גל מקל. בינתיים מרשים (צילום: ספורט 5)
גאווה ישראלית, גרסת המציאות. גל מקל | צילום: ספורט 5
בעוד מספר חודשים יפתח גל מקל את עונתו הראשונה ב-NBA ויהפוך לישראלי השני שמכדרר על הפרקט בליגה הטובה בעולם. כחלק מההכנות לעונת הבכורה נתבקש מקל על ידי קבוצתו לנוח בחודשי הקיץ ולא לסכן את עצמו בפציעה שעלולה הייתה להיגרם כתוצאה ממסע הנבחרת לאליפות אירופה. בין אם רצה בכך באופן אישי ובין אם בסך הכל נענה ל"המלצה" של קבוצתו, החליט מקל לפרוש מהסגל לקיץ הקרוב. עד כאן תקציר הפרקים הקודמים, ועכשיו, לשורה התחתונה – מדובר בבחירה לגיטימית שלא הופכת אותו לעוכר ישראל. את פסטיבל הצדקנות וההתחסדות אפשר להפסיק – ויפה שעה אחת קודם.

השמועה כי מקל יוותר על הצטרפות לסגל הנבחרת עלתה לכותרות כבר לפני מספר ימים ועוד בטרם הפכה ההחלטה לרשמית הפך השחקן המוכשר והאלוף הטרי לאויב המדינה. הרשת געשה ואוהדי הספורט – שלא לומר אוהדי המקלדת – החלו במפגן פטריוטיות שלא היה מבייש את צפון-קוריאה. אז כן, לכולנו ברור שההופעה בנבחרת היא זכות גדולה מאין כמוה אך בהתחשב בעובדה שמדובר בשחקן שהתייצב לכל אימון ולכל משחק כשהתבקש לעשות כן, הרי שבהתחשב בנסיבות הבחירה שלו מובנת ונכונה לחלוטין.

העניין הוא ש"פרשת מקל", בדיוק כמו "פרשת כספי" בזמנו (אשר עשה בדיוק את אותו הדבר בטרם החל את עונתו הראשונה ב-NBA) גדולה מסכום חלקיה. במקום לדבר על מקל עצמו אנחנו צריכים לדבר על הקלות הבלתי-נסבלת שבה הופך ספורטאי צעיר ושאפתן שרק לפני חודש כולם שמחו בשמחתו לאדם שחלק ממבקריו היו מוכנים גם לירוק עליו אם הוא רק היה עובר לידם ברחוב. כל זאת, מבלי שבאמת ניסו להעמיד את עצמם במקומו. במחוזותינו זה "או סקנדל – או פסטיבל" והמקרה שלפנינו ממחיש את הדינמיקה הזו בצורה הטובה ביותר. ככה לא מגדלים את דור העתיד – ככה לא מפתחים תרבות ספורט.

והשאלה שלי היא מה היו עושים כל אותם מבקרים שהפכו לפתע לקדושים מעונים. מה אתם הייתם עושים (דמיינו את זה בלי תנועות הידיים המוגזמות קמעה של חיים הכט, כן?)?! האם אתם באמת ובתמים הייתם מתעלמים מההמלצה של הקבוצה החדשה שלכם בשביל הנבחרת? הרשו לי להטיל ספק בכך. וגם אם כן – זה לא מה שהיה הופך אתכם בהכרח לאנשים טובים יותר בדיוק כמו שההיענות לדרישות של הקבוצה לא הייתה הופכת אתכם לאנשים רעים יותר. אל תענו לי על השאלה - תענו לעצמכם – ובכנות.

יותר גרוע מעוכר ישראל שמשתמט ממילואים?

אל תתבלבלו ושימו דברים בפרופורציות - גל מקל לא פרש מהנבחרת. הוא בסך הכל ביקש להשתחרר מהסגל באופן חד-פעמי בשביל לנוח ולהתכונן טוב יותר לעונה שבה הוא יגשים חלום, יהפוך לנציג הישראלי השני בליגת הכדורסל הטובה בתבל ובין אם ירצה בכך ובין אם לא - גם לשגריר ישראל במגרשי הספורט. מי שמכיר את התרבות האמריקאית מבין היטב שמה שפורסם אצלנו בתור "המלצה" של דאלאס הייתה בפועל דרישה מנומסת. או במילים אחרות – די לחכימא ברמיזה. גל הבין את הרמז וקיבל את ההחלטה הנכונה.

הבחירה של מקל היא נקודת ציון נוספת בתהליך שלו אנו עדים בשנים האחרונות: תהליך גלובלי שבו הרצונות והצרכים האינדיבידואליים גוברים על אלו של המדינה. זה קורה בכל רחבי העולם, ורחמנא לצלן, זה קורה גם אצלנו במדורת השבט האולטימטיבית. ההחלטה הזו לא הופכת את מקל לכל מה שרע בישראל או כל מה שרע בכדורסל הישראלי – היא פשוט הופכת אותו לריאלי.

אחד הטיעונים המרכזיים שעליהם שמעתי מפי אלו שהפכו את מקל לעוכר ישראל הוא שמדובר במעין שירות מילואים. לצורך הדיון אני אזרום ואשים בצד את העובדה שמדובר באנלוגיה מגוחכת: אני תוהה כמה מאותם פטריוטים דגולים לא היו מנסים להזיז או לדחות את שירות המילואים שנקבע להם כשעל כף המאזניים היה עומד הסיכוי להתקבל ו\או להתקדם במקום העבודה שהם תמיד חלמו עליו. העניין הוא שאת "שירות המילואים" הזה – אליפות אירופה שמו – פשוט אי-אפשר להזיז.

במדינת ישראל קיים חוק שמגן על מילואימניקים מפני פיטורין ו\או פגיעה במעמדם במקום העבודה. כיום מקל הוא הרכז השני בסגל של דאלאס, בארצות הברית באופן טבעי אין חוק דומה ושום דבר לא מבטיח למקל שהזמן יקפא מלכת ושבזמן שהותו עם הנבחרת דבר לא ישתנה. כל זאת עוד לפני שהזכרתי את העובדה שכל פציעה עלולה לגרום לסיום החוזה.

אז מספיק כבר עם הצביעות וצרות העין. מקל הגיע ל-NBA  בזכות ולא בחסד ועל מנת לבסס את מעמדו כשחקן מפתח בקבוצה הויתור על הנבחרת בנסיבות שנוצרו היה כמעט מתבקש. את מפגני הפטריוטיות המלאכותיים אפשר לשמור ליום העצמאות.