לא בכדי שם הקוד הצפוי למבצע המאבק של הממשלה מול הנמלים הוא "1981" וזאת על שם השנה שבה נקט נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן בצעד ששינה לעד את יחסי העבודה בארצות הברית – ופיטר את פקחי הטיסה שבחרו לשבות וסירבו לקיים משא ומתן מול הממשל משום שהם סברו כי אין להם תחליף. רייגן, שהבין כי אסור לו לתת לכמה אלפי עובדים לסחוט אותו ולשבש את שגרת החיים של אזרחי המדינה, החליט לפטר את כולם לאלתר ולשבץ במקומם פקחי טיסה צבאיים. טרם ברור לאילו צעדים קונקרטיים תידרש ממשלת ישראל – אך מה שברור כבר מזמן הוא שהגיע הזמן להסיר את הכפפות.
למען הסר ספק, בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות של חסידי האג'נדה הסוציאליסטית, ארצות הברית לא הפכה למדינה פחות דמוקרטית בעקבות ההחלטה של רייגן אבל היא כן סימנה את הקווים האדומים – קווים אדומים שאצלנו נחצו כבר מזמן. העניין הוא שעד לאחרונה, מעטים היו אלה שפצו את פיהם במחאה. מדוע? כי הרבה יותר קל ליפול קורבן למניפולציות רגשיות ופוליטיות שאין בינן לבין המציאות דבר וחצי דבר. הנה מגיע ההסבר.
בשני העשורים האחרונים נעשו מספר ניסיונות לשבור את ועדי העובדים של נמלי הים וחברת החשמל, ובכל פעם שניסיון כזה עלה לכותרות, קברניטי העבודה המאורגנת, בשיתוף פעולה מלא עם נציגיהם בזירה הפוליטית, זעקו חמס וטענו כי כל רפורמה באשר היא תביא לפיטורין של עשרות ומאות אלפי עובדים – תעמיק את שיעורי העוני ותסכל את יכולתם העתידית של העובדים להתאגד ולמנוע פגיעה בתנאי העסקתם. בפועל – מדובר בלא יותר ממיתוסים שראוי לנפץ.
מדובר במיתוסים משום שעובדי נמל אשדוד, נמל חיפה וחברת החשמל אינם עוד ועד עובדים רגיל וכל ניסיון לייצר מצג שווא מסוג זה רק פוגע אנושות בפרולטריון האמיתי שזקוק להגנה. מדוע אתם שואלים? בין היתר כי השכר הממוצע בנמל אשדוד עמד בשנת 2011 למשל על 26 אלף שקלים, פי שלושה מהשכר הממוצע במשק. מדובר כמובן בנתון שלא מספר את כל האמת משום שבפועל הרבה מאוד עובדים הרוויחו גם בין 40 ל-50 אלף שקלים לחודש. מה להם ולעובדים שמרוויחים בקושי 6,000 שקלים בחודש? התשובה ברורה – כלום. ועד נמל אשדוד יכול להשבית את הנמל כולו כדי לצאת מוקדם יותר לחתונה (כן כן, זה קרה) – אני לא מכיר עוד ועד עובדים שיכול לעשות את זה – ואתם?
נשק יום הדין
השביתה הפכה כבר מזמן לנשק יום הדין של ההסתדרות, נשק שנשלף בכל פעם שברור היה לחיים רמון ובעיקר לעמיר פרץ ועופר עיני, כי הממשלה לא תסור למרותם. את האיוולת הזו היה צריך להפסיק כבר מזמן משום שבניגוד לדעה המקובלת, אפרופו ספינים ומיתוסים, ההסתדרות לא באמת פועלת לקידום רווחתם של אלו שאין להם – ולא – השביתה למען עובדי הקבלן, היא לא דוגמה מייצגת כי אם בעיקר חריג שמעיד על הכלל. לא מאמינים? תרגישו חופשי לחפש את את רשימת "ההישגים" של ההסתדרות לאורך השנים. לנגד עיניהם של רמון, פרץ ועיני עמדו מאז ומתמיד עובדי הוועדים החזקים – למרבה הצער – כל תיאור אחר פשוט יחטא לאמת.
במאבקה של המדינה מול הוועדים הגדולים כל האמצעים כשרים – לרבות פיטורין ואפילו הגשת כתבי אישום פליליים ואזרחיים כאחד במידת הצורך. ועדי העובדים הגדולים אחראים לא פחות להעמקת הגירעון של מדינת ישראל לאורך השנים – מאשר מקבלי ההחלטות בדרג המדיני – ובדרג המקצועי כאחד. וכאן בדיוק, אנחנו מגיעים לקישור הבלתי נמנע בין הרפורמה החיונית בנמלים למחאות האחרונות על גזירות התקציב.
מקובל לומר כי לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו – אבל זה בדיוק מה שעושים בימים אלו ממש שלי יחימוביץ וחבריה למפלגת העבודה. הם מנסים להמשיך ולייצר מצג שווא השקול ללא פחות מזריית חול בעיני הציבור. מצד אחד מבקרת מפלגת העבודה את לפיד על כך שהוא חתם על קיצוץ קשה שיפגע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, אך בה בעת, קברניטי המפלגה, ובראשם יחימוביץ מסרבים לדבר על חלקם במניעת יישומן של הרפורמות בחברת החשמל ובנמלי הים – רפורמות שהיו מסייעות במישרין לאזרח הקטן – שאותו מתיימרת יחימוביץ לייצג.
שלי יחימוביץ ועופר עיני הם שותפים פוליטיים – גם אם פה ושם עולות לכותרות שמועות על חילוקי דעות. שלי יחימוביץ ניזונה מהבאר הפוליטית שבה מחזיק עיני – בדיוק כפי שבן-גוריון וממשיכיו במפא"י ניזונו מהבאר הפוליטית של ההסתדרות בין 1948 ל-1977. במובן הזה – אין כל חדש תחת השמש.
בדיוק מהסיבה הזו לבסוף, הטענה לפיה לפיד יכול היה להיכנס למאבק ראש בראש עם עיני רגע לפני שנחתם התקציב – היא טענה מגוכחת שאינה עומדת במבחן המציאות. הטענה הזו אינה נכונה משום שלא ניתן מצד אחד לחזק ולפטם את כוחה הפוליטי של ההסתדרות ללא הפסקה מחד – ובמקביל להלין על כך שלפיד לא עשה מספיק על מנת לפגוע בוועדים המיוצגים על ידה מאידך. עכשיו, כאשר חרב העברת התקציב (תוך פרק זמן מוגבל) אינה מונפת מעל ראשו – יכול שר האוצר להתפנות לקידומן של הרפורמות החשובות באמת – ובהן טמון מבחנו האמיתי.
התקציב כבר נחתם, אך במלחמה הזו גם מבקריו של לפיד חייבים לאחל לו בהצלחה – כי הצלחתו – היא הצלחתנו.