בעוד קצת יותר מחודש תציין אירופה 70 שנה לניצחון על הנאצים ולשחרורה של היבשת מאחיזת הברזל של היטלר וחבר מרעיו. החגיגות הגדולות ביותר ייערכו במוסקבה שכן עבור העם הרוסי מדובר ביום החשוב והקדוש ביותר של השנה – וזאת במיוחד על רקע העובדה שתרומתה של רוסיה לניצחון על הצורר הנאצי היה גם המכריע והגדול ביותר. על הקשר בין העם היהודי לשואה אין צורך להוסיף מילים אלא שדווקא ראובן ריבלין, נשיאה של מדינת היהודים, לא צפוי לכבד את האירוע בנוכחותו.

לא ניתן לדעת בוודאות מה הרקע לסירובו הצפוי של ריבלין להגיע למוסקבה אלא שלכל הפחות לכאורה לא ניתן גם לנתק את הידיעה הזו מגל הסירובים של מנהיגי מדינות המערב שדחו את ההזמנות כדי לא להעניק לגיטימציה בינלאומית לנשיא פוטין נוכח המשבר המתמשך באוקראינה. אלא שפה בדיוק קבור הכלב – סירובם של מרקל, קמרון ואובמה להגיע לטקס הוא אות קין העומד בפני עצמו – אלא שכל אלה מתגמדים אל מול ההברזה הצפויה של ריבלין שהוזמן אף הוא לטקס.

אין בלבי צל של ספק שריבלין עצמו, שבוודאי מבין את החשיבות הטמונה האירוע, היה רוצה להגיע אלא שסביר להניח שמופעלים עליו לא מעט לחצים מצד אנשים שלא מעוניינים לראות את פוטין רושם עוד וי בפנקסו. ההחלטה היא בוודאי לא אישית אלא פוליטית-דיפלומטית גרידא – וכל עוד יש זמן לשנותה, הייתי מפציר ומבקש מהנשיא לעשות כן.

עיון בספרי הלימוד שמהם שואב התלמיד הישראלי הממוצע את הידע שלו על מלחמת העולם השנייה, השואה והקמתה של מדינת ישראל, יגלה הטייה מובנית אל עבר הנרטיב האמריקני – זה שמציג את ארצות הברית למושיעת העם היהודי – בעוד שברית המועצות של אז נדחקת בתורה לקרן זווית.  ברור ונהיר הוא שכבודם של האמריקנים במקומם מונח אבל בעוד שספרי ההיסטוריה שלנו מציגים תמונה מעט מעוותת של המציאות, ההיסטוריה עצמה לא משקרת.

כזכור, הצבא האדום היה זה ששחרר את מחנה הריכוז אושוויץ שהפך לפס הייצור של תכנית ההשמדה השיטתית שכונתה "הפתרון הסופי". בהמשך, כשארגון האומות המאוחדות עמד להצביע על שאלת ההכרה במדינת ישראל, דווקא נאום פרו-ציוני חוצב להבות של השגריר הסובייטי באו"ם הוביל ברגע האחרון לסחף דיפלומטי שבסופו הכיר הארגון בישראל. ארצות הברית דרך אגב הצביעה בעד – רק לאחר שטרומן הטיל וטו על עמדתה הרשמית של מזכירות המדינה. ואם כל זה לא מספיק אז כדאי גם להזכיר שאת הנשק אשר שימש את צה"ל במלחמת העצמאות קיבל בן-גוריון מסטלין דרך צ'כוסלובקיה.

ההודעה שמסרה שגרירת ישראל ברוסיה לתקשורת הרוסית בדבר אי-הגעתו של ריבלין היא יריקה בפרצופו של פוטין – אך לא פחות מכך מדובר ביריקה גסה ובלתי--נסלחת בפניהם של יותר ממיליון העולים מחבר העמים שגם עבורם יום הזיכרון על הנאצים הוא יום חשוב מאין כמוהו. חלק גדול מהעולים שהגיעו לישראל נולדו אחרי סיום המלחמה שהחריבה את אירופה ואף על פי-כן גם הם עצמם וגם ילדיהם חונכו לזכור ולהוקיר את מיליוני החיילים והאזרחים הרוסים שחירפו את נפשם בכדי לשחרר את אירופה מהעול הנאצי.

הצביעות זועקת לשמיים נוכח העובדה שכל מהלך אנטי-ישראלי מתוצרת אירופה יעלה לדיון בשלב מוקדם או מאוחר (וכן – זה תמיד המוקדם) את שואת יהודי אירופה. אנחנו בישראל אוהבים להזכיר לקברניטיה של אירופה שאלה שכחו את עברם. כשהחובה לכבד את זיכרון הנופלים מפנה את מקומה לפוליטיקה קטנה ונקמנית שנועדה לרצות צד אחד בלבד עושה רושם שגם אנחנו שכחנו את עברנו.