שתינו קצת יותר מדי בערב. שתינו קצת יותר מדי גם בערב שלפניו, אבל הפעם נראה שהגזמנו לגמרי. רק כשהגעתי הביתה גיליתי שהשארתי את התיק שלי בזירת הפשע. "זה בסדר", הרגעתי את עצמי. "אין שם כלום. יומן וכמה ניירות. אני אצליח כנראה להסתדר בלעדיהם עד הבוקר". רק כשישבתי ליד המחשב כדי לבדוק דואר, הבנתי עד כמה חמור המצב. פרט לאותם ניירות מיותרים, השארתי בתיק גם את משקפי הקריאה שלי. בלעדיהם אני לא שווה כלום.

סיסמה ומשקפי שמש (צילום: dcdp, Istock)
לא רואה ממטר | צילום: dcdp, Istock

התלות שלי במשקפיים החלה לפני קצת יותר משנה. כמה שנים קודם לכן כבר הייתי עיוור כעטלף אבל הכחשתי. "למה האותיות בתפריט כל כך קטנות?", נהגתי להטריד מלצריות וברמנים. "אי אפשר לקרוא כלום בחושך הזה, איזה וויסקי יש לכם?". אנשים שעבדו איתי בתקופה ההיא ידעו שכדי לקבל ממני משוב על טקסטים, צריך להדפיס אותם הכי גדול שאפשר. צריכת העיתונות המודפסת שלי הסתכמה בכותרות, ואחרי מאמץ ניכר הייתי מצליח לפענח גם את כותרות המשנה. ספרים היו לגמרי מחוץ לתחום. עם המחשב היו לי פחות בעיות. כל מה שהייתי צריך לעשות זה להגדיל את הפונטים. ואז להגדיל אותם עוד קצת. בקיצור לא ראיתי כלום וגרוע מכך: לא הצלחתי לראות את זה.

הגוף, אתם יודעים, עשה לי בשנים האחרונות די הרבה סימנים לכך שהזמן שהוקצב לי הולך ואוזל. הכרס התחילה לגדול, קו השיער התרחק, אפילו היכולת שלי להתמודד עם ערבי שתייה אכזריים פחתה במידה משמעותית. מכל התופעות הללו יכולתי להתעלם, אבל העובדה שהפסקתי לראות את החיים כמו שהם באמת, יותר משהטרידה את כל מי שהיה בסביבתי, הפחידה אותי מאוד.

גם אופטיקאי מדופלם

בסוף הלכתי לבדוק את זה. האופטיקאי המדופלם קיבל אותי לעולמם של מאותגרי הראייה בהסבר ארכני על למה ואיך העיניים מתעייפות. לא הקשבתי לו. הייתי עסוק בלדמיין את עצמי עם זגוגיות על העיניים, ובניסיונות לנחש מה הצעד הבא. מכשיר שמיעה? הליכון? פיליפינית?

אני לא יודע מה המספר שלהם, ולא מעיז להיזכר כמה עלתה המסגרת, אבל יצאתי מחנות האופטיקה עם זוג משקפיים חדש ונוצץ וחיי השתנו. התפריטים הפכו ברורים יותר, חזרתי לקרוא ספרים ואפילו את כתב היד שלי הצלחתי שוב לקרוא, בתנאי שלא שכחתי את עזרי הראייה שלי בשום מקום. אני אפילו נראה לעצמי קצת יותר חכם, אבל הסתבר לי שלהיות ממושקף זה עסק לא פשוט בכלל.

יש לי אישה, שני ילדים, קטנוע, טלפון, מחשב נייד, מכונית, כמה גיטרות, גם ככה אני לא תמיד יודע איפה שמתי אותם, ועכשיו נוספה לי עוד דאגה. אני צריך לזכור איפה המשקפיים. זה לא כרס, קרחת או שערות קטנות על האוזניים, שגם אם לא ארצה הם ילכו איתי לכל מקום. במקרה הזה אני צריך להיות אקטיבי ותאמינו לי שגם האקטיביות לא משתפרת עם השנים. לפעמים אני אפילו מקנא בכל אלה שלא ראו ממטר עוד בגן. נכון, היינו צוחקים עליהם והם בטח גם אכלו כאפה או שתיים, אבל הם בטח כבר התרגלו למסגרת ולא שוכחים את עצמם בשום מקום.

אז שתית קצת יותר מדי ושכחתי את המשקפיים שלי, אם הגעתם עד לכאן אתם בטח שואלים את עצמכם, למה אני עושה מזה כזה עניין. כי זה שיבש לי את כל היום. במקום לשבת לעבוד בבוקר, כמו שתכננתי, הייתי עסוק בטלפונים, תיאומים ונסיעות לקצה השני של העיר כדי להשיב את האבדה. אין כמו אירועים מהסוג הזה, כדי לעורר מחשבות על הזמן שהולך ואוזל, גם אם בסוף הכל הסתדר. עובדה, הצלחתי אפילו להגיש את הפוסט הזה בזמן.

>> הפוסט הקודם שלי: מה, שוב מלחמה בלבנון?