המספרים שנחשפו עם הגשתה של הבקשה להקפאת הליכים מדברים בעד עצמם: על פי הדיווחים שפורסמו בעיתונות הכלכלית עולה כי לא פחות מ-900 עובדים בהדסה זכו לקבל תלוש שכר התואם את דרגת השכר של המנהלים – אך בפועל הועסקו בבית החולים בסך הכל כ-400 מנהלים. הנה לכם כשל ראשון שאסור היה להתעלם ממנו. תוסיפו לכך את הטבות הפרישה הנדיבות שניתנו לבכירים שעזבו את בית החולים ואת ההנחות שקיבלו קופות החולים מבית החולים ותקבלו תמונת מצב עגומה ועקומה של גירעון הולך ותופח. הכתובת הייתה רשומה על הקיר באותיות קידוש לבנה אך במשרד הבריאות ובדירקטוריון בית החולים נרדמו בשמירה.
וזה עוד לא הכל. גם לפעילות השר"פ הענפה של הדסה היה חלק ביצירת הגירעון. הסיבה לכך היא שאצל חלק לא מבוטל מהרופאים נוצר מנגנון מעוות של תגמול כפול: תלוש שכר חודשי מהמערכת הציבורית – לצדו של תלוש נוסף המגלם את ההכנסות ממסלול הרפואה הפרטית. אינסטנקטיבית, אנחנו נוטים לחשוב שדווקא ההכנסות מהשר"פ אמורות היו להקטין את הגירעון של בית החולים – אלא שבפועל לא מן הנמנע, כפי שטוענים במשרד האוצר, כי הוא דווקא העמיק אותו על רקע הדרישות של הרופאים שאינם עוסקים בשר"פ להגדיל את שכרם על מנת שלא יעזבו את בית החולים.
לא זה ולא זה
בנימה אישית ובתור מי שמלווה את אביו מזה שנה למספר רב של מחזורי טיפולים נוגדי סרטן, אני יכול לומר שנחשפתי באופן אישי לרעה החולה שנקראת שירות רפואי פרטי בבתי החולים הציבוריים. כל אדם שידו משגת רשאי אמנם לממן לעצמו טיפול פרטי – אך הטיפול חייב להינתן בכפוף למכסות ברורות ובשעות ייעודיות. אז כן, ניחשתם נכון, בפועל – לא זה ולא זה – ולא רק בהדסה כי אם בבתי החולים הגדולים ביותר בארץ.
על פניו, טיפולי השר"פ אמורים להתחיל אחרי שעות העבודה, אלא שמאז התחלנו לפקוד את הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות – לא היה ולו בוקר אחד בו לא נתקלנו בחולים המגיעים מחו"ל ומלווים בנציגים מקומיים של חברות תיירות המרפא. התוצאה? אזרחי ישראל שאמורים להיות הלחם והחמאה של בתי החולים נדחקים לעתים קרובות לקרן זווית.
אז את חגיגות השכר, ההטבות המפליגות והשר"פ כבר הזכרתי, אבל מה עם התרבות הארגונית הלקויה? ארגון נשות הדסה העביר לאורך השנים סכומי עתק לטובת תפעולו השוטף של בית החולים, אך בעוד שבשנים האחרונות, דעך כוחו הכלכלי של הארגון, מנכ"לי הדסה המשיכו במדיניות הבזבוזים הבלתי נשלטת מבלי שהפנימו את שינוי הנסיבות ואת העובדה שמדובר בנסיעה נטולת בלמים אל עבר התהום.
אבל לא רק המנכ"לים אשמים – גם לדירקטוריון החברה ולמשרד הבריאות חלק גדול במצב האנוש אליו הגיע בית החולים. חברי הדירקטוריון לא עקבו אחר המתרחש בזמן אמת או שעקבו ופשוט לא הפיקו את הלקחים הנדרשים. ואם זה לא מספיק, הרי שקברניטי הדרג המקצועי הבכיר של משרד הבריאות לא היו שם על מנת לספק את פיקוח העל הנדרש. כך או כך, החלמאות שוב פקדה את מחוזותינו אך האחראים על המחדל לא ייפגעו וימשיכו הלאה כאילו לא היו דברים מעולם. לא זו הדרך. לא זו תרבות הניהול אליה אנו שואפים. אז מה זה כן? בעיקר ישראבלוף. גרעונות עתק של 1.3 מיליארד בהדסה ו-1.4 מיליארד בחברת החשמל פשוט לא יכולים לרדת מסדר היום מבלי שמישהו מהאחראים ישלם את המחיר על כך. אלא שציפיות לחוד – ומציאות לחוד.
כעת, עם אישורו של הליך הקפאת ההליכים, סביר להניח כי תכניות קיצוץ כוח האדם בבתי החולים תתמקד בראש ובראשונה בעובדים הזוטרים שגם ככה מרוויחים גרושים. בנקודת הזמן הזו יש למשרד הבריאות הזדמנות מצוינת להכות על חטא ולהבהיר לגורמים המוסמכים כי קיצוצי השכר חייבים להיעשות בראש ובראשונה בצמרת הפירמידה. במילים אחרות, הפגיעה בעובדים הנמצאים בתחתית שרשרת המזון של בית החולים לעד תהיה מפתה יותר – אך ספק רב אם היא תהיה גם זו שתציל את בית החולים מחדלות פירעון עתידית.
מאז פרץ המשבר והפך לנחלת הכלל, היה כבר מי שהעלה על השולחן את האופציה הקיצונית ביותר – הלאמתו של בית החולים. כדאי להירגע ולא לרתום את העגלה לפני הסוסים. שום דבר טוב לא ייצא מהלאמה מלאה בעיקר משום שהציבור יצטרך לשלם, בפעם המי יודע כמה, על המחדלים והכשלים שמתי מעט גרמו להם. על הפרק עומדות נכון להיום כמה אפשרויות ממשיות: הענקת הלוואות מדינה לכיסוי הגירעון, העברתו של בית החולים לשליטתה של אחת מקופות החולים או משיכת ידיים מוחלטת שתוביל לפירוק ואתחול מחדש.
בחודשים הקרובים יצטרכו מקבלי ההחלטות לעשות את מה שהם הכי פחות אוהבים לעשות – לקבל החלטה.