המפלגה המאוחדת של הרצוג ולבני נמצאת כבר עמוק בתוך קמפיין הבחירות. גם בבית היהודי וב-"יש עתיד" פתחו את המערכה האלקטורלית אך בין כל השחקנים הפעילים כיום בזירה הפוליטית יש רק אחד שעוד לא ממש התחיל לזוז – קוראים לו ראש הממשלה בנימין נתניהו – האדם שכולם ממהרים להספיד אך עוד ממש לא אמר את המילה האחרונה.
עוד לפני פתיחת הקמפיין הרשמי של הליכוד (שיתפוס תאוצה רק אחרי שנתניהו יגבור רשמית על דני דנון בקרב על ראשות התנועה) ראש הממשלה כבר רשם הישג משמעותי אחד שלא ניתן להמעיט בערכו – וסיכם עם נפתלי בנט על שביתת נשק במסגרתה שתי המפלגות לא יתקפו האחת את השנייה. מי שזוכר את מערכת הבחירות של 2013 יודע היטב שחלק גדול מהקולות שהלכו לבנט הגיעו אליו רק בגלל שבליכוד החליטו "לירות בתוך הנגמ"ש" כהגדרתו של יו"ר הבית היהודי, שרק הרוויח מאותו ירי. הפעם, נתניהו הפיק לקחים והבין שעדיף ללכת עמו יד ביד. שיתוף הפעולה הזה עשוי להוביל למינויו של בנט לתפקיד שר הביטחון במידה ונתניהו יהיה זה שירכיב את הממשלה.
אז כשהצרות בתוך הבית מאחוריו יתפנה נתניהו למאבק על קדנציה רביעית במספר – וינסה לתת מענה לאסטרטגיית הבחירות שאימצו כל המתחרים שלו – אסטרטגיית הרל"ב – רק לא ביבי. ציפי לבני השתמשה בה ב-2009, ניצחה את הבחירות אך לא הרכיבה את הממשלה. הפעם היא תקווה שהתוצאה הסופית תיראה קצת אחרת.
המרכז יקבע את זהות הממשלה
הקמפיין של נתניהו יתמקד פעם נוספת באתגרים הבטחוניים הרובצים לפתחה של מדינת ישראל. השקט התעשייתי שיקבל מבנט יאפשר לו להציג חזית ימנית אחידה ומתואמת שתנסה לשדר יציבות – ההפך המוחלט מהאופן בו נראתה הממשלה הנוכחית. ההבטחה ל-0% מע"מ על מוצרי צריכה בסיסיים תמשיך להדהד ברקע אך על מנת לשוות לעצמו תדמית חברתית יהיה על נתניהו להציג רכש חיצוני או להשאיל מליברמן את חברת הכנסת אורלי לוי.
אין זה סוד שהתמיכה הציבורית בנתניהו פוחתת באופן עקבי אך היתרון הגדול ביותר של ראש הממשלה עדיין טמון בכך שבהתמודדות הישירה ראש בראש מול כל אחד מהמועמדים והמועמדות המוצבים נגדו – על פי תמונת המצב המשתקפת מהסקרים הציבור הישראלי יעדיף את נתניהו בראשות הממשלה. במילים אחרות, נתניהו יעשה ככל יכולתו על מנת להבהיר שגם אם הוא עצמו לא מושלם – אין באופק מישהו טוב יותר. או במילים אחרות, השאלה מי תרצו שיענה לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר תחזור על עצמה פעם אחר פעם.
מרכיב נוסף שישחק לטובתו של ראש הממשלה טמון בתמונת המצב ביום שאחרי הבחירות. נכון להיום הפוליטיקה הישראלית מחולקת לשלושה גושים מרכזיים – גוש הימין הכולל את נתניהו, בנט והמפלגות החרדיות, גוש השמאל שכולל את הרצוג-לבני ומרצ – וגוש המרכז שכולל את ליברמן, כחלון ולפיד – והם גם אלה שיכריעו את גורל הבחירות הקרובות.
העניין הוא שכחלון יסרב להצהיר שהוא מתחייב לא להמליץ על נתניהו לנשיא וזאת מפני שמדובר באדם שקרוב בהרבה לאידאולוגיה של ביבי מאשר לזו של בוז'י. במבחן התוצאה, כחלון ישלב ידיים, ובצדק מבחינתו, עם כל מי שיבקש להרכיב את הממשלה – בתור מי שמוביל מפלגה חדשה אין לו את הפריבילגיה לשבת באופוזיציה קדנציה שלמה. גם לפיד שתוקף את נתניהו בכל הזדמנות עוד יכול למצוא את עצמו בממשלה בראשותו, תעשו לעצמכם טובה ואל תרימו גבה אם זה אכן יקרה. ומה בנוגע לליברמן? אל תשכחו שמדובר במי שכרת ברית בחירות עם נתניהו רק לפני שנתיים, מי שמבקש לסתום את הגולל על שיתוף פעולה נוסף ביניהם לא קורא נכון את המפה.
בסיכומו של דבר ברור לכל שבנימין נתניהו לא נמצא במצב האופטימלי מבחינתו, רחוק מזה שהיה לפני בחירות 2009 ו-2013, אך באותה מידה ברור גם שעוד מוקדם להכריז על סיום הקריירה הפוליטית של מי שמכיר את המושג קאמבק באופן אישי.