ביממה האחרונה הפך דוד אדמוב, חייל סדיר מחטיבת הנח"ל, לכוכב רשת בעל כורחו. על כך יעידו בין היתר 4,000 תמונות התמיכה שנשלחו על ידי חיילים (בינתיים) אשר ביקשו לתמוך במי שנטען לגביו שהודח לאחר שדרך וכיוון את נשקו אל עבר הילד שהתגרה בו בחברון. אדמוב עצמו אגב הכחיש את הקשר בין המקרה לבין ההדחה אבל מסע התמיכה חסר התקדים עשה את שלו ואף אילץ כמה ממפקדיו להתייחס במישרין לסוגיה.
סביר להניח כי בדיעבד היה אדמוב מוותר על הפסטיבל הנקשר בשמו – אלא שבהתחשב בנסיבות אשר קרמו עור וגידים בשטח התגובה שלו הייתה מידתית וסבירה – גם אם נתפסה בעדשות המצלמה כאגרסיבית.
לצד התומכים הרבים, היו כמובן גם כאלה שביקרו את החייל. ארי פינס הגדיל לעשות ופרסם פה באתר טור אשר השווה בין ההגנה על המעשה בחברון לבין הכחשת השואה. ההשוואה של פינס נשענת בסך הכל על ניסיון דמגוגי לעשות שימוש ביום השנה לשואה ולגבורה אותו ציינו בישראל השבוע. מדובר בדמגוגיה צרופה משום שאין כל קשר בין הרצון להתגונן כשאתה חש סכנה לחייך לבין רצח שיטתי ומתוכנן של מיליונים. אבל ניחא, מה לא עושים בשביל עוד כותרת. נו שוין.
אז נכון, יכול להיות שבדיעבד החייל יכול היה גם להגיב אחרת אבל הניסיון לשפוט אדם באמצעות צפייה שטחית בסרטון מבלי שחזו באירוע בזמן אמת שומט את הקרקע מתחת לטיעונים של המבקרים. הביקורת שלהם מאבדת מאמינותה בעיקר משום שמרביתם לא יכולים לטעון באמת ובתמים שהיו נוהגים אחרת אילו היו שם במקומו.
נכון לכרגע, 70 אלף תומכים בפייסבוק
את מציאות השירות בשטחים לא ניתן לבחון בעיניים חד-משמעיות. לא מדובר במציאות של שחור ולבן – ומכאן שגם לא ניתן להתיימר ולקבוע כי החייל לא באמת חש סכנה לחייו – וכן כי גם אם חש סכנה – הרי שזו לא הצדיקה את דריכת הנשק. כשבוחנים את הסרטון במשרד ממוזג ואחרי ארוחת צהריים דשנה, סביר להניח שהדברים ייראו קצת אחרת משנראו בפועל באותו אחר צהריים חם בחברון. דברים שרואים מכאן לא רואים משם אתם יודעים.
השמועות על הדחתו הצפויה של אדמוב מהתפקיד גרמו לעשרות אלפי חיילים להצטרף למחאה ברשתות החברתיות. נשים רגע בצד את השאלה האם ההדחה הגיעה בעקבות התקרית או בעקבות אירועים אחרים שיוחסו לו – השאלה הזו משנית – כזו שמתגמדת על רקע המחאה שבכל מקרה צברה תאוצה כמו אש בשדה קוצים. יותר משאדמוב עצמו הופתע מההתגייסות למענו – היו אלה המפקדים שלא הבינו מאיפה זה בא.
קברניטי צה"ל ומפקדיו של אדמוב בפרט לא היו מסוגלים לצפות את מפגן התמיכה ההמוני משום שהם לא השכילו להבין כי הזמנים השתנו וכי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. חיילי הסדיר של היום, בני 18-21, נולדו בין השנים 1993 ו-1996 – וחשוב מכך – התעצבו וגדלו בצלה של האינתיפדה השנייה ועל רקע פיגועי הטרור הקשים שגבו את חייהם של אלפי ישראלים לאורך השנים. סביר להניח כי החיילים של היום זוכרים היטב את הלינץ' ברמאללה, את מבצע חומת מגן ואת הפיגוע במלון פארק בערב חג הפסח. הזכרונות הללו מלווים אותם מאז ועד היום – והם גם הסיבה העיקרית לכך שנהגו כפי שנהגו.
לא מדובר במקשה אחת של תומכים פנאטיים של פעולות "תג מחיר" כפי שינסו להציג אותם מבקריו של אדמוב – כי אם בחיילים נורמטיביים שפשוט נמאס להם להישאר חסרי אונים. הם מבינים היטב שהיום זה הוא – מחר זה הם.
התודעה של החיילים של היום לא התעצבה ולא התגבשה בשנים שבהם היו כאן כאלה שהאמינו באשליית אוסלו. נכון לרגע כתיבת הדברים, ההסכמים עדיין בתוקף אך הם מעולם לא היו שווים אפילו את הנייר שעליו נכתבו. בשני העשורים שחלפו מאז שנחתמו ההסכמים החולמים התעוררו לסיוט – לחיילים שהצטלמו עם שלטי התמיכה באדמוב כלל לא הייתה הפריבילגיה לחלום.