שמי מאיר קנר, בן 53 מקרית טבעון, נשוי עם שלושה ילדים. התחלתי את דרכי בחיים בשירות ביטחון כללי.
מה זה אומר להיות איש שב"כ? זה אומר להיות מאצ'ו, להיות עם שרירים חזקים ככה... לעשות משימות מיוחדות. לשמור סוד, לא לספר לאף אחד שום דבר. אסור. לא להביע רגשות יותר מדי.
אבל זה משפיע גם על החיים האישיים שלך.
בחודש אוגוסט 1998 מתחיל שלב התמודדות שאני לא מייחל לאף אחד בחיים. אני מקבל ביפר "תתקשר אליי דחוף", אשתי השאירה לי הודעה. אני עוזב את האימון באמצע עם כל הלוחמים, מרים טלפון - והודעה שחורה שתופסת אותך עם המכנסיים למטה. תאונת דרכים קשה.
אני נוסע כמו משוגע לבית החולים ורואה את הנורא מכל: הבן שלנו פגוע. ראש גדול כתוצאה משטפי דם. כינסו אותנו והודיעו לנו שבעצם ברק נמצא במצב של מוות מוחי. אתה צריך לקבל את ההחלטה הקשה ביותר: לנתק מכשירים.
להלוויה הגיעו מאות רבות של לוחמים. ואני, המדריך הקשוח שלהם, שואל את עצמי: רגע, אני לא אמור להביע בפניהם רגשות בכלל. אני ספינקס. אני המדריך.
הייתי חמוש במשקפי שמש. ואז אחד החבר'ה, אורן, בא ומחבק אותי בעוצמה כפי שהוא יודע. והמשקפיים מתנפצים לרסיסים. ואני מתחיל לחשוב: איך אני אעמוד מול כל הקהל הזה ואסתיר את הבכי? אני לא רוצה שהם יראו אותי בוכה.
אתה עוצר את הנשימה, מתרגל טקטיקות נשימה וטאי צ'י מאומנויות לחימה. זאת דרך של שליטה עצמית: להסתיר, להבליג. כשמסתירים רגשות ועומדים מול הבור הזה שאליו מכניסים את הבן שלך יש תהליכים נפשיים וגופניים נוראיים שעוברים עליך. ואתה נשאר עם היגון הזה בפנים. הוא בתוכך, הוא בפנים. הוא לא יצא החוצה.
הרגע הראשון שבו אני בעצם מרשה לעצמי להתפרק זה בתום השלושים. עליתי לקברו, ואחרי ששלושה חברים טובים עזבו והלכו למכונית, אני חזרתי ובכיתי על הקבר שלו, כפי שאני עושה בכל שנה לבד.
והפעם השנייה הייתה מול החברים, מול הסוסים הגדולים האלה שהיו שם בקבר. הם אמרו לי: "למה שלא תדבר על זה?".
התחלתי לדבר על זה, ומצאתי את עצמי מתייפח. יצא השסתום.
ומה שהפתיע אותי בעיקר זה שאחרי שסיימתי את השיחה איתם יצאתי החוצה והרגשתי משוחרר. ואמרתי לעצמי: תשמע קנר, אתה צריך לדבר על זה.
ומצאתי את עצמי מגיע לכל מיני יחידות במקומות השונים שנמצאים מתקני השירות ומספר את הסיפור.
אני לא איש דתי ולא מסורתי, אבל למדתי להאמין. להבין שמעגל החיים כולל בתוכו גם מוות. ואני לא מנסה להיות מישהו אחר, אבל התעדנתי, הצלחתי להוציא מתוכי דברים חדשים. גם אם זה לפעמים כרוך בהזלת דמעה, בהבעת רגש, בלהבין שאתה לפעמים גם חלש. לפעמים אתה גם חלש.
למדתי פרק בחיים.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: צופית אמירה
הפקה: יהל יעקב
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il