אם מתעלמים מהסקרים (ונדמה כי בשלה השעה לעשות זאת) הרי שלא התרחשה כל הפתעה בבחירות לנשיאות ארה"ב. המצלמות באולפני החדשות אמנם דלקו כל הלילה, אבל מלכתחילה לא היה להן כמעט סיכוי לצלם בבוקר את מגישי החדשות מכריזים על הנשיא הבא. אחוזי הצבעה כמותם לא נראו עשרות שנים, חשש גדול מטעויות ומזיופים וקרבות צמודים במדינות המפתח הבטיחו ליל בחירות שיימתח אל הליל הבא ומעבר לו (ייתכן ש"שבוע בחירות" היה מינוח נכון יותר, שלא להזכיר תרחישים פסימיים מזה). כן, זו דרמה מורטת עצבים והרת גורל – לא רק עבור האמריקאים אלא עבור כל מי שהוא אזרח העולם הזה – אבל היא גם היתה צפויה. גם לולא היה מכסה ערפל את לוח התוצאות, גם אם ג'ו ביידן היה מנופף הבוקר בניצחון דחוק על חודם של מחוזות בודדים במישיגן ובוויסקונסין, היה קורה בדיוק מה שקרה: דונלד טראמפ היה שובר את הכלים. הוא מעולם לא הסתיר את העובדה שביום הדין הוא יקבל רק תוצאה אחת: ניצחון.
טראמפ תכנן "מסיבת ניצחון" בבית הלבן, אבל המסכות הוסרו מיד עם אי-היוודע התוצאות. שלשום בערב עוד הבטיח הנשיא שלא יכריז על ניצחון בטרם עת, אבל זה היה רק עוד אחד מעשרות השקרים שהוא מתיז סביבו כרסס טיפתי (ממוצע מרהיב של למעלה מ-50 שקרים ליום על פי בדיקת "וושינגטון פוסט"). הבוקר, באחד ממופעיו המבישים ביותר (ויש תחרות), הוא כבר הכריז על ניצחון במדינות שעדיין מתנדנדות (סיכוי סביר שחלקן יוכרזו בסוף כדמוקרטיות), טען להונאת בחירות והצהיר שיפנה לבית המשפט העליון, שאת הרכבו השמרני סיים לעצב רק לפני שבועיים בדיוק לצורך זה (הוא אפילו לא טרח להסתיר זאת). למרבה האירוניה, טראמפ זועק על גניבת בחירות כדי להניע מהלך של גניבת בחירות.
רשתות השידור האמריקאיות פעלו היטב, באופן שניתן לייחל לו גם בישראל, וחשפו מיד את שקריו של הנשיא, אבל זה בכלל לא משנה. טראמפ עובד לפי תכנית הקרב שהותוותה מראש באין הכרעה ברורה: הסטת מסע הבחירות אל האפיק המשפטי תוך זריעת דיסאינפורמציה וליבוי יצרי הציבור. הוא אמנם לא זכה (לפחות נכון לעכשיו) במרבית האלקטורים כפי שקיווה, אבל מעבר לזה הכל מתנהל לפי התכנית. לאמת מלכתחילה אין תפקיד במשחק הזה, להפך – היא רק מכשילה אותו.
לאמריקה צפויים עוד ימים ארוכים של מתח, עצבנות ואולי גם אלימות. טראמפ, אם יפסיד בספירת הקולות, יגרור את האומה המותשת לבית המשפט (איפה ידידו נתניהו להסביר לו שנשיא מכהן מחליפים בקלפי?). גם ביידן עשוי לנהוג כך נוכח טענות על שיבושים וזיופים. לאמריקה אין היום נשיא נבחר, ולא בטוח שיהיה לה כזה בטווח הנראה לעין. אבל עד שיתקבלו תוצאות האמת, הנה תוצאות אמת: טראמפ ניצח; אולי לא באופן אליו התכוון, אבל באופן שאי אפשר להתעלם ממנו.
בבחירות 2016 טראמפ הימם את אמריקה. אין הכוונה רק למחצית העם שלא הצביעה עבורו; הוא הימם את אמריקה כולה, מהמצביעים הנלהבים באוקלהומה ועד למשפחה במאר-א-לאגו. מייקל וולף, מחבר הספר "אש וזעם: בתוך הבית הלבן של טראמפ", כתב ש"כמעט כל אנשי הקמפיין הסכימו: לא רק שטראמפ לא יהיה נשיא, הוא כנראה גם לא צריך להיות". איוונקה לעגה למלניה על כך שהאמינה בניצחונו של טראמפ. וולף מספר שטראמפ עצמו הבטיח לאשתו שלא יהיה נשיא. לבד מסוקרים בודדים, איש לא ראה את זה בא.
ביידן לא הלהיב לרגע
עד ליל הבחירות, הדמוקרטים ניסו לבטל את ניצחונו של טראמפ כטעות אקראית, כמעט סטטיסטית. היו להם די והותר נימוקים לכך: הוא ניצל את עודף המועמדים במפלגה הרפובליקאית ואז את חולשתה האלקטורלית של יריבתו הדמוקרטית הלא-פופולרית, נהנה מהיותו מועמד אנטי-ממסדי שלא נדרש לדבר לבד מהצהרות ריקות, ובסופו של דבר ניצח אך בקושי תוך שהוא מפסיד בפער גדול במניין כלל הקולות.
כמו הסוקרים, שהסבירו כי פיקטרו מחדש את המודלים, גם הדמוקרטים ביצעו הפקת לקחים, והציבו מול טראