ב-28 בנובמבר 2002 נערכו הבחירות לראשות הליכוד. אחוזי ההצבעה הנמוכים באותו יום הדאיגו את המועמד אריאל שרון; הם שיחקו לידיו של יריבו, בנימין נתניהו. בערב כינס שרון – שהיה גם ראש הממשלה – מסיבת עיתונאים מיוחדת במשרד הביטחון. במסווה של תדרוך ביטחוני בעקבות שלושה פיגועים שהתרחשו באותו יום קרא שרון למצביעי הליכוד לא להיכנע לטרור. "צאו להצביע", אמר שרון לנגד עיניו הכלות של נתניהו, שסיים את אותו היום מובס. כמה חודשים מאוחר יותר חזר שרון על התרגיל, הפעם במהלך הבחירות לכנסת, והפך מסיבת עיתונאים לאירוע תעמולה בוטה כל כך עד שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, נאלץ להודיע לכלי התקשורת להפסיק את שידורו.

נתניהו אולי הובס באותו ערב ב-2002, אבל את הלקח הוא למד. מעשה גניבת הפריים-טיים שביצע אתמול לא נופל במאומה מתמרון הניצחון של שרון. במשך יותר משלוש שעות הוא העמיד את המדינה על הרגליים בציפייה להודעה "דרמטית" – אבל לא היתה שום דרמה בהצהרה ההיסטרית. רק דרמה קינג.

הדרמה האמיתית של הערב

כשראש ממשלה מבשר על הודעה דרמטית, אפשר לצפות שהיא תעסוק בעניינים שברומה של מדינה. לפני שנה, כשנתניהו עמד לחשוף את הארכיון האיראני שהוברח לישראל, לשכתו מסרה שההצהרה תציג "התפתחות משמעותית". אם מבצע מודיעיני שומט לסתות שכזה הוא "התפתחות משמעותית", אפשר היה רק להניח ש"הצהרה דרמטית" תהיה הודעה שתרעיד את המדינה. סיפוח השטחים? חתימת הסכם שלום עם חמאס? חשיפת ההסדר הסודי עם שרה? אף ספקולציה לא היתה מופרכת. לא היינו מופתעים אם נתניהו היה נכנס אתמול לחדר כשהוא מנופף בראשו הכרות של נסראללה.

ומה בסוף? לא היה כלום כי אין כלום. אין סדר יום מדיני, אין מדינה לנהל. אין תאונת אימונים מיותרת שהביאה למות חייל במהלך ניווט בגליל, אין חשד למעשה טרור יהודי, אין מתקפה פראית על חוקרי השב"כ (שתחת סמכותו). אין גם פקקים, אין מצוקת דיור, אין יוקר מחיה. יש רק בנימין נתניהו אחד הנלחם על הישרדותו, ראש ממשלה השקוע בחקירות עד צווארו. אין עוד מלבדו.

האמת היא שזה התחיל לא רע: הצהרה צלולה וברורה שמערכת המשפט היא מיסודות הדמוקרטיה הישראלית, שיש שופטים בירושלים. אי אפשר לזלזל בדברים כשהם נאמרים על ידי מי שמוביל, במישרין ובעקיפין, מתקפה על מערכת אכיפת החוק. זה לא אומר שנתניהו מעדכן את בנק המטרות שלו, והוא בטח לא מתכוון לרסן את אמסלמיו וריקליניו, אבל הוא לפחות אומר את הדברים בקולו. צריך גם להעריך את העובדה שבחר לעשות זאת כבר בפתיחה, בדקת השיא של צפיית השיא. לשמוע שיש שופטים בירושלים מפי נתניהו – זו היתה ההודעה הדרמטית האמיתית של הערב.

אבל לא נדרשה לנתניהו יותר ממחצית הדקה כדי לחזור לסורו. הדרמה, מסתבר, היא ה"חשיפה" שהמשטרה והפרקליטות סירבו לבקשתו להתעמת עם עדי המדינה. עימות, צריך להזכיר, הוא לא זכות המוקנית לחשוד. זה לא שימוע ולא חקירה נגדית; זה כלי חקירה. חוקר לא משתמש בכל הכלים שבארגז, אלא באלו שישרתו אותו כדי לחשוף את האמת. סירוב לעימות, אגב, היא זכות שעומדת גם לנחקר – משום שגם לעימות יש מגבלות.

אבל נתניהו טוען שהסירוב הזה מעיד שלחוקרים "יש מה להסתיר", ושהעימות "הכרחי לבירור האמת". לפני שנתניהו יוצא עם הטענה הזאת לציבור, כדאי שיבדוק אותה בבית; רק לפני שנה סירבה רעייתו לעימות מול עדי המדינה בחקירת תיק 4000. האם זה אומר שיש לה מה להסתיר? האם היא לא רוצה שהאמת תתברר? זה הכרחי, לא?

שרה נתניהו ועו"ד יוסי כהן (ארכיון) (צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות)
מה יש להסתיר? שרה נתניהו בבית המשפט | צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות

הכרעת דין במשאל עם

המשך ההצהרה הדרמטית היה כבר פארסה מוחלטת: הצעה לערוך את העימות בשידור חי, "שהציבור יראה הכל". ההצעה הזאת – בהנחה שלא מדובר בפורמט ריאליטי חדש של חקירות משטרתיות בלייב – היא פופוליזם לשמו. דקה וחצי אחרי שהכריז שמערכת המשפט היא מיסודות הדמוקרטיה הישראלית, נתניהו ייתר אותה לחלוטין. מי צריך משטרה, פרקליטות, בית משפט? מי צריך חוקרים בלוד ושופטים בירושלים? מי צריך אנשים עם הכשרה מקצועית שיקבלו החלטות בתיקים פליליים מורכבים עם עשרות ראיות ואלפי עמודים? בואו ניתן לקהל בבית להצביע בסמסים.

זה לא רק פופוליסטי; זה גם צבוע. הרי נתניהו לעולם לא היה מסכים לצעד כזה בדברים שנוגעים לניהול המדינה הנתון בידיו (ובצדק, כמובן). תחשבו מה היה קורה אם אביגדור ליברמן היה מציע לערוך דיון קבינט על עזה בשידור חי; נתניהו היה מתפלץ. אבל בשביל להציל את עורו הוא מוכן לדלג על מערכת אכיפת החוק, לגדוע את הזרוע השופטת ולהפוך את הכרעת הדין למשאל עם.

המשך הדרמה לא ראוי לדיון, וודאי שלא היה ראוי לשידור. נתניהו המשיך למחזר את טענותיו, ובראשן זו הקובעת שסיקור אוהד אינו שוחד. לטענה הזו אין בסיס משפטי ולא בסיס אתי, אבל היא הפכה אמש למעניינת במיוחד על רקע סיקור היתר חסר ההצדקה שזכה לו נתניהו, דקות פריים טיים יקרות בפתח מהדורות החדשות הטלוויזיוניות שבהן יכול היה לשאת את נאום ההגנה, ללא שאלות, ללא הטרדות, ללא קיטועים (למעט חדשות 10 שחתכו את השידור). הגיע הזמן שגם התקשורת תכיר בערך שיש בסיקור ולא תצעד כפתיה למלכודות הנצלניות של נתניהו. הרי הוא ממילא יתקוף את העיתונאים החמוצים, הוא ממילא יצווח בפייסבוק ש"את זה לא יספרו לכם בתקשורת". אם זה מה שיש לו להגיד – באמת שאין מה לספר.