אין תמונה
אבל תודו שאתם אוהבים מה שאתם רואים
הנס כריסטיאן אנדרסן מכה שוב. יש אנשים דחויים במקום אחד ורצויים במקום אחר, וכל מה שעליהם לעשות הוא לשוט לעבר השני, כמו הברבור, שנחשב בטעות לברווזון באגדה הנפלאה של הסופר הדני. עמיר פרץ, פטרונה של שלי יחימוביץ, גילה זאת על עצמו. ראשת מפלגת העבודה, שסירבה בתקיפות להבטיח לאופיר פינס (שממנו ביקשה לחזור לפעילות פוליטית) כי לא תצטרף לממשלת ימין, ואשר סירבה להבטיח זאת לעמיר פרץ ולחברים נוספים, הביאה על עצמה את התרחקותם של אלה.

המשחק השקוף כל כך שלה, להתרחק מן השמאל, לא לערוך הסכם עודפים עם מרצ, כדי שלא ידבק בה רבב של שמאלנות, לא להגדיר עצמה נציגת שמאל, וכל זה כדי לקבל קולות מן המרכז – הוא משחק בלתי הוגן, אשר רבים אינם יכולים לחיות איתו, גם אם הוא מעניק ל"עבודה" יתרון בסקרים. בינתיים רק בסקרים.

במפלגת העבודה יש אישים בעלי ערך ובעלי חוט שדרה. לא כולם מוכנים לשחק את המשחק של מרכז לפני הבחירות ושמאל לאחריהן. זה לא הוגן לגבי הבוחרים, אפילו אם יתמעטו. עמיר פרץ הוא אחד האנשים הללו. למרות שנחשב, לפני שנים מעטות, כמי שהקריירה הפוליטית שלו מאחוריו, מצא בעצמו כוחות נפש כדי להיאבק, והצליח.

כל חייו הפוליטיים ייצג פרץ את השילוב שבין שלום וצדק חברתי, ולפתע גילה כי במפלגה, שבעבר עמד בראשה, הוסר דגל השלום מן התורן, וכי הוא עצמו הפך אויב מפלגתו בגלל תביעתו להחזיר את הדגל ולהבטיח כי "העבודה" לא תצטרף לממשלת ימין אם זו תוקם.

מסקנתו, לדלג למפלגת לבני, לאחר שנבחר במקום גבוה במפלגת העבודה, היא החלטה לא פשוטה, המותירה בפה פעור את עמיתיו במפלגת העבודה ובעיקר את אלה שהוא עצמו קידם לאחרונה, אבל זו החלטה העשויה לחזק את מחנה המרכז-שמאל, וזו חשיבותה העיקרית.

אין פגם מוסרי

חיזוק המחנה עשוי להיות תוצאת האמביציה הגדולה של פרץ לחזור לקבוצות הפריפריה שתמכו בו בבחירות 2006, ולזכות באמונן מחדש. הוא, כנראה, אחד האישים היחידים בפוליטיקה הישראלית שהצליח להעביר את הצבעת אנשי הימין אל השמאל בשנים האחרונות.

הטענות על פגם מוסרי הן חסרות בסיס. אין כאן "כלנתריזם": פרץ לא לקח מנדט מאף אחד (בניגוד לאחרים שעשו זאת בימים האחרונים), ולא גזל מן "העבודה" את מימון הבחירות. הוא התפטר מן הכנסת, מפנה את מקומו לבא אחריו, מבלי לפגוע באמון האנשים שבחרו בו לכנסת הנוכחית, ועשה את מעשהו ברגע הנכון ביותר מבחינת ההגינות הציבורית, כדוגמא לאיש ציבור הגון.

אני מכיר את עמיר שנים רבות מאד. יחד היינו ב"שמיניה" המפורסמת של מפלגת העבודה בשנות ה-90, יחד נאבקנו בתוך "העבודה" בחיבור שבין קופת החולים וההסתדרות, וכנגד ההנהגה המסואבת של ההסתדרות הכללית, יחד עמדנו על במות שקראו לשלום, וכל זה – לצד מחלוקות לא מעטות ואי הסכמות בינינו.

כמי שיושב בשנים האחרונות ביציע וממשיך להצביע מרצ, חשבתי שנכון היה למפלגת העבודה להחזירו לראשותה. מה שקרה היום טבעי הרבה פחות, אבל אני סבור שזהו צעד נכון לעמיר שעשוי להיות צעד חשוב לחיזוק המחנה אשר איננו רוצה בחזרתם לשלטון של נתניהו וליברמן.