באיחור אופייני יש לי תשובה לשאלה המיתולוגית של יאיר לפיד, "מה ישראלי בעיניך": להשתחל. זה מה שישראלי בעיניי.
התחלתי להבין את זה לפני כמה שנים, כשעיתונאי שהכרתי סיפר לי על חוויה שעבר בסקנדינביה. הוא נהג ברכב עם בחור מקומי ולקראת רמזור אדום עשה מה שכולם עושים – ניווט ימינה-שמאלה כדי להתמקם בנתיב עם התור הכי קצר – ותוך כדי גז-ברקס שמע את סוון או אולאף או איך שלא קראו לו משתומם מול התמרון הזה. הרי השאלה מתי תחצה את הצומת לא תלויה רק במספר כלי הרכב בנתיב שלך, אמר הצעיר הנורדי לעיתונאי הישראלי, אלא גם במהירות שבה המכונית שלפניך תיסע כשיהיה ירוק, ובזה אתה ממילא לא שולט. לשייט ככה לרוחב הכביש זה גם מיותר וגם לא מתחשב, כי נהגים אחרים צריכים לבלום בפתאומיות כשמישהו מזגזג לפניהם.
מבחינתו של העיתונאי שסיפר לי את זה, מוסר ההשכל של הסיפור היה הפער בין תרבות ה"אני" שלנו לתרבות ה"אנחנו" שלהם. הוא דיבר על זה שישראלים עושים זיגזג לפני הצומת כי על הזין שלהם הנהגים האחרים, וסקנדינבים פשוט לוחצים על הברקס ועוצרים כי יש להם תודעה חברתית יותר מפותחת. ואני זוכר שחשבתי, זה לא הקטע. מה שיצא ממך שם לפני הרמזור לא היה רק אנטי סוציאלי; זה היה גם האינסטינקט להשתחל.
אנחנו משתחלים. זה מה שאנחנו עושים. הרי המדינה הזאת הוקמה מלכתחילה כי השתחלנו בחזרה לארץ אבותינו מתחת לאף המשותף של הבריטים והערבים. תראו את הספורט התחרותי שלנו: לא רק שהוא השתחל ליבשת זרה, אלא שמדי כמה שנים משתחלים קבוצת כדורסל או איזה ג'ודוקא לראש הפודיום בטורנירים שהם אמורים לראות מהבית. בדיוק לפני עשר שנים התגאתה ההנהגה הכלכלית שלנו בזה שהצלחנו להשתחל ל-OECD, בשבועות האחרונים אנחנו משתחלים החוצה דרך תקנות שאומרות לנו להישאר בבית, ומאז 1967 אנחנו גם מנהלים מפעל משגשג של השתחלויות.
לנשום פנימה את הרוחב
אבל זה לא רק ברמה הלאומית. אנחנו משתחלים כפרטים, משתחלים כשיטה. כשאני מנסה להבין למה, התשובה הראשונה שקופצת לראש היא שאנחנו עושים את זה כי צר לנו. בכל מקום צר לנו. נגיד, בסופרמרקט: כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ככה בין שני מעברים של הסופר הישראלי לא נכנסות שתי עגלות. כלומר, הן כן נכנסות, אבל איך אמר השותף של אבא של סיינפלד על המפתח למחסן שלו? "אתה צריך לשחק עם זה קצת". מה שהוא עשה עם מפתח בחור של מנעול, אנחנו עושים בין אדם לעגלה של חברו.
צר לנו על המדרכה. אם הפנטזיה ההורית הקלאסית היא ללכת עם הילד יד ביד לבית הספר, אז המציאות הישראלית היא ללכת כמו בתמרור של הילדים החוצים, כאילו אתה והצאצא שלך מנסים להמחיז הירוגליף. וזה עוד טוב לעומת הצ'לנג' של מקצה למאה מטר אורבני עם עגלת תינוק. צעד קדימה, צעד לתוך הכביש, סקובידו.
וצר לנו בכביש, היכן שכל קו המחשבה הזה נולד מלכתחילה. נכון מופיע מולכם לפעמים השלט "קטע ללא שול"? אז מילא שהניסוח כבר מרמז שלא היה מקום להשחיל את המילה שוליים, אבל מי ישמע איזה שול כבר יש בכל הקטעים האחרים. לפעמים, כשאני רואה מישהו עומד עם האוטו שלו בשולי כביש 6 ממש מתחת לשלט שאוסר עליו לעשות בדיוק את זה, אני מדמיין שהוא שם רק בשביל לנשום פנימה את הרוחב.
