Curiosity מחפשת נתונים על המאדים (צילום: AP)
פוליטיקה של מלחמה. קיוריוסיטי בדרך למאדים | צילום: AP

"כל המבוגרים היו ילדים פעם, אבל רק מעטים מהם זוכרים את זה". כך כותב אנטואן סנט אקזופרי בהקדשה לספר "הנסיך הקטן". הבוקר חשתי לרגע כאחד מהמבוגרים שאינם זוכרים עוד. הרי כשהייתי ילד עניין אותי רק דבר אחד: החלל החיצון. אסטרונאוטים עם קסדות (היה מובן מאליו שאני בדרכי להיות אחד מהם), כוכבי לכת עם טבעות ויצורים בדיוניים-אפשריים עם גבות ריריות. חלפו להן השנים ודברים השתנו. הבוקר התעוררתי לחדשות על נחיתת רכב חלל על המאדים ולא התרגשתי.

טוב, זה לא לגמרי נכון, כי קצת התרגשתי, אבל הכותרת באחד מאתרי האינטרנט הצחיקה אותי. נאמר בה שמטרת המבצע היא לאתר סימני מים וחיים במאדים. מתוך הבנה שכנראה אין מי יודע מה מים וחיים במאדים, ושגם אם תמצא שם מולקולה של קרח או בקטריה לא יהיה הרבה מה לעשות איתן, החלטתי לברר כמה עלה כל העניין. כשהופיע הסכום לעיניי נבעתתי: מדובר ב-2.5 מיליארד דולר.

בעתתי הובילה לדיון מורכב בפייסבוק. לחברים לא היה ויכוח עם פקפוקי בדבר מים וחיים, אלא עם הטריוויאליזציה של המבצע. "אמר פעם מי שאמר", ציין גיא, דוקטור לרובוטיקה, "שצריך לזכור שלא שמו 2.5 מיליארד דולר בשטרות במזוודה על הטיל ושרפו אותו בחלל. זה כסף שמושקע בדבר הראוי ביותר – הרחבת האופקים, תעוזה מדעית והנדסית, והניסיון לעשות משהו שאף אחד לא עשה לפני כן, ואולי בכלל לא יכול לעבוד, משכורות, ציוד, ניסויים, גילוי וקידום הידע האנושי".

האיש צודק, כמובן, ועם זאת מחמיץ משהו. אלמלא המלחמה הקרה לא היינו רואים השקעה שכזאת בניסוי שתועלתו לאנושות מוגבלת. בין שנות החמישים לשנות השמונים היה חשוב למעצמות להשקיע במחקר מדעי ראוותני: כזה שמציג עליונות טכנולוגית, מדעית ובעיקר (אהמממ) באליסטית, מבלי להפעיל ממש את מכונת יום הדין של טילי ההרג. לפי דעתי, משהו בהתנייה הזאת נותר בתודעה, ולכן ארצות הברית מוכנה להשקיע הון כזה בחקר המאדים, שעה שעדיין לא נמצאה תרופה לטרשת נפוצה, למשל.

אילו, לעומת זאת, היה נערך בימי המלחמה הקרה מרוץ למציאת התרופה לטרשת נפוצה, היינו מתקדמים שנות אור (סליחה על הביטוי האסטרונומי) בחקר המחלה ובהפחתת הסבל הקשור בה. אבל הטרשת הנפוצה לא סקסית כמו חלליות, ולא כיכבה בשוברי הקופות הקולנועיים של המאה העשרים. לכן, למרות התקדמויות רבות בשנים האחרונות, היא עדיין בגדר גזר דין מוות על הלוקים בה. מנגד, אילו היה המרוץ לחלל מחריף בשנות השישים והשבעים, אלמלא נפגעה תכנית מעבורות החלל של ארה"ב מאסונות רבים ואילו הצליחה ברית המועצות לתת לה מענה, יתכן והיום היינו רואים תזמורת פילהרמונית שלמה מוצנחת על מאדים בעלות כוללת של 250 מיליארד דולר למשלם המסים בהארלם.

הנקודה כאן אינה מאדים כן או לא, אלא האופן בו הפוליטיקה, גם פוליטיקה שעבר זמנה ובעיקר פוליטיקה של מלחמה, משפיעה על סדר העדיפויות הלאומי ואף מכתיבה אותו. אנחנו, שחיים במדינה המשקיעה את מיטב הונה בטילים וברכבים בלתי מאויישים, חייבים לזכור זאת. יהיה מרגש להנחית כמה מיליארדים של שקלים על איספהאן, אבל גדולי המומחים ספקניים לגבי ערכו של הניסוי, ובינתיים אנחנו כאן עלולים לשקוע עמוק יותר ויותר בכסא הגלגלים של מציאותנו המטורשת.

לסיום, אני רוצה להבהיר גם לגיא, הדוקטור לרובוטיקה, וגם לנאור, ידיד יקר שמשלים כרגע דוקטורט במדע החלל, שאין בדברים הללו כל גריעה מהכבוד שאני רוחש לעבודתכם האצילית והמדהימה. להפך, אני מאמין שאילו קמצוץ מההון שהושפרץ על הטיסה הזאת למאדים היה מושקע במחקרים ארציים, בטלסקופים ובמעבדות, הוא היה מעשיר את המחקר בתחומיכם מאוד. נאור, למיטב ידיעתי אתה לא חוקר את מאדים, אז אולי לא איבדתי חבר. בכל אופן, ברוח "הנסיך הקטן", אני מקדיש את המאמר הזה לך כשהיית ילד והשאלת לי ספרים של אסימוב.

>> הטור הקודם שלי: לנתניהו דווקא יש ארוחות חינם