"רוצה לכתוב משהו על הצעת החוק החדשה?", ישאל העורך בהודעת מייל. "בטח שאני רוצה", אענה לו תוך דקה, אני הרי חושב שזו הצעה נוראית. באותו רגע יהבהבו על מסך שלישי בחדר בקרה אחד המילים "הצעת החוק החדשה", לצד השמות המלאים שלנו, מספרי תעודות הזהות, מספרי הטלפונים הניידים וכתובות ה-IP. האחראי התורן יעביר את הנתונים הלאה, ומי שיקבל אותם יתבקש להחליט אם לאפשר לנו להמשיך לשוחח בנושא, או להעלים את התכתובת לנצח ולחסום לנו את הניידים לכמה זמן עד שאף אחד לא יזכור באיזו הצעה מדובר ובאיזה חוק. לא נורא, תמיד אפשר לכתוב משהו על להתחיל עם בחורות בפייסבוק. נכון, זה נשמע כמו סיוט פרנואידי, אבל הצעת החוק החדשה של משרד המשפטים הופכת אותו לתסריט הגיוני לחלוטין.
קצת רקע: בשנת 2008 נכנס לתוקף חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), שמאפשר למשטרת ישראל, המשטרה הצבאית, רשות המיסים ועוד כמה גופים לקבל נתונים מחברות הטלפון והתקשורת. קוראים לו חוק "האח הגדול". בשנת 2010 ניצלה משטרת ישראל את החוק כמיטב יכולתה, וביקשה מחברות הסלולר לא פחות מעשרים אלף פרטי מידע, ממוצע של יותר מחמישים בקשות ליום. אני מקווה שהמידע אכן סייע לאכיפת החוק, אבל לחברות הסלולר הוא בטוח סייע, כשהכניס להן במהלך 2009 סיוע כלכלי צנוע של 16 מיליון שקלים. נחשו מאיפה הסכום הזה הגיע. תוסיפו לזה את הודעות המייל וקבצי המחשב, שגם אליהם המשטרה יכולה לגשת באין מפריע, ותבינו כמה האח הזה גדול.
בעיה של ערבים
אבל עם האוכל בא התיאבון. לפי התיקון המוצע לחוק, עוד גורמים יקבלו גישה לנתוני התקשורת שלכם, ביניהם רשות העתיקות, הרשות לשמירת הטבע והגנים, משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה. התגובה הראשונה שלי למקרא הידיעה הייתה הרמת גבה. מה יש לרשות הגנים לעשות עם נתוני התקשורת שלי? לאתר הודעת טקסט על מנגל לא חוקי בפארק אפק? אז ביררתי קצת ועליתי על המשותף לכל הגופים הללו: כולם מתעסקים לא מעט באכיפת החוק במגזר הערבי, בישראל ובשטחים. "אנחנו לא ערבים, ברוך השם", אתם אומרים לעצמכם, "אז אין לנו סיבות לדאוג". אז זהו שיש לכם. ולא מעט.
נתחיל ברשותכם עם העניין העקרוני. כל אחד מאיתנו, אם יפשפש בתיבת המייל שלו או בהודעות הטקסט מהשנים האחרונות, יוכל לשחזר זיכרונות, אהבות, התרגשויות ושנאות, מילים שמהן אפשר להרכיב תיעוד מדויק של חיי הרגש והמחשבה שלו. זה עוד לפני שהגענו לרשימת המועדפים בדפדפן, גם היא כידוע סוג של קובץ מחשב. לפחות במקרה הפרטי שלי, היא מכילה כמה פריטים שלא הייתי שמח לחלוק עם אף אחד. גוף שיכול על פי חוק לחטט במחשבות האלה, או לגרום למישהו לחשוב פעמיים לפני שהוא כותב הודעה אישית או גולש לאתר כזה או אחר, הוא לא פחות מאשר משטרת מחשבות, גוף שמטיל בספק את הזכות הכי בסיסית שלנו – מחשבה חופשית.
ומהעיקרון לפרקטיקה. הרבה אומרים ש"מי שלא פושע, אין לו מה להסתיר". זה נכון, אבל ההגדרה של פשעי מחשבה מורכבת קצת יותר. תארו לעצמכם שגם הטעם יוצא הדופן שלכם בפורנו או הצ'טים עם האהבה הגדולה מהעבר יהיו חשופים לעיניהם של פקידים במשרד להגנת הסביבה, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, תשלום הולם או סתם חברים במקומות הנכונים ישלחו את המידע האישי שלכם לידיהם של גופים פחות סימפטיים. במקרה הגרוע באמת, הם סתם ידלפו להם לרשת.
אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שתסריט האימים טרם התממש, אבל אל דאגה: ברגעים אלה יש מי שעושה הכול כדי להפוך אותו למציאות.