כנראה שככה זה במדינה צרה. סוג מאוד ספציפי של קלאוסטרופוביה מצווה לנו המפה: צפון־דרום יש לאן לזוז, אבל מזרח־מערב יוק. אני אפילו מתפלא שיש בכלל ביטוי כזה, "כרחוק ממזרח ממערב". הרי אצלנו אתה יכול לגור ברוח שמיים אחת, ללכת לבקר חבר בקצה הכי רחוק של השנייה, ובקושי להפר את האיסור על נדודים של יותר ממאה מטר.
בספר הילדים "טוסברהינדי הגיבור" משליך שמעון צבר ז"ל את הגיבור שלו לתוך בור צר. כדי להיחלץ מטלטל אותו טוסברהינדי מצד לצד עד שהבור נופל, והוא פשוט זוחל החוצה. אנחנו, לא משנה כמה נטלטל, נישאר טוסברהינדי. כלואים בחלל שלא מאפשר לנו אפילו ליישר את הידיים, שלא לדבר בכלל על לפרוש כנפיים. הנדחפים, החותכים בתור, החותכים בכביש — ככל שאני חי פה יותר שנים, ככה ברור לי יותר שהסיבה להשתחלות האובססיבית שלנו היא שהחיים שלנו כאן מתנהלים בטור עורפי מלכתחילה.
השתחלותנו אומנותנו
בשנה האחרונה, אחרי שנמאס לי להשתחל עם האופניים החשמליים בין מכוניות, החלטתי שמוטב לי כבר להשתחל לעבודה באוטו. אבל אני גר בגבעתיים, אחת הערים הצפופות בישראל, ועובד ברמת החייל, שכונה שהיא כולה צוואר בקבוק (אין אפילו בקבוק, זה רק צוואר), ולפני כמה שבועות תפסתי את עצמי עושה את הזיגזג שלפני הרמזור כמו מניאק. אפילו להיות מודע לזה לא עוזר עם זה: אני ישראלי, משמע אני משתחל.
אבל זה היה, כאמור, לפני כמה שבועות. מאז השתנו כמה דברים יסודיים באופן שבו אנחנו חיים כאן את חיינו, ונדמה לי שאחד המשמעותיים שבהם הוא האיסור להשתחל. בהתחלה זה נעשה מיותר כי פתאום היו בחוץ הרבה פחות אנשים, אחר כך זה נעשה אסור כי רדיוס שני מטרים וכל זה. אתה רואה אנשים עומדים בתור למכולת אחד אחרי השני, אחד במרחק מהשני, ופתאום אתה מבין – או לפחות אני הבנתי רטרואקטיבית – שכשהאזרחים משתחלים, המדינה הצרה שלהם רק נהיית יותר צרה.
פעם, כשהייתי עם בתי בלונה פארק, נתקלנו באישה שהשתחלותה אומנותה: היא הייתה נשארת בראש התור של כל מתקן ששני ילדיה בילו בו, כאילו נותנת לכולם לעקוף אותה אבל בעצם מחכה שהילדים יירדו - ואז מניפה אותם בזה אחר זה מעל למעקה, היישר מטור היוצאים בחזרה אל ראש הטור של הנכנסים. זה היה כמעט מרשים, אבל נדמה לי שהתרגיל הכל כך ישראלי הזה מייצג משהו באופי הקולקטיבי שלנו שהגיעה העת להיגמל ממנו. בוודאי אחרי שקיבלנו תזכורת – מה זה תזכורת, כאפה לפנים – בנוגע לחשיבותה של הערבות ההדדית.
אני מקווה שהסיוט של הקורונה ייגמר מחר בבוקר ונחזור להציף את הרחובות ואת הכבישים ואת המעברים של הסופר. אני מקווה שהבעיה הכי מעצבנת תחזור להיות הפקקים. ואני מקווה גם שאולי נבין מהפגרה הכפויה הזאת את מה שסוון או אולאף הבין אינסטינקטיבית: ברוב מוחלט של המקרים, להשתחל לא מביא אותך לשם מהר יותר אלא רק עצבני יותר. אז בשביל מה.