שמי חיים איטקיס, נשוי לאריאלה, אביהם של ברק, עמיחי ומיטל. שני בניי נפלו. הפכנו למשפחה שכולה משכול כפול. אם בפעם הראשונה חטפנו מהלומת מוות, המהלומה הנוכחית של שכול שני הובילה אותנו עמוק אל השאול.
ברק קיבל, ככל נער שמגיע זמנו להתגייס, צו התייצבות. הוא שירת בתפקיד של בקר אש על סטי"ל. ואז, בלילה ארור אחד, כבמכת ברק, נפל בננו בכורנו, ברק, ואנחנו הפכנו למשפחה שכולה.
בתוך התקופה הזאת שוב הגיע צו גיוס. חלומו של עמיחי היה לטוס, להיות בקורס טיס, לממש את חלומותיו שלא מכורח השכול. ואנחנו כהורים רצינו להגן עליו, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד בן נוסף. לסיכומו של עניין, החלטנו לחתום לו משום שלא יכולנו לעמוד מול העוצמות שלו.
עמיחי התגייס לקורס טיס. הוא סיים את קורס הטיס בהצלחה רבה במגמת קרב. ואז, בעשרה לחודש נובמבר 2010, דפיקה בדלת. המטוס של עמיחי ושל הנווט התרסקו.
הזמן לא מרפא את הפצעים. עמיחי היה אמור להיות נשוי, הוא היה אמור להתחתן ארבעה חודשים אחרי נפילתו. כבר היה אולם, כבר היה תפריט, כבר היו הזמנות, כבר היה רב. וכבר ראינו באופק תקווה ואור ושמחה שכל כך ציפינו לה.
הסוף המר הזה מכתיב מצד אחד חיים מסוג אחר לאלה שנשארו בחיים. הוא אמנם הגשים את החלום שלו, אבל במחיר הגשמת החלום שלו אנחנו מאוד מאוד נפגענו.
אני מבקש מצה"ל לא לכבול את ידיהן של המשפחות, לא להכניס את המשפחות לתוך הלופ הזה בכלל. תציעו לאחים השכולים תפקידים נחשקים, תפקידים בעלי משמעות. אל תגייסו אותם ליחידות מסכנות חיים.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
עריכה: נעמה דעוס
תחקיר: נעמי ביגלאייזן
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il