הסרטונים שמלווים את נטישתו של אמנון אברמוביץ' את הפגנת הימין אמש מחוץ למוזיאון תל אביב מעוררים קבס. אולי זעם. אולי פחד. יש בהם דיסוננס: אברמוביץ' נראה שלו וקר רוח - הוא תמיד נראה קר רוח, למעט הרגעים ב"אולפן שישי" שבהם הוא לא מבין מה בועז ביסמוט עושה שם - אבל הסיטואציה בפירוש מאיימת. אברמוביץ' צועד כשבעקבותיו שוטרים, חגורת אבטחה שחוצצת בינו ובין המקללים שדולקים אחריו. חלקם קוראים לו "שקרן", "שונא ישראל" ו"גיס חמישי". אחרים בוחרים במילים מכוערות יותר: "כלב", "שרוף מסריח". אברמוביץ' נכווה בפניו, כידוע, במהלך קרב במלחמת יום הכיפורים עליו זכה בצל"ש הרמטכ"ל. אבל גבורה צה"לית, שפעם היתה מעבירה את דגלני הימין לדום, כבר מזמן לא עושה עליהם רושם. הרי האיש הכי שנוא עליהם במדינת ישראל הוא החייל הכי מעוטר בצה"ל. אברמוביץ' עצמו לא נטש את שדה הקרב גם כשהטנק שלו - והגוף שלו - עלו באש. עכשיו הוא נוטש את רחבת המוזיאון. מה שלא הצליחו לעשות המצרים, הצליחו לעשות כמה בריונים.

האם נשקפה סכנה לחייו של אברמוביץ'? לפחות מהסרטונים, שמתחילים בנקודה שבה אברמוביץ' כבר עוזב את הזירה, קשה לומר זאת. ייתכן שזה עמד להסלים, ייתכן שכל מה שהיה שם הן צעקות וקללות - מגעילות, אבל בספקטרום של חופש הביטוי. מספיק כדי להפריע לאברמוביץ' למלא את תפקידו, לא מספיק כדי לגרום לו לחשוש לחייו.

בין אם אברמוביץ' עמד בפני סכנה ובין אם לא, דבר אחד בטוח: הקללות השיגו את מטרתן - גם אם רק לרגע, גם אם באופן טקטי. הן נועדו לחבל בעבודתו של אברמוביץ' - והן עשו זאת. כי מטרת הקללות – בדיוק כמו האיומים על חייו של גיא פלג או הקריאה לזרוק את רביב דרוקר לכלא – היא לא מימוש האיומים. המטרה היא הטלת מורא. לפעמים ההפחדה הרבה יותר אפקטיבית מהמעשה. פחד, כפי שאמרה אריה סטארק ב"משחקי הכס", חותך עמוק יותר מחרב.

הביקורת היא מהות עבודתו של העיתונאי ("עיתונות זה כל מה שמישהו לא רוצה שיתפרסם", כתב ג'ורג' אורוול), וההפחדה היא נשקו המסורתי של השלטון במאבק נגדה. היו מנהיגים, מנפוליאון ועד אורבן וארדואן, שלא היו צריכים להפחיד; הם פשוט חיסלו את העיתונות החופשית. אבל בדמוקרטיות מתפקדות – וישראל היא עדיין דמוקרטיה כזאת – זה מסובך יותר. אפשר לגייס מיליארדר שיקים עבורך עיתון פרטי, לרקום עסקות אינטרסים עם מו"לים, לשדך טייקון מקורב לערוץ בקשיים, לקרוא לחרם על ערוצי טלוויזיה, לנסות לחסל את תאגיד השידור הציבורי ולשתול שופרות בכל מקום; אבל קשה להשתיק את האברמוביצ'ים והדרוקרים (בדיוק כפי שקשה להשתיק את העמית-סגלים והליבסקינדים). מקומות העבודה שלהם מתעקשים לשרוד, תביעות ההשתקה נכשלות לרוב ולעולם לא ממלאות את ייעודן סותם הפיות. מה עושים? מפחידים.

כשנתניהו מפזר פחד גם מעיתונאים

ואם יש משהו שנתניהו מבין בו – חוץ מסיגרים ומתרגילי מס – זה פחד. זה הרי לחם חוקו, מנגנון הפעלת ההמונים החביב עליו, עוד מהימים שקדמו לרצח רבין. ב-1996 הוא עלה לשלטון על רקע פיגועי ההתאבדות הקשים, אותם תיבל בסלוגן השקרי והמצליח "פרס יחלק את ירושלים". מעל עידן נתניהו השני מרחפת אימת הגרעין האיראני, גם כשאנשי ביטחון טוענים שזה איננו איום אסטרטגי. כשהציבור הישראלי התלונן על יוקר המחיה, ביבי הפחיד אותו עם הסכנה לחיים עצמם. בקמפיינים הוא הפחיד את בוחריו מהאפשרות שציפי ובוז'י יענו לטלפון האדום, שיאיר לפיד ישב במשרד ראש הממשלה, שהאיראנים יסחטו את בני גנץ, וכמובן – שהערבים יגנבו את הבחירות.

בחודשים האחרונים הוא הפחיד את הציבור (יש שיאמרו בצדק, יש שיגידו "ספין") מפני מגפה שלא נראתה כאן מאז ימי הביניים ושתפיל עשרות אלפי חללים. זה שירת את מדיניות הסגר, אבל גם את הצורך של נתניהו בהקמת ממשלה. נתניהו הפחיד מפני בחירות בשעה שמדינת ישראל מתמודדת עם קטסטרופה בריאותית וכלכלית; גנץ השתכנע וזחל מתחת לאלונקה.

אז עכשיו מי שמגלמים את תפקידי המפחידנים בהצגה של נתניהו הם עיתונאים, לצד אנשי מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט. הם, על פי נתניהו, מנסים לבטל את רצון העם ומקדמים הפיכה שלטונית. "הם לא יחליטו", קבעה כרזת בחירות של הליכוד בינואר 2019 שעליה התנוססו דיוקנאותיהם של בן כספית, אברמוביץ', פלג ודרוקר. סדרי העדיפויות של נתניהו השתנו מאז שחקירותיו תפסו תאוצה: זו כבר לא הסכנה לשלום ישראל שמובילה אותו לפזר פחד, אלא הסכנה לשלום נתניהו. זה כבר לא האיום הביטחוניסטי; זה האיום הביביסטי.

אין סיבה לחשוב שזה לא ייגמר רע. ככל שהטבעת המשפטית תצר על נתניהו, כך תגבר האש על מבקריו. איומים יתווספו ויגדשו את הטלפונים הסלולריים ואת תיבות הדואר של הכתבים. צייצני ימין יוסיפו להתייחס אליהם בזלזול. ויום אחד, אדם אחד - כי זה כל מה שצריך - יעשה מעשה. אולי יוריד אגרוף. אולי ישליך אבן. אולי גרוע מזה.

הייתם מצפים שראש ממשלה שכבר ראה איך מסע הסתה מאבד שליטה ואיך אדם אחד עובר את הגבול בין אלימות מילולית לאלימות רצחנית ילמד את הלקח. הייתם מצפים שהוא ידע שצריך לשרטט קווים אדומים גם כשנדמה שאנחנו רחוקים מהם. הייתם מצפים שהוא ישמיע קול ברור, לכל הפחות כדי שאיש לא יאשים אותו אחר כך ששתק. אבל לא. זה לא קורה. למה שיגיד משהו? הוא הרי חושב בדיוק כמוהם - שאברמוביץ' שקרן. הוא מחולל האלימות.

מה ישאר פה אם ההשתקה תצליח

אבל אולי באמת לא צריך להתרגש מהסרטון של אברמוביץ'. אולי לא צריך להזדעזע כשראש הממשלה מאחל לדרוקר לשבת בבית הסוהר. אולי לא צריך להתרשם מאיומים על משפחתו של פלג. אולי זה לא ייגמר באלימות. אולי זה לא ייגמר במכות או ברצח.

אבל מה אם זה ייגמר "רק" בהשתקה? מה אם דרוקר ואברמוביץ' יחליטו שעדיף לוותר מאשר להסתכן? מה אם עיתונאים יפחדו לעשות את עבודתם – לבקר בעלי כוח, לחשוף שחיתויות, לפרסם תחקירים נגד פוליטיקאים? מה אם כל מה שיישאר פה זה כתבלבים נרצעים ושופרות מפלגתיים בלי שום אמביציה עיתונאית? את מי הם בדיוק יבקרו ואיך זה ישרת את הדמוקרטיה?

כדאי להוריד את סכי העיניים ולראות שבבנק המטרות של העיתונות יש עוד כמה יעדים חוץ מבלפור. דן מרגלית חשף את פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, אלכס ליבק את פרשת קו 300, עמרי אסנהיים את ניסוי האנתרקס בצה"ל. אברמוביץ' חשף את היותו של אבישי רביב סוכן שב"כ, דרוקר חשף אי-סדרים בהתנהלות של אהוד ברק ואהוד אולמרט. ממש השבוע ב"עובדה" תציג אילנה דיין תחקיר על חשד להטרדות מיניות של ח"כ מאיר כהן – מי שמינויו המתוכנן לתפקיד יו"ר הכנסת עמד לטרפד את הקמת הממשלה. לא רק "רק לא ביבי".

כל זה כבר מזמן לא מעניין את הפיד. מה שפעם היה קונצנזוס - קו ישר של עמידה נגד אלימות כלפי עיתונאים - הפך לעוד זירת קרב בין ימין ושמאל, שבה דנים בשאלה הקבועה והרת הגורל "למה לא גיניתם קודם?" ובניתוחים פילולוגיים של השימוש במושג "אונס" אצל רינה מצליח או קלמן ליבסקינד. במקום שיח החרשים האידיוטי הזה, מוטב להבין שהסכנה הברורה והמיידית היא לא עיתונאי שנתפס באמירה בעייתית או אידיוטית, אלא בעל הכוח שמנסה להשתיק אותו. אסור להשתיק עיתונאים. ואסור לשתוק על זה.