תיאוריית הקשר שאותה הציג מורל הייתה שערורייתית. דובריו של אריאל שרון, איל ארד וליאור חורב, הזדעקו באולפנים ודרשו מפרץ לפטר את יועצו. ובטרם הדיון התלהט והתרחב עוד יותר, כפי שמורל קיווה, שרון נפל למשכב והוויכוח תם.
חבל. לא בגלל שאמירתו של מורל הייתה מוצדקת (ודאי תוכננה כפרובוקציה שתאלץ את שרון להתגונן) - אלא משום שהדיון הבוטה הזה, היה יכול לחשוף סודות מחדרי המחשבות של מקבלי ההחלטות וללמד אותנו כיצד מבצעים צבאיים יכולים לערבב לנו את הפתקים בקלפי.
שכן ההיסטוריה מראה כי קיימת נוסחה עקבית ומרתקת. שישנו קשר ברור בין כמות הפגזים לכמות הפתקים. בין מספר האזעקות למספר המנדטים. כבר 30 שנה, אותו דבר. אז איך זה עובד? בפשטות: כשהשמאל יוצא למצבע צבאי – הוא מפסיד. והימין? מנצח בשני המקרים.
פרס מפסיד, ומפסיד שוב
את התקדים הראשון יצר מנחם בגין ב-1981. מצבו הפוליטי היה קשה. האינפלציה השתוללה, שר הביטחון התפטר ואחריו שר האוצר. פרשות שחיתות נחשפו אחת אחרי השנייה ובגין התרסק בסקרים. שמעון פרס, שנוא נפשו, גבר עליו בכל התחזיות בהפרשי ענק של 10-15 מנדטים. את הפער הזה, נדמה היה שלא ניתן לסגור. פרס כבר תפר את החליפה. כרגיל.
שלושה שבועות לפני מועד הבחירות, השמידו טייסי חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק. פרס הופתע בערך כמו סדאם חוסיין. הפערים החלו להצטמצם, אך עדיין חזו ל"מערך" את הניצחון. בליל הבחירות, כשהוצג מדגם מוטעה, פרס חיבק ונישק את שנוא נפשו הגדול יותר – יצחק רבין ז"ל, והצהיר על עצמו כי הוא ראש הממשלה. אנשי מפא"י מחאו כפיים ולגמו עוד כוס תה של שיכרון חושים.
עם שחר, כשהתברר שפרס הפסיד (שוב, כרגיל), בגין הגיע למצודת זאב רענן, מגולח, שיערו משוך לאחור משני צידי ראשו, עניבתו מהודקת וחיוך קל על שפתיו. הוא לא התכוון לוותר על התענוג שבהתעללות במפסיד, ועשה זאת בדרכו המרושעת והאלגנטית: "מר פרס הודיע שהוא יהיה ראש הממשלה. נכון? אבל הוא הקדים קצת עם ההכרזה הזו. אינני יודע מה דחף אותו? ומה יהא על הנשיקה שנתן למר רבין? הוא יצטרך להחזיר לו את הנשיקה".
מנחם בגין דוחה את ההאשמות שיצא למבצע בגלל הבחירות
במשך שנים, נהג פרס להתלונן שהפצצת הכור בעיראק הייתה תעלול בחירות חמור וצעד חסר אחריות למען קולות בקלפי. זה לא מנע ממנו לצאת בעצמו למבצע צבאי ערב בחירות 1996. פרס, שנחבט שוב ושוב על ידי נתניהו ומסריו התוקפניים של יועצו הערמומי ארתור פינקלשטיין, ביקש לתקן את תדמית הוותרן והאיש החלש שנאנק תחת טרור הפיגועים ויצא למבצע "ענבי זעם" בו התבקש צה"ל לפגוע במטרות של החיזבאללה בצפון.
עם המזל של פרס, פגזים של כוח צה"ל החטיאו את המטרה ופגעו באוכלוסיה חפה מפשע ובאנשי או"ם. 113 איש נהרגו לשווא. מצבו של פרס הורע בקרב המצביעים הערבים עד כדי כך, שהתיישב לצלם תשדיר תעמולה מיוחד בו התחנן בפני המגזר הערבי לבל ימנעו מהצבעה או יטילו פתק לבן. נתניהו חגג, פרס הפסיד. (כן, שוב).
אבל הגלגל התהפך שוב. דווקא כשתחושת הביטחון האישי חזרה בזמן שלטון נתניהו, ומספר פיגועי התופת פחתו - ברק ניצח.
שלי ויאיר ממשיכים לגמגם
אז מה קורה כאן? המשוואה הזאת, שמראה כי כשהביטחון האישי מתערער – הימין השמרני עולה, וכשהשקט נשמר – השמאל מתחזק - לא קיימת רק בישראל. זו תופעה בינלאומית מעניינת. גם כשהפחד מתעורר בתקופת שלטון הימין, הוא תמיד עובד רק לכיוון אחד. הפחד הוא הכפתור המוצלח ביותר להזזת המדינה ימינה. אפילו בארה"ב. היא הרי חוותה את אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדותיה בתקופת שלטונו של בוש, וספגה כמות הרוגים עצומה בקרבות באפגניסטן ובעיראק. ובכל זאת, בוש ניצח שוב ובקלות. כשהשקט נשמר, אפילו אובמה יכול להיבחר מחדש.
ומה יקרה בעקבות מבצע "עמוד ענן" הנוכחי? כמובן שלא ניתן לחזות במדויק את התוצאות כבר עכשיו, אבל אם נתייחס לנוסחה שלנו כמנבאת עתידות, אפשר לנחש בקלות שגוש השמאל ייחלש עוד יותר והימין ימשול.
אם תיקחו בחשבון את העובדה שבצד השני נמצאים כעת שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, שבדרך כלל עונים ברהיטות על כל שאלה, אבל בנושאי ביטחון הם ממש מגמגמים ובצדק, סביר להניח ששוב לא נופתע.
ואחרי כל זאת, צריך לזכור שהבחירות עוד רחוקות ויועצי הבחירות שבשמאל ממולחים. האם יצליחו לגבור על כרוניקה של הצבעה ידועה מראש? אם תגידו שכן, אולי שווה לכם גם לשים את הז'יטונים על האפשרות שבעתיד הקרוב, גם יהיה פה שלום.