להצעת חוק המשילות שני חלקים – שניהם עברו אמש בקריאה ראשונה בלבד ונשלחו לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת להכנה לקריאה שנייה ושלישית שתתקיימנה אחרי שהכנסת תחזור מפגרה. החלק הראשון עסק בארבעה נושאים עיקריים – צמצום מספר השרים בממשלה ל-19, ביטול מוסד השרים ללא תיק, ביטולו של "חוק מופז" שאיפשר לשבעה חברי כנסת להתפלג מסיעתם ולבסוף – הגבלת כמות הצבעות אי-האמון שיכולות סיעות האופוזיציה להגיש בחודש (אחת לחודש אלא אם נאספו חתימות של 61 חברי כנסת). החלק השני שהובא להצבעה נפרדת עסק בהעלאת אחוז החסימה מ-2% ל-4%.
עוד בפרק העובדות לטובת מי שפספס אספר כי שני אירועים דרמטיים ליוו את הערב שנראה לפרקים כמו שידור חי מבית האח הגדול ולפרקים כמו טקס זיכרון: המחאה המקורית של חברי הכנסת אשר מילאו פיהם מים ופניית הפרסה של חברת הכנסת עדי קול שחוותה על בשרה את החטא ועונשו. לאחר שבמהלך השעות שקדמו להצבעה הופעל עליה לחץ ציבורי של ממש בחרה קול להימנע בהצבעה על החלק הראשון ולמעשה הפרה את המשמעת הסיעתית של "יש עתיד". לאחר מכן, היא התנצלה והצביעה בעד העלאתו של אחוז החסימה אך גם זה לא עזר לה עת הושעתה על ידי יאיר לפיד מפעילות פרלמנטרית עד להודעה חדשה.
ללא קשר לשאלה האם אתם תומכים במחאה של חברי הכנסת מהאופוזיציה או מתנגדים לה, המחזה אמש הראה לנו שאפשר להביע התנגדות גם באמצעות גימיק שפוי יותר מהדאודורנטים, הדגלים השחורים או הקוטג'ים של הכנסת הקודמת – לפחות כאן התקדמנו.
המפלגות הערביות יתאחדו?
לגופן של ההצעות שעלו אמש, ברור שגם למתנגדי חוק המשילות לא הייתה שום בעיה עם ביטולו של חוק מופז (שאגב נעדר משתי ההצבעות על מנת לא לעלות על המוקד) או עם העובדה שיהיו בממשלה הבאה רק 19 שרים (כולל ראש הממשלה) ואפס שרים בלי תיק. ההתנגדות הציבורית התעוררה נוכח הנכונות להגביל את כמות הצעות אי-האמון של האופוזיציה והעלאת אחוז החסימה. טרם ברור מה יעלה בסופו של דבר בגורלו של הסעיף אשר קובע שאי-העברת התקציב תוך זמן קצוב תביא לאלתר לנפילת הממשלה.
יום שני מוגדר בכנסת מאז ומתמיד כיום הצעות האי-אמון. מדובר הלכה למעשה ביום דיונים רצוף שבמהלכו מעלות סיעות האופוזיציה שורה של הצעות אי-אמון בממשלה, הצעות שנדחות כמובן בזו אחר זו. מדובר באחד מכלי היסוד של האופוזיציה הפרלמנטרית אבל אין ספק שראוי היה אילו חלק מההצעות כלל לא היו מועלות מפני שמדובר על לא יותר מבזבוז זמן שנועד לייצר את כותרות העיתונים של יום שלישי.
כך למשל, כשבועיים לאחר כינונה של הממשלה הנוכחית, הגישה זהבה גלאון הצעת אי-אמון מטעם מרצ בטענה שהממשלה טרם קידמה תהליך מדיני ומכאן שדינה ליפול. ההצעה אילצה את כל שרי הממשלה לחדול מפועלם המינסטריאלי ולרוץ לאולם המליאה במטרה להצביע נגד הצעה שהועלתה מטעמים תדמיתיים בלבד. בסופו של דבר מילת המפתח היא איזון מפני שמחד הגבלת כמות הצעות האי-אמון בחקיקה עלולה להיות מדרון חלקלק, ואילו מאידך ברור שאילו חברי הכנסת המשתייכים לאופוזיציה היו מפעילים קצת יותר שיקול דעת, לא כל הצעת אי-אמון הייתה מועלית לדיון. ועדת החוקה תצטרך לתת את הדעת על האיזון בין שני המרכיבים.
