"ימי בנימין", סדרת הכתבות יוצאת הדופן בהיקפה (מעל שעתיים וחצי) של עמית סגל במהדורת חדשות 12, צועדת בתלם חרוש היטב. בנימין נתניהו, שהפך בקיץ האחרון לראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה בתולדות המדינה בעודו מותיר את דוד בן גוריון באבק המדבר, הוא כנראה האישיות המסוקרת ביותר בישראל בעשור החולף.

אי אפשר לפתוח עיתון, אתר או מהדורת חדשות מבלי להיתקל בו. עיתונאים רוצעים את עורו לטורים של אלפי מילים מדי יום, חוקרים מפלחים אותו לתזות אקדמיות, יוצרים דוקומנטריים מסירים אבק מסלילים ישנים כדי להסיר פודרה מהפנים המטופחות ולחשוף את החטטים. גם הפורטרט רחב היריעה של סגל הוא רק האחרון בסדרת הדיוקנאות של נתניהו שמופיעה בשנה האחרונה על המסך: "30 שנות נתניהו" בכאן 11, "נתניהו: הקרב האחרון" בחדשות 13 ו"קינג ביבי" ב-yes דוקו.

אין פלא, אם כן, שאפילו הסריקה העמלנית והמרשימה שביצעו תחקירניו של סגל באלפי שעות ארכיון לא העלתה מציאות מטלטלות. לא התגלה שום סרטון מפתיע מחוג בית נשכח שבו נתניהו מלגלג על הליכודניקים, מכה על חטא התנהגותו בימים שקדמו לרצח רבין או מתוודה על הערכה ליאסר ערפאת. גם פליטת פה למחצה דוגמת "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" לא נשלפה מאף מצלמה ביתית. גולת הכותרת של החפירות בארכיב נרשמה בינתיים בפרומו לסדרה: נתניהו גולש במדרון מושלג, מפיל אישה הניצבת בדרכו וממשיך אל האופק מבלי להביט לאחור. סצנה משעשעת, אפילו סמלית – אבל לא יותר מאנקדוטה.

ועם זאת, לא צריך נבירה ארכיונית כדי להעשיר את הדיון השטחי בדמותו של נתניהו. די להביט נכוחה אל העבר כדי לצייר דיוקן מורכב של ראש הממשלה; מורכב הרבה יותר מהאופן שבו מצטיירת דמותו בציבוריות הישראלית היום: קוסם ומלך בעיני צד אחד של המפה הפוליטית, דמון ושיקוץ בעיני האחר.

כך, למשל, נפתחת "ימי בנימין": באתגור טריוויאלי, אך נצרך, של התפיסה המוטעית של נתניהו כ"ווינר". "איך הוא מנצח כל הזמן?", מעלה סגל בפתיחת הפרק הראשון את מה שהוא מגדיר כ"שאלת השאלות לגבי נתניהו", ומיד משיב את התשובה המובנת מאליה: הוא לא. הצגת נתניהו כמנצח סדרתי, שנצבעה עוד מאז 1996 בגוונים מאגיים (ע"ע "הקוסם"), חוטאת הרי לאמת ולתוצאות האמת מאז התבוסה לאהוד ברק ב-1999, דרך שרשרת ההפסדים לאריק שרון ויורשיו בשנות ה-2000, ועד להפסד לבני גנץ בבחירות האחרונות. גם העובדה שנתניהו ידע להפוך חלק מהפסדיו לניצחונות או לפחות לתוצאות תיקו (הקדנציה במשרד האוצר, התרגיל הפוליטי שעשה לציפי לבני ב-2009 והמבוי הסתום שכפה על המערכת הפוליטית השנה) מלמדת על כישרונו האמיתי של נתניהו (שהולך ואוזל, ככל הנראה): זו לא ווינריות מופלאה, אלא כושר הישרדות ערמומי.

זה כל הקסם

שאלת השאלות לגבי נתניהו, אם כן, היא לא "איך הוא מנצח כל הזמן?" אלא "איך הוא שורד?". מה מחזיק אותו בטופ של הפוליטיקה הישראלית כבר למעלה מ-20 שנה (ובבלפור זה עשור) חרף כל המהמורות הפוליטיות, המדיניות, הביטחוניות, הכלכליות, החברתיות, המשפטיות, הפליליות, האתיות והמוסריות שניקרו בדרכו. נתניהו הרי היה אמור, על פי ההערכות, להפסיד לפרס ב-1996; להישאר בגלות הפוליטית לאחר התבוסה ב-1999; להיקבר בחליפת שר האוצר גס הלב ב-2005; להיעלם עם סיעת הליכוד המצומקת ב-2006; להישאר באופוזיציה לאחר ההפסד לקדימה ב-2009; לחלוק בשלטון עם המחנה הציוני ב-2015 או עם כחול לבן ב-2019; או להתפטר בדרך נוכח מי משלל החקירות והבדיקות שנערכו נגדו. ובכל זאת – הוא עדיין כאן. קוסם? אם כן, דרוש מומחה שיסיר את הבד ויחשוף את הטריק.

אם נתניהו הוא האורי גלר של הפוליטיקה הישראלית, האיש שמכופף את קומתה של מינה צמח מדי ערב בחירות, סגל מבקש להיות ג'יימס רנדי ולגלות את התבונה המעשית שעומדת מאחורי כוחות הקסם. במהלך הסדרה עוסק סגל באספקטים שונים של עידן נתניהו – ההיבטים המדיניים, התיקים הפליליים והמלחמה בתקשורת – אולם את התשובה לשאלת הישרדותו הוא מוצא במגרש הפוליטי; לא רק משום שזהו מגרשו המקצועי, אלא משום ששם באמת חורץ נתניהו את גורלו.

יש מנהיגים שרשמו את שמם בהיסטוריה בזכות מהלכים דרמטיים (ולעתים שנויים במחלוקת): בן גוריון הקים את המדינה, בגין הפציץ את הכור בעיראק וחתם על שלום עם מצרים, רבין חתם על שלום עם ירדן ועם הפלסטינים ושרון ביצע את ההתנתקות. לנתניהו – עם כהונה ארוכה יותר מכולם, כאמור – אין דבר מאלו. הוא לא יזם אף מהלך מדיני משמעותי, קבר את מדיניותו הכלכלית בספר הזיכרונות הטראומטי ממשרד האוצר, ואפילו לא הוביל מערכה צבאית בקנה מידה יוצא דופן (אף שבחן שוב ושוב את רעיון התקיפה באיראן). הוא גדול השמרנים. כהונתו בת העשור בבלפור לא מושתתת על חזון אידיאולוגי והניסיון לממשו, אלא על התנהלות נבונה, מניפולטיבית וחסרת עכבות בשדה הפוליטי. לא מדובר במדינאי, מצביא או מנהיג חברתי; הישרדותו אמנותו.

שלטון החוק בסכנה

חמשת החוקים שמונה סגל כקווים המנחים את נתניהו בדרכו הפוליטית משקפים היטב את העדפתה של ההישרדות על המדיניות (או, כפי שמנסח זאת סגל בפרק השני בהקשר אחר, האופורטוניזם על פני האידאולוגיה): הוא בוחר ב"שותפים הטבעיים" שאינם טבעיים לו כלל (מה לחילוני חובב השרצים ולחרדים? מה למיליונר מקיסריה ולמצביעים הנדכאים של ש"ס? מה לאיש שכמעט והעתיק את חייו לאמריקה ולציונות הדתית?); מחסל את העתודה הפוליטית של מחנהו במקום להכשיר אותה; ונצמד לימין דקלרטיבית מבלי לממש את מדיניותו – ומנגד, מבלי לעמת את מצביעיו באומץ עם המציאות שבה הכיר מזמן (כמו חוסר היכולת לספח את יו"ש או אי הרצון למוטט את שלטון חמאס).

החוק החמישי שמציין סגל הוא "שמירה על הכתר" – המחויבות המוחלטת, האובססיבית והעליונה של נתניהו לעצמו ולמיתוגו כשליט היחיד של הליכוד, של הימין ושל ישראל. החוק הזה אמור להדהד כפעמון אזהרה באוזני מצביעי ליכוד ערב הפריימריז לראשות המפלגה, כשכל הסקרים מצביעים על כך שהשמירה של נתניהו על הכתר פירושה אובדן אפשרי של הכתר.

הפרשנות של סגל עומדת כעת בפני מבחן המציאות המכריע. השמירה על החוקים לא הועילה לנתניהו בהקמת ממשלה בשני הניסיונות האחרונים, וספק אם תועיל בניסיון השלישי: אביגדור ליברמן פירק את השותפות הטבעית, גדעון סער סירב להתבטל בפני המנהיג המכהן, תיוגי השמאל רק המריצו את מצביעיו, ההיצמדות לימין לא נשאה פרי אלקטורלי, ואפילו הרעיון שנתניהו יאבד את הכתר הפך לרגע לסכנה ממשית כשגנץ קיבל את המנדט. חמשת החוקים שניסח סגל אולי שימרו את שלטון נתניהו עד כה – אבל נדמה שתוקפם פג.