמח כל כך להכריז "הם מפחדים", מנהל מדיניות שהפחד חיוני להמנהל מדיניות שהפחד חיוני לה. אם נתיידד עם פחדינו ונבין שהם מנופחים, תחלש השפעתו עלינו. תחת שלטונו אנחנו מצויים בחרדה מתמדת: אם זה מפני איראן (שמעולם לא פגעה בנו בפועל) הפליטים האומללים (שמאז רבתה נוכחותם בדרום תל אביב ירד שיעור הפשיעה באזור) או עוד אחד מאלף פחדרונים השמורים בארונותיו.
המפלצות של נתניהו הן עיוותים מבעתים של מציאות שהיא אכן מורכבת ולא פשוטה. זו מציאות המכילה לא מעט איבה ולא מעט אלימות, אבל היא פתוחה לפתרונות פרגמטיים, חכמים. ההתחפרות בתוך הכר תוך מלמול "הצילו הצילו" אינה פתרון פרגמטי כזה. הפגזת הארון שבתוכו הפחדרון אינה פתרון חכם ועלולה להקים עלינו מפלצת במקום בו לא היתה מפלצת קודם. בכל זאת, אלה הן שתי האופציות היחידות אותן מעמיד בפנינו המשטר הנוכחי. בעניין האירני, שתיהן מוגדרות היטב: או מלחמה, או חרדה ללא קץ.
החרדה לא מאפשרת לנו לתפקד
על אימת המלחמה ועל השגיאה הנוראה שבבחירה בה יכתבו עוד לרוב, בעיקר אם אכן תתממש. הייתי רוצה להקדיש כאן כמה מילים דווקא למציאות אחרת, זו שבה אנחנו חיים כרגע. כולנו מפחדים, חלקנו מאירן וחלקנו משגעון הגדלות של אהוד ברק ובנימין נתניהו. אנחנו מצויים במציאות אלימה, בחרדה, שלא מאפשרת לנו לתפקד, ודאי שהיא אינה מאפשרת לנו למחות כאשר ראש הממשלה פועל בצורה בלתי דמוקרטית ולוקח לעצמו סמכויות חסרות תקדים, או מעלה את המסים העקיפים, או אלף דברים אחרים.
מלחמה היא המציאות אלימה ביותר שניתן להעלות על הדעת, אבל שלא תהיה שום טעות. גם כרגע אנחנו חיים במציאות אלימה מאוד. כשכותרות כל העיתונים הגדולים זועקות מוות קרב ובא, הפגיעה הפסיכולוגית בנו קשה עד מאוד. הדבר נכון בין אם אנחנו מאמינים בצדקתה של תקיפה באירן ובין אם לאו. התקיפה אותנו מתרחשת כבר עכשיו, הממשלה היא התוקפן, התקשורת היא שדה הקרב, אנו המותקפים ואת התוצאות אני רואה בכל מקום: דכאון, חרדות, עייפות. לא רק חום הקיץ אשם בכל אלה.
"אני שואל את עצמי כל הזמן איפה נמצאים ילדי", כתב השבוע הבלוגר עמי קאופמן, בפוסט שמשווה את חרדותיו דהיום לאלה של ימי מלחמת המפרץ, "כמה קרובים הם למקלט? כמה זמן יקח לי להגיע אליהם אם יתחילו אזעקות? האם אוכל לתקשר עם אשתי שתאסוף אותם אם קוי הטלפון יפלו? האם הם יהיו מוכנים לחבוש מסכת אב"כ? אני מדמיין את פניהם הקטנים במסכות ונחנק בעצמי. איך אסביר את זה לילדים בני 3 ו-5?"
המיעוט בציבור התומך בתוכניות המלחמה של נתניהו וברק, חי תחת איום אחר: איראן הגרעינית. זהו איום עז כל כך שהוא גורם לישראלים רבים להסכים לקבל על עצמם את חזון הבלהות של קאופמן כבר מחר. למרות שאין די מקלטים, שרק חצי מן הציבור מצוייד במסכות אב"כ ושבכל גוש דן יש רק שמונה מיטות לנפגעי כוויות קשות. הפטריה הגרעינית שתמחה את תל אביב בעתיד על פי תסריט זה התפוצצה כבר מזמן בתוך הראש שלנו.
זכרון השואה הותיר אותנו פגיעים במיוחד
פתחתי בספר ילדים מופתי ואסיים בספר נפלא לא פחות למבוגרים. הסופר הגרמני ו"ג זבאלד מספר בספרו "טבעות שבתאי" על נסיכה סינית שנטלה את חייה בכפה. במכתב ההתאבדות שלה הסבירה הנסיכה כי החיים נטולי טעם, "כי אין בהם רגע אחד שבו אנו חופשיים לחלוטין מן הפחד". הפסימיזם של זבאלד הוא בחלקו תוצאה של ילדות בצל זכרונותיה של מלחמה, הוא נולד בשנת 1944 בעיר פרייבורג, שהפגזות בעלות הברית כמעט ומחו אותה. בנעוריו התוודע לאמת אודות השואה וההלם והכעס שעורר הגילוי נותרו עימו עד קץ ימיו.
כמו זבאלד, גם אנחנו פגיעים במיוחד לפחד, ומאותה סיבה בעצם: זכרון השואה הותיר אותנו פגיעים במיוחד למניפולציה שמשתמשת בחרדות ופחד. ברק ונתניהו משתמשים בזכרון זה בדרבונם למלחמה. הם מדגישים את הכחשת השואה של אחמדיניג'אד ומאיימים שוב ושוב שישראל חשופה ל-"שואה נוספת". דיבורים כאלה פונים לרגשותיו של הציבור וסוחטים אותם ללא רחם. מלבד העובדה שמדובר בדמגוגיה זולה עד חרפה, הדיבור על השואה כואב לנו. נתניהו וברק מתעללים בנו, לא נסלח להם במהרה.
הטור האחרון שלי: מה הייתי עושה עם 2.5 מיליארד דולר?
לטור של פיני אסקל: על הקשר בין התייקרות הלחם לתקיפה אפשרית באיראן