בכל הנוגע להעלאת אחוז החסימה הרי שגם כאן יצטרכו נציגי הקואליציה לעשות חושבים. באופן עקרוני מדובר על מהלך מבורך שיגדיל את היציבות הפרלמנטרית ויקטין את הסחטנות הפוליטית, על כך יעידו גם נציגי מפלגת העבודה שאמנם התנגדו אתמול לתיקון אבל יזמו תיקון דומה רק בכנסת הקודמת. העניין הוא שעקרונות לחוד ומציאות לחוד – החברה הישראלית היא חברה היפר-פוליטית המכילה מגוון רחב של דעות ועמדות. מתוקף כך, המפלגות הערביות לא ייעלמו מהמפה אם אחוז החסימה יעלה – הן פשוט יתאחדו לצרכי הבחירות זו עם זו ויצברו יחד 10-11 מנדטים ולא 3-4 בנפרד.
אי אפשר לקבל את השעייתה של קול
בין כל תיקוני המשילות שעברו אתמול בכנסת הנושא החשוב באמת כלל לא הוזכר בהצעת החוק – שינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית הדומה לזו המקובלת בבחירות לבית הנבחרים של הקונגרס האמריקאי. בחירה בשיטת הבחירות האזורית היא השינוי האמיתי שלו אנו זקוקים כאן משום שרק בשיטה הזו יהפוך הדין והחשבון שבין נבחרי הציבור לבוחריהם למציאות. כיום, בין אם הבחירה נעשית באמצעות מתפקדים ובין אם באמצעות ועדה מסדרת, חברי הכנסת לא באמת מחויבים לציבור שבוחר אותם ולציבור הבוחרים אין יכולת מעשית להעניש חבר כנסת שלא מייצג את האינטרסים של בוחריו. כל עוד שיטת הבחירות תישאר כפי שהיא כיום – דבר לא ישתנה כאן.
ולבסוף, כמה מילים על השעיתה של עדי קול. הניתוח הפוליטי הקר והריאלי יצביע על כך שהיה זה מבחן מנהיגות מפלגתי עבור לפיד שלא יכל להשלים עם הפרה של המשמעת הסיעתית. אם היה משלים עמה היו קורים שני דברים – ראשית, הוא היה פותח צוהר למרד פנימי דומה בהמשך הדרך ולא פחות חשוב מכך, בפעם הבאה שמי מחברי הכנסת של הליכוד-ביתנו היה מורד בסיעתו ומסכל הצעת חוק של "יש עתיד" לא יכול היה לפיד לבוא בטענות ליריב לוין או לראש הממשלה. יחד עם זאת, השעייתו של חבר כנסת זה או אחר מפעילות פרלמנטרית הוא מעשה פסול משום שחבר הכנסת נמצא שם מלכתחילה על מנת להעלות הצעות חוק, לנאום במליאה ולהצביע על הצעות חוק אחרות שמועלות לדיון.
שלילת זכותו של חבר הכנסת לעשות כן שקולה לנטרולו המוחלט ומכאן שאין כל טעם בשהייתו שם מלכתחילה. הדבר דומה למצב בו חבריכם לעבודה מגיע למשרד אך לא עושה כלום ומקבל שכר מלא. אף חברה לא הייתה מוכנה לסבול עובד כזה - קל וחומר עת מדובר באזרחי ישראל שממנים את משכורתם של הנבחרים. חברי הכנסת חייבים למצוא אלטרנטיבה למהלך המגוחך הזה שלא מוסיף כבוד לאף אחד מהמעורבים.