שבועיים של אימוני שדאות פירקו את מחלקה שלוש לחתיכות. כולנו יכולנו להציג לראווה מרפקים משופשפים, ברכיים זבות דם, כפות רגליים מיובלות וקוצים שנתקעו איפה שרק אפשר. אבל לאהרון הייתה דאגה גופנית נוספת. מערכת העיכול שלו לא הסתדרה בשום פנים ואופן עם מנות האורז, השעועית והבשר המשומר, מעשה ידיו הלא באמת נקיות של הטבח הפלוגתי.
כמו כל חייל טוב, הוא נשא את סבלו בדממה ובשפתיים חשוקות. מדי שעה בערך הוא היה ניגש אל אחד מהמפקדים ולוחש משהו באוזנו. המפקד היה צועק עליו שיעוף מיד לעשות את מה שהוא צריך, ואם הוא חוזר אחרי יותר מעשר דקות זה הסוף שלו. וכך היה. הוא היה ממהר בצעידה מוזרה אל מאחורי אחת הגבעות וחוזר, אחרי פחות מעשר דקות, חופשי ומרוקן, עד לפעם הבאה.
ערב אחד, התעכבנו קצת יותר מדי בשטחי האימונים. המפקדים האחראים נלחצו קצת והתחילו להצעיד אותנו במהירות אל המאהל, מרחק של כעשרים דקות הליכה בקצב צבאי מזורז, בחושך מוחלט שלא יכולתי לראות בו דבר פרט לגב עמוס הציוד של מי שהלך לפניי.
כשיצאנו לדרך, אהרון כיווץ חזק והרגיש שהוא יכול לעמוד בזה. אבל ככל שהתקדמנו והגברנו מהירות, הלחץ על השרירים הטבעתיים שלו הלך וגבר. לטבע היה מאוד דחוף לעשות את שלו. הוא סגר ככל יכולתו, אך הרגיש שזה לא יוכל להימשך עוד הרבה זמן. בכוחותיו לפני האחרונים, הוא הצליח לפרוש מהטור, עקף אותו מימין לשביל והצליח להגיע עד הסמל, שהורה לו לחזור מיד למקום ולהתחיל להתנהג כמו חייל ולא כמו ילדה קטנה.
אהרון קיבל עליו את הדין והחל לחזור בריצה לאמצע הטור. בחושך, עם כל הצמחייה לצידי השביל, לא הייתה לו שום דרך לראות את הבור שחיכה לו והוא התרסק לתוכו, נדקר בקוצים ונחבט באבנים. שום דבר דרמטי לא קרה שם, חוץ מזה שמוח הטירון של אהרון העדיף להתמודד עם הנפילה ונאלץ להזניח לשנייה את האיפוק לטובת יצר ההישרדות. זה בדיוק משך הזמן שהיה דרוש לסוגרים כדי לשחרר את תכולת מעיו ההומים של אהרון האומלל, ישר אל תוך הדגמ"ח.
מאותו רגע ועד שנפרדנו ממנו בסיום הטירונות, העניין הפרטי של אהרון הפך לנחלת הפלוגה. אין לי מושג מה קורה איתו היום, אבל גם אם אשמע שהוא זכה בפרס נובל לשלום או מכר את הסטארט אפ שלו בסכום אגדי, אחשוב רק על המקרה המוזר של המעי הגס בשעת לילה מאוחרת.
כמובטח, יש מוסר השכל
למה אני מספר את זה דווקא עכשיו? כי אני מרגיש שאנחנו נמצאים במצב דומה לזה של אהרון באותו ערב. אנחנו מתאפקים אבל לא מפסיקים לצעוד כמו חיילים טובים בשני טורים מסודרים. מחירי הדלק עולים? נכווץ קצת. המס על היינות המבעבעים גם עולה? לא נורא, יש לנו עוד. ביטוח לאומי נוגס בהכנסות שלנו? יהיה בסדר. כשנזדקן נקבל קצבה של כמה מאות שקלים בחודש? קשה אבל חייבים להמשיך. חצי מאיתנו מוכנים להגביל את חופש הביטוי (נשבע לכם, ממש עכשיו התפרסם סקר כזה)? נסתום. אמנים לא מגיעים לכאן? נסתפק באייל גולן. רונית תירוש רוצה להעניש את האמנים שלא יגיעו לכאן? נכווץ, מה אנחנו ילדות קטנות? ליברמן אומר שארגוני שמאל הם סייעני טרור? שקט, תיכף מגיעים.
בינתיים, למרות שלאף אחד אין מושג לאן אנחנו הולכים, אנחנו עוד מצליחים לסחוב. אבל בשקט, בצד הדרך, מחכה לנו הבור הגדול. כשניפול יום אחד לתוכו וניאלץ להזניח לרגע את האיפוק לטובת יצר ההישרדות, זה יהיה הרבה יותר מסריח ממה שאנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו.