פרופסור עוז אלמוג לא מרוצה. יום יום הוא מגיע לכיתות הלימוד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, אבל בשנים האחרונות זה לא מה שהיה פעם: אין שם סטודנטים. "כשאתה מקבל כיום סטודנט, אתה מקבל מישהו שברמת ההתפתחות הרגשית והאינטלקטואלית שלו הוא בחטיבת הביניים", אמר אלמוג בראיון לרענן שקד, שפורסם ביום שישי האחרון במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. "זה מתבטא ברמת החוסן והעצמאות הנמוכה. הם מתפרקים בשנייה. כמו ילד, הם צריכים שיגידו להם הכל. כל ביקורת חייבת להיות חיובית".

יש עוד: "הם פשוט לא מגיעים להרצאות, לא משקיעים בלימודים, מסתפקים בציון עובר, אם בכלל", אמרה בראיון ד"ר תמר אלמוג, שחיברה יחד עם בעלה את הספר "דור ה-Y", שמתיימר לתאר את בני ה-21 עד 34 של היום. "הם איבדו את הרגישות. הם באיזה גיל התבגרות נצחי". ועוד: פאסיביים. עילגים רגשית. תלותיים. שקועים בכאן ועכשיו כמו ילדים. חסרי חזון. חיים על פי קלישאות. רודפי פרסום ולייקים. "הבעיות והקשיים שאותרו על ידינו", מסכם אלמוג הבן, "מסכנים את עצם קיום החברה".

היי דוקטור, היי פרופסור, אני דור ה-Y, ולא הבנתם כלום.

זה לא פינוק, זאת הכלכלה

עוז ותמר אלמוג הם רק דוגמה ממש טובה, לצורך העניין. את הטיעונים שלהם אתם שומעים כל הזמן מההורים שלכם ומבני גילם. אפשר היה לחשוב שהסיפור הזה כבר מספיק ידוע ונהיר וחי לכולם, ושלא יהיה צורך לספר אותו עוד פעם. אבל יש. עוז ותמר אלמוג והצעירים שעליהם הם כותבים הם אנשים שלכאורה חיים באותה מדינה, באותה תקופה, עם הפרש גילאים של דור אחד. אבל בעצם הם חיים בשתי מדינות שונות. האלמוגים בני ה-55 וה-54, שמחזיקים במשרות של חברי סגל באקדמיה, חיים במובלעת קטנה ששרדה מישראל של פעם: מדינת רווחה, לפחות עבור טובי בניה, שבה מי שלמד היטב ועבד קשה השיג בטחון כלכלי. כל אחד מהם אוחז בשני מאובנים יקרי ערך מעידן שלא קיים יותר: קביעות ופנסיה. ועוד דברים: חופשה שנתית ארוכה. שבתון. מעמד. בית. את הדברים האלה הם השיגו בזכות, בכשרון ובעבודה קשה. אבל לסטודנטים שלהם לא יהיה אותם, כמעט לא משנה מה הם יעשו.

A photo posted by Indiana University (@iubloomington) on


קחו סטודנטית שנכנסת לכיתה של תמר אלמוג בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. סטודנטית שאיכשהו חמקה מכל החוליים של דורה, והיא דווקא כן משכילה, אחראית, רצינית ומחוייבת, ובכוונתה לעבוד קשה ולקצור את הפירות כפי שעשתה המרצה שלה. לצורך כך היא נכנסת בזמן לשיעור בחוג לחינוך וגם לכל השיעורים האחרים, ומגישה את העבודות שלה בלי לבקש דחיות ולומדת למבחנים. מה מחכה לה במעלה ההר הזה? או. תואר ראשון בחינוך, שבעזרתו היא תוכל לעשות אחד משני דברים:

  1. ללמוד שנה נוספת לתעודת הוראה, להשקיע עוד שנה בסטאז', ולאחר חמש שנות לימודים להיות מורה בישראל ולהרוויח 5,500 שקל בחודש, כשבאופק שלה, אם תשקיע בתואר שני ותצבור הרבה שנות נסיון, תגיע עד ל-8,000 שקל בחודש.
  2. להמשיך ללימודים מתקדמים בחוג לחינוך, ובסופם להיות מורה מן החוץ במכללות ובאוניברסיטאות, לעבוד ב-3-4 מקומות עבודה שונים ולהרוויח לפי שעה, לגרד כמה אלפי שקלים בחודש, ולקבל מכתב פיטורים כל קיץ.

אתם אולי מהנהנים לעצמכם – טוב, מי שהולך ללמוד חינוך, שלא יתפלא. אבל עבור אנשים צעירים, זו התמונה בשורה אינסופית של מקצועות בישראל: פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, אדריכלות, עיצוב, תקשורת, מחקר אקדמי, הדרכה, רפואה אלטרנטיבית. גם במקצועות שכן מרוויחים בהם – משפטים, פסיכולוגיה קלינית, רפואה – נוצר מעמד חדש, של מתמחים בשכר נמוך כל כך שחייהם הם מאבק קיומי במשך שנים ארוכות. בחלק גדול מהמקצועות האלה מרוויחים לפי שעות ולא מקבלים כסף על חופשות. חלק עצום מהמועסקים בהם מתבקשים לעבוד כפרילאנסרים ולהוציא חשבוניות, כך שאין להם שום תנאים סוציאליים; לאחרים עושים כל מיני טריקים בתלוש כמו להפריש פנסיה רק על חצי מהמשכורת. וגם למי שישרוד את המסלולים האלה, אין בסוף קביעות, אין פנסיה ואין בית, רק עוד ועוד שנים של עבודה קשה וחרדה כלכלית.

"כשמציעים להם להיות אחראים יותר או לעשות משהו יותר קשה, הם מעדיפים לא להתקדם", אומרת אלמוג בכתבה, "ולכן אין להם יציבות כלכלית". ובכן, תני לי לספר לך משהו שאולי פספסת, תמר אלמוג – כשמציעים לאנשים בני 20 ו-30 להתקדם היום, זה כמעט תמיד במתכונת הבאה: עוד אחריות, אותו כסף. נכון, הם יכולים לזגזג בין מקום עבודה אחד לשני, בלי להישאר ובלי להיקשר – אבל קשה למצוא מקום עבודה שישלם להם יותר מ-6,000 שקל בחודש. מה שבני הזוג אלמוג אומרים לצעירים היום זה – אנחנו הלכנו בדרך ארוכה וקשה וקצרנו את הפירות. לכו אתם בדרך ארוכה יותר וקשה יותר – אבל אין פירות. הפירות בוטלו. לא רוצים? מפונקים.

A photo posted by Tzlil Avraham (@tzlila) on


אנחנו לא מגיעים להרצאות כי אנחנו צריכים להתפרנס, דוקטור

ועכשיו בואו נבדוק לאור זה את שאר הטענות של עוז ותמר אלמוג בכתבה, ונראה איך הכל פתאום מסתדר:

"העולם האקדמי התרסק" – מאז שנת 1990 מספר מקבלי התארים גדל פי חמש. בין שנת 2000 ל-2010 מספר הדוקטורנטים הכפיל את עצמו. יש בדור שלנו הרבה מאוד אנשים שמקדישים את חייהם ללימודים והחלום שלהם הוא שיוכלו לחקור וללמד – ולהתפרנס מכך. אבל אין להם תקנים.

"אם בן אדם אומר: לא רוצה ללכת להיות רופא – והוא צודק, כי זה חרא של תנאים – אז לא יהיו לך רופאים" – עבור עוז אלמוג אלה חרא של תנאים, אבל בני הדור שלנו דווקא כן מוכנים לקבל את התנאים האלה, והביקוש ללימודי רפואה עצום: רק אחד מתוך תשעה מתקבל ללימודים. ברגע שמדינת ישראל תחליט שהיא מעוניינת לפתור את בעיית המחסור ברופאים, ותפתח עוד כיתות לימוד – הבעיה תיפתר.

"כשאנחנו התגייסנו לצבא כבר היינו בצופים וידענו מה זה שק שינה. כיום הצבא צריך לשים שקעים לאייפון באוהלי הסיירים, ואם לא נותנים לחיילים לצאת שבת, יש מרד" – לדור ה-Y כבר יצא להילחם בצוק איתן, לחלק אפילו במלחמת לבנון השנייה. המפקדים הללו אותם כלוחמים אמיצים ומסורים לא פחות מקודמיהם. אז כנראה שהם מסוגלים להסתדר בלי שקע.

"'אנליסט' יכול להיות בסופו של דבר איזה פקיד זוטר, אבל ההדהוד של זה כלפי חוץ נשמע משמעותי" – אתם צודקים. יש הרבה מקצועות מעניינים וחשובים, שצריך ללמוד שנים כדי לעבוד בהם – ועדיין בסופו של דבר מקבלים עבודה זוטרה בשכר נמוך. זה באמת נורא מבאס.

"הם פשוט לא מגיעים להרצאות, לא משקיעים בלימודים, מסתפקים בציון עובר, אם בכלל" – אנחנו לא מגיעים להרצאות כי אנחנו צריכים להתפרנס, ד"ר. אנחנו צריכים אלפיים שקל בחודש לשכר דירה ואלף שקל לשכר לימוד ואלף חמש מאות לאוכל וחשבונות ו-200 שקל לרב קו, וזה יוצא 4,700 שקל בחודש, ושכר המינימום, למשרה מלאה, הוא 4,650. זה אומר שצריך לעבוד תשע שעות חמישה ימים בשבוע כדי להשיג את זה.

A photo posted by Tzlil Avraham (@tzlila) on


מי יכול לספר את הסיפור שלנו ומי לא

אבל הטענה הכי מדהימה של בני הזוג אלמוג מגיעה בסוף הכתבה: "הם איבדו את הרצון לתת. בדור שלנו למדו להיות מאושרים באמצעות נתינה. האושר שלהם מושג, קודם כל, באמצעות קבלה". את זה הם אומרים לדור שהתניע בארבע-חמש שנים האחרונות מהפכה בזכויות מזרחים, טרנסג'נדרים ונשים, שהפך את הצמחונות לנורמה ואת ההטרדה המינית לדבר בלתי נסלח. אפשר לקרוא את ניקוי האורוות במשטרה, בפולטיקה ובתרבות כמאבק של נשים בגברים; אפשר גם לראות אותו כמרד של צעירים בנורמות המשפילות של המבוגרים.

"הפוליטיקה לא בוערת כאש בעצמותיהם". אומרים בני הזוג אלמוג. אז תשמעו. אני לא יודעת איפה הייתם ב-2011. יש וידיואים של הדברים האלה. אבל בגדול – הדור שאתם כתבתם ספר שלם שמשמיץ אותו, שהאשמתם אותו בציניות ובניהיליזם, קיבל מכם מדינה רדופת מלחמות וטרור, עם שוק עבודה חרב ונצלני, קופות פנסיה ריקות, מחירי דיור לא אנושיים ועתיד שדוד. כן, שדוד – כי בעלי הדירות שגורפים את שכר הדירה שלנו, והמרצים שחיים מרווחי שכר הלימוד שלנו, והמעסיקים שגורפים את רווחי העבודה הקשה שלנו – הם בני הדור שלכם. ואתם זוכרים מה עשינו כשהבנו שזה מה שקורה? יצאנו לרחובות וישנו על המדרכה קיץ שלם, והוצאנו איתנו חצי מיליון איש, וזו היתה המחאה הכי גדולה בתולדות מדינת ישראל. אתם יודעים מה התפיסה הפוליטית של עוז אלמוג, לעומת זאת? זה הולך ככה: "השלום לא יגיע באמצעות משאים ומתנים ואבו-מאזן; הוא יגיע בתקשורת בינאישית. בלשבת במשחק בברצלונה ליד מישהו מקטאר ולדבר איתו".

בעשר השנים האחרונות עברו בכיתות של עוז ותמר אלמוג באוניברסיטת חיפה מאות ואולי אלפי סטודנטים. מהסטודנטים האלה הם ביקשו בקשה: בסוף הקורס, כשהם כותבים את העבודה שלהם, שיאשרו להם להשתמש בה. פרקטיקה מקובלת אצל מרצים, אם כי בעיקר בתארים מתקדמים. אז אמנם בראיון הם מכנים חלק מהעבודות של הסטודנטים "עבודות שמשפט בהן לא מתחבר למשפט", אבל כנראה שיש גם בדור הזה מספיק סטודנטים מצטיינים, שהעבודות שלהם מספיק מעניינות כדי לעשות את דרכן לאתר גדול ושאפתני בשם "אנשים – המדריך לחברה הישראלית".

שמונה שנים עברו מאז המשבר הכלכלי של 2008, שהפך את בני הדור שלנו לדור שעובד קשה יותר ומרוויח פחות יותר מההורים שלו. חמש שנים עברו מאז מחאת האוהלים, שבה היה נדמה שכולם כבר מבינים שאנחנו לא מפונקים ולא עצלנים, שהבעיה שלנו היא לא בזבזנות ולא התנהלות, אלא פער חברתי עצום, וקפיטליזם חזירי, וביזה וגזל. אבל כנראה שלא כולם מבינים.

החל מיום חמישי הקרוב נספר כל שבוע עוד חתיכה מהסיפור של דור ה-Y. נלמד מה זה גזל בין דורי ומהו פער האמפתיה שמפריד בינינו לבין דור ההורים שלנו. נבין למה עושים היום פחות מסיבות וקונים פחות מכוניות ואיך קרסו לימודי מדעי הרוח. נענה בכנות וביושר על השאלה האם אנחנו מפונקים ואיך זה שאנחנו מרגישים שאנחנו מיוחדים כל כך. נדבר על משבר רבע החיים, אבל גם על זה שמשברים סוציולוגיים וכלכליים הם לא גזירת גורל, ועל איך מוצאים את הדרך החוצה. וגם נראה "לאב" ונקרא ספרים של ג'ונתן פראנזן ונדבר על אוכל טבעוני, על אופנה ועל היפסטרים בברלין. דור ה-Y הוא היום כוח כלכלי, חברתי, טכנולוגי ועצום שמשנה את העולם, ואנחנו לא יכולים לתת לדור ההורים שלנו לספר את הסיפור שלנו. אנחנו צריכים לספר את הסיפור הזה בעצמנו.

מעוז ותמר אלמוג נמסר בתגובה: 

המחקר שלנו על דור ה-Y הוא מחקר מדעי רחב היקף שנערך במשך למעלה משלוש שנים. המסקנות בו מגובות בממצאים שהופקו בשיטות מחקר אמפיריות מגוונות (סקרים, קבוצות מיקוד, ראיונות, ניתוח בלוגים וסטטוסים ועוד). המחקר עוסק בהכללות על דור שלם – כ-800 אלף נפש. ברור שבתוך שכבה כל כך רחבה יש יוצאי דופן. גם בקרב הסטודנטים מבני הדור הזה יש שכבה שהמאפיינים שלה שונים מאלה של הרוב. אבל אלה מיעוט במונחים סטטיסטיים. נכון שהמצטיינים תמיד היו במיעוט, בכל הדורות, אבל בדור הזה הצטיינות אקדמית (במובן הקלאסי של המילה) הולכת ופוחתת – בין השאר בשל קשיי ביטוי וקשיי קריאה (הסברנו זאת בהרחבה בדו"ח המדעי, שנסמך גם על ראיונות עם מרצים רבים). יתר על כן, רבים מבני הדור הורגלו עוד מבתי הספר לקבל ציונים גבוהים על עבודות בינוניות (כך הם עצמם אמרו בראיונות רבים). לא הושם להם רף גבוה במיוחד להצטיינות. אמרו להם שהם נהדרים ומבריקים גם כשבמקרים רבים הם לא הצדיקו זאת.

אתר המידע "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" - שהוקם ופועל בחסות מוסד נאמן למדיניות לאומית בטכניון ובתמיכת אונסק"ו העולמי - נועד להנגיש מידע סוציולוגי על החברה הישראלית לציבור הרחב. אחת ממטרותיו היא לאפשר במה לסטודנטים מצטיינים, שרוצים ויכולים, לפרסם עבודות שלהם (סמינרים, מ"א וכו') שעוסקות בחברה הישראלית (וגם לקבל משובים מהקוראים). שנינו עודדנו את הפרסום הזה (אגב, רק בחלק קטן מהקורסים שלנו, ובעיקר בקורסים מתקדמים). הפרסום לא נעשה "לשימושנו". לא רק שלא ניצלנו איש, אלא שהענקנו במה מכובדת לסטודנטים ואפשרנו להם לשתף את הציבור בממצאים ובתובנות שלהם, תוך מתן קרדיט מלא. כמובן, הפרסום גם מאדיר בעקיפין את שמם ואת שם האוניברסיטה שבה למדו.

הניסיון לחבר בין הציטוט "עבודות שמשפט בהן לא מתחבר למשפט" (שהוא נכון לדור הרחב ומוסבר בדו"ח המדעי) לבין עבודות הסטודנטים הספורות שפורסמו בבמת "אנשים ישראל" (לאחר עריכה ובמקרים רבים גם שכתוב) הוא נבזי. למעשה העובדה שהצלחנו לפרסם כל כך מעט עבודות לאורך השנים נובעת בין השאר מקשיי הביטוי שמאפיינים את הצעירים היום. היינו שמחים לו יכולנו לפרסם יותר ולעודד סטודנטים נוספים לתרום לחברה ולמדע".

tzlil.avraham@gmail.com