כל הדיבורים האלה על לבנון מחזירים אותי במחשבות לקיץ 1983. את חלקה הראשון של השנה בילינו בריצה אחרי זורקי אבנים בקסבה של רמאללה, נמנום במחסומים באמצע מחנות פליטים פסטורליים ושמירה על חברים מפני תושבי הכפרים שרצו לקרוע להם את הצורה בעוון שיתוף פעולה עם הממשל הישראלי. אבל עכשיו החליט מי שהחליט שכחניכי קורס מ"כים כלל צה"לי אנחנו בשלים לעבור את הגבול. את הנסיעה בכביש החוף הלבנוני, במשאית פתוחה, עם יד מזיעה על ההדק וכדור בקנה, אני יכול לתאר כדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים שלי.
אחרי שהגענו הוציאו אותנו אל מגרש הכורכר שבין האוהלים. דחפור כלשהו היה אמור לבצע עבודה כלשהי ליד איזה נחל והמחלקה שלנו נבחרה לשמור עליו. "בשביל זה הביאו אותנו לכאן?" לחשתי באוזני מי שעמד לפניי. כנראה שלחשתי יותר מדי חזק, כי המפקד שמע אותי ולא התעכב עם גזר הדין. במקום לצאת למשימת הגנה על ציוד מכאני כבד, נשארתי לשמור על המאהל. איתי נשארו גם יוסף (שם שהמצאתי כי אני לא זוכר איך קראו לו באמת), שלמרות הקילה והצליעה הקלה הצליח להגיע לקורס, ומישלב (עוד שם שהמצאתי. ממש הרגע), דרוזי עם עבר של עשר שנות שירות במשמר הגבול. בתור היחיד בחוליה שהיה גם צעיר וגם בריא, מוניתי למפקד, אז הכנתי רשימת שמירה והלכתי לישון.
"מי אחראי כאן?", מישהו אחראי העיר אותי בסמכותיות. יצאתי מהאוהל ומולי עמד קצין שנתן לנו חמש דקות להתארגן על הציוד ולהסתדר בשלשה. "יש כאן אלוף משנה שצריך לעלות לעליי" הוא אמר, "ואתם האבטחה שלו". הוא זרק עלי צרור מפות והצביע על ג'יפ סיור וטרנזיט לבנה. "תכירו, זו השיירה שלכם". שאלתי אותו מי ישמור על המאהל. "זה בסדר", הוא ענה, "ממילא אין כאן על מה לשמור". וכך יצאנו לדרך, יוסף ואני בג'יפ, מישלב, הקצין והעוזר שלו בטרנזיט. לשמחתי הנהגים הכירו את הדרך והמפות נותרו מקופלות, מה שהשאיר לי המון זמן להסתכל בהיסטריה לכל הכיוונים, כאילו שאם היה שם מטען או ילד עם נשק הייתי יכול לעשות משהו. יוסף נרדם בחינניות במושב האחורי, ובגלל שלא ראיתי את מישלב, הנחתי שגם הוא מנמנם בטרנזיט.
לחבק דרוזי
המפקדה שאליה הצטרפנו התמקמה בשכונת ווילות מטורפת שהצבא אימץ לעצמו. ארמונות של שלוש קומות, רצפות משיש, גרמי מדרגות כפולים, שטיחים עבים, מזרקות בפאטיו. אחרי שחצי צבא עבר עליהן, הטירות הללו לא נראו מאוד חדשות, אבל בהשוואה לאוהלים בבסיס ליד הים הרגשנו הוליווד. האלוף משנה הלך לישיבות שלו ואנחנו ישבנו בחצר, אכלנו חטיפי שוקולד אנגליים שקנינו מהגזלן הלבנוני בחצר וחיכינו שהזמן יעבור.
כשירד הערב, מישלב לקח אותי הצידה. "יש לי משפחה כאן בכפר, לא רחוק", הוא אמר. "אני הולך לבקר אותם וכבר חוזר". מה יכולתי לומר? הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, הכול נראה רגוע, וחוץ מזה הוא לא בדיוק שאל אותי. נותר לי רק להודות לו על העדכון ולבקש שלא ישכח אותנו בשובו. הוא עלה במהירות על אזרחי נעלם בחושך. באותו ערב כבר לא ראיתי אותו. גם לא בבוקר שלמחרת. בלי מסדרים או רשימות שמירה, אף אחד לא יכול היה לעלות על זה שחייל שלם חסר, ורק אני התחלתי לדאוג. חטפו אותו? ירו בו בטעות? אולי הוא בכלל מרגל?
למחרת בצהריים התעניינתי אצל יוסף אם מישלב סיפר לו מתי הוא מתכוון לחזור. "הוא בטח מזיין עכשיו", נשמעה התשובה מפה מלא בקיט-קט. הרגשתי אבוד, לא אחראי ועם סיכוי לא רע לחטוף כמה שנים בכלא צבאי, אז עשיתי את מה שכל חייל במצבי היה עושה: הלכתי לישון.
התעוררתי בערב מזיע, אחרי סט חלומות במהלכו הואשמתי בריגול חמור, סיוע לאויב, הפקרת חבר ובגידה במולדת. זהו, אמרתי לעצמי, אני הולך לספר על זה לאלוף משנה ולשאת בתוצאות. התחלתי ללכת לכיוון המשרדים, עושה חזרות על נאום הבקשה להקלה בעונש, ומנחש מי יבוא לבקר אותי בכלא. מי פתאום צץ מאחוריי אם לא מישלב, תיק אדידס גדול על הגב וחיוך גדול אפילו יותר על הפרצוף. אף פעם לא רציתי לחבק מישהו כמו שרציתי לחבק את הדרוזי הדפוק הזה באותו רגע. בחזרה בחדר, ירדנו על כל מה שהיה לו בתיק והוא סיפר איזה כיף היה לו עם הבני דודים, כל כך כיף עד שהוא החליט להאריך את השהות שלו בעוד יום. אני הבטחתי לו שאם הוא עושה לי שוב כזה קטע אני יורה בו במקום.
אבל למרות שהסיפור הזה נגמר טוב, כל הדיבורים האלה על לבנון גורמים לי לחשוב שממש לא בא לי לספר בעוד כמה שנים סיפורים ממלחמת לבנון השלישית.