לפני חודשיים וחצי נרצחו 166 אנשים במתקפת טרור של דאע"ש. אתם זוכרים את זה: הטלוויזיה בבית של ההורים שלכם דלקה ברצף כל הסוף שבוע, הם העלו זכרונות מהטיול שלהם לפריז, אתם למדתם מי אלה איגלס אוף דת' מטאל, והנודניקים שבחבריכם אפילו סימנו את עצמם Safe בפייסבוק. אבל מתוך ה-166 האלה, רק 129 נרצחו בפריז. עוד 37 אנשים נרצחו יומיים לפני כן, בפיגוע בלב עיר בירה אחרת: ביירות.

את מעט תשומת הלב שהוקדשה לביירות כבשה פריז תוך שניה. אייטמים על ביירות קיבלו בערך 18 אחוז מהטראפיק שקיבלו ידיעות על פריז; בגוגל היו 15 אלף מאמרים חדשים על ביירות בעקבות הפיגוע, ו-2.5 מיליון מאמרים חדשים על פריז; בסך הכל, חישבו ב"אקונומיסט", פער האמפתיה בין לבנון וצרפת מנה 520 מיליון איש. הלבנונים, הדגישו המוחים, לא קיבלו כפתור "סייף" בפייסבוק.

זה נראה גזעני, זה גם אנושי. המון אנשים היו בפריז, אף אחד לא היה בביירות. כשאנשים שומעים את המילה ביירות הם חושבים על מלחמה, כשהם שומעים "פריז" הם חושבים על מילפיי. וכשאתה לא מצליח למצוא בזולת שום דבר מוכר, כשאתה לא רואה בו דברים שמזכירים לך את עצמך – הסבל שלו לא ממש אומר לך הרבה. זה פער אמפתי.

פער אמפתי הוא הסיבה שמטפלים לבנים מאבחנים פחות טוב מטופלים שחורים, ושמטפלים אשכנזים מאבחנים פחות טוב מטופלים מזרחים. זו הסיבה שגברים לא מבינים למה אנחנו לא מוחמאות כשמעירים לנו ברחוב. אבל האם הפער בין צעירים למבוגרים היום גדול כמו הפער בין פריז לביירות, או בין שחורים ללבנים? יכול מאוד להיות שכן.

לא מדברים הרבה על פער אמפתי בין דורי, אבל הוא מסביבנו בכל מקום: כשאתם מגיעים לבקר בשבת וההורים נותנים לכם במתנה עיתון שהם שמרו ובו מאמר על כמה שהדור שלכם מפונק, זה פער אמפתי. כשאומרים עליכם שנוח לכם להישאר בבית של ההורים כי "יש לכם שירותי כביסה, שירותי ניקיון ורכב צמוד – מה רע?", זה פער אמפתי. כשמרצה עומד משתומם מול כיתה ריקה ולא מבין לאן נעלמו הסטודנטים, ואז אומר לחבריו במשרד שגם הוא עבד ולמד באותו זמן ובכל זאת הגיע לכל השיעורים – זה ככל הנראה שקר, אבל יש סיכוי שזה גם פער אמפתי. והסיבה היא שכל אחד מהמונחים שהוזכרו פה – משרה מלאה, עבודה, שיעורים – כולם השתנו בעשורים האחרונים באופן כל כך דרסטי, שהמלים האלה כבר לא אומרות אותו דבר.

בזמן האחרון התחיל להתגלע משבר חדש, בין דור ה-Y לבוסים שלהם. שמונה שנים עברו מאז המשבר הכלכלי של 2008 והילדים כבר גמרו ללמוד ונכנסו לעולם העבודה וכמה מהם אפילו מנהלים זוטרים. ועכשיו יש קונפליקט גדול, כי הילדים רוצים לעבוד פחות שעות ולצאת הביתה מוקדם, והבוסים שלהם פשוט לא מבינים על מה הם מדברים ומה לעזאזל הבעיה שלהם.

הפער הכי גדול הוא מול הדור המבוגר יותר – לא המנהלים הצעירים, בני ה-40 פלוס מינוס, שאורח החיים שלהם עוד יחסית דומה לשלנו; אלא אלה שבגיל של ההורים שלנו, בני ה-50 וה-60. אלה אנשים שחונכו למוסר עבודה ולמשמעת עצמית, וכל חייהם הבוגרים הם עבדו יום יום, לפעמים עד שעות מאוחרות, ולעתים קרובות החזיקו על גבם משק בית שלם. עבודתם היא גאוותם, ועכשיו הם רוצים לראות את הדור הצעיר הולך בעקבותיהם. אבל במקום להודות להם על ההזדמנות, העובדים הצעירים מתלוננים שאין להם מספיק זמן לחיות. מפונקים? לא בטוח.

8 בערב של האחד הוא לא 8 בערב של השני

בתאגיד ארנסט אנד יאנג החליטו לרדת לשורשו של הפער העצום הזה וערכו מחקר דורי ענק בנושא איזון בין חיים לעבודה. המחקר, שנערך בקרב עשרת אלפים עובדים בשמונה מדינות, גילה דבר מדהים שהיה לכולנו כל הזמן מתחת לאף: כשהם אומרים "לחזור הביתה בשמונה בערב", וכשאנחנו אומרים "לחזור הביתה בשמונה בערב" אנחנו לא מתכוונים לאותו דבר.

כשבודקים את בני הדור המבוגר, בני ה-55 פלוס, מגלים שליותר מחצי מהם, 53 אחוז, יש בן זוג שלא עובד בכלל או עובד במשרה חלקית. בעצם, בואו ננסח את זה כמו שזה: למנהלים המבוגרים יש בנות זוג שלא עובדות מחוץ לבית, או שעובדות בחצי משרה. הם חוזרים הביתה בערב לבית נקי ומסודר, אוכלים ארוחת ערב ונחים.

זאת מציאות שאנחנו מכירים רק ממד מן, וטוב שכך. אצל דור ה-Y, שמונים אחוז מהעובדים חולקים בית שבו שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה. גם אצל דור ה-X, בני 35-50 בערך, 73 אחוז מהעובדים חיים במשק בית של שתי משכורות. מה קורה בשמונה בערב בדירה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה? אני לא צריכה להגיד לכם, כי אתם חיים את זה: אתם חוזרים לדירה ריקה, בדרך כלל מלוכלכת, עם כיור מלא כלים, ואחרי שאתם נחים קצת אתם מתחילים להתווכח מי עבד יותר קשה היום, מי ישטוף כלים ומי יילך לסופר. לפעמים אתם מצליחים לגייס כוח לתלות איזה בגד, וכשאתם הולכים לישון הכיור כבר שוב מלא כלים. גם המבוגרים וגם הצעירים ממשיכים לעבוד מהסמארטפון בלילה, אבל מי שמקבל מייל מהבוס שלו נכנס לסטרס הרבה יותר ממי ששולח מטלה לעובד שלו. הבעיה מחמירה כשמדובר בעובדת צעירה מול בוס מבוגר: היא חוזרת הביתה ומתחילה, בדרך כלל, משמרת שנייה של עבודות בית, בעיקר אם היא אמא. 8 בערב של האחד הוא פשוט לא 8 בערב של השני.

ועכשיו קחו, למשל, אמא צעירה מדור ה-Y שננזפת על ידי אמא שלה: "כשאני הייתי בגילך גם עבדתי, וגם גידלתי ילדים, ואמא שלי לא עזרה לי". אבל המשרה המלאה היא לא אותה משרה מלאה, כי בשנות ה-80 וה-90 רוב האמהות היו חוזרות הביתה עד שלוש-ארבע ומוציאות את הילדים מהגן; והדרך מהעבודה לבית היא לא אותה דרך, כי הישראלים עמדו השנה רבע שעה בפקקים יותר מבשנה שעברה, וזה רק הולך ומחמיר; ואחר הצהריים הוא לא אותו אחר הצהריים, כי האמא הצעירה של היום ממשיכה לענות למיילים ולטלפונים מהעבודה עד חצות; וגידול הילדים לא היה אותו גידול ילדים, כי היום מצפים מאימהות להניק עד גיל שנה, ולהעסיק את הילדים בעצמן כל אחרי הצהריים, ולהסיע אותם לבית הספר ולהחזיר אותם מבית הספר, ולהכין להם אוכל טרי ולא מוכן כל יום, ולא לתת להם לחצות כביש לבד עד גיל תשע, ולהשגיח עליהם כשהם משחקים בחוץ עד גיל עשר. המציאות כל כך השתנתה, שהמשפט "לעבוד ולגדל ילדים" אומר משהו אחר לכל דור.

הדור המבוגר מסתכל עלינו ומנסה לאמוד את המצב שלנו ולהבין האם אנחנו באמת מסכנים כמו שאנחנו טוענים – אבל הוא עושה את זה בכלים שלו. למשל, בעזרת סמלי סטטוס. אבל סמלי הסטטוס שהוא מכיר הם סמלים של פעם: תקופה שבה מי שנסע לחו"ל כל שנה היה עשיר, ומי שישב בבתי קפה היה מושחת. ההורים שלנו גדלו בתקופה שבה קודם היו לומדים ואז עובדים, ולא עושים הכל ביחד, והם זוכרים את התקופה שבה טלפון סלולרי היה מותרות. הם לא יודעים איך זה לעבור מקום עבודה כל שנתיים-שלוש ולא מה זה לנסוע שלוש שעות ביום בתחבורה ציבורית. כשהם גדלו, לנסוע במוניות היה סמל סטטוס, ולקנות חמאה במקום מרגרינה היה פינוק. ולמרות שהסלולרי הוא המכשיר שכובל אותנו לעבודה 24/7, ולמרות שהחמאה עולה רק ארבעה שקלים, הם מסתכלים עלינו ורואים את מה שהחושים שלהם תופסים כאנשים עשירים שבוכים על המצב שלהם. הפער כל כך עמוק, כי אפילו אנשי המקצוע, המטפלים והפסיכולוגים, רחוקים מהמציאות שמתארים המטופלים שלהם וחסרי אמצעים להבין אותה: לפני ארבע שנים הרמתי טלפונים למטפלים בכירים במרכזים אוניברסיטאיים לבריאות הנפש, כדי לשאול אותם על הצעירים המבולבלים והמדוכאים שמגיעים אליהם. הם אמרו לי את מה שכתוב בספרים שנכתבו בימי דור האיקס – שהצעירים היום מבולבלים כי יש להם הרבה אפשרויות.

אפשר לריב ולנסות לחשב כמה חשבונות טלפון ונסיעות לחו"ל צריך לחסוך כדי לקנות דירה. לא בטוח שזה יצליח. מחקר האמפתיה הוא נושא חם מאוד בעולם המדע היום, שההישגים שלו די מדכדכים: שוב ושוב מוכיחים החוקרים שהסיכוי של אנשים להזדהות עם חוויה שהם לא מכירים קטן מאוד.

הניסויים מדהימים: אם פונים לאנשים עייפים בסוף יום עבודה ושואלים אותם מה דעתם על מניעת שינה מעצירים – יש יותר סיכוי שהם יתנגדו. אם מבקשים מאנשים להכניס יד למי קרח לכמה דקות ואחר כך שואלים אותם מה דעתם על עינוי באמצעות קור – הם יחשבו שזה דבר נורא. אם מכאיבים לרופא, אפילו כאב קטן, הוא יהיה קשוב יותר לכאב של מטופל אחר כך וייקח אותו יותר ברצינות. אבל אם לא – אז לא.

התשובה הכי טובה היא שחוסר השוויון הכי גדול בינינו לבינם הוא באפשרות לדמיין את העתיד. בין מי שעתידו בטוח יחסית, לבין מי שהולך בעיניים פקוחות אל התהום ומנסה לשרוד בדרך. אם הם נמנים על בני המזל שיש להם פנסיה תקציבית, הפער בינינו לבינם הוא באמת כמו הפער בין פריז לבירות.

למה כל זה אמור לעניין את הבוס שלכם? איך הפערים האלה מתבטאים בחיי היום-יום במשרד? והאם בסופו של דבר הם פשוט הופכים אותנו לעובדים גרועים? (רמז: יש מצב). על זה בשבוע הבא. ובינתיים, בואו רק נסגור את הפינה הקטנה הזאת:


tzlil.avraham@gmail.com

בשבוע שעבר: למה עוז ותמר אלמוג פספסו לגמרי את דור ה-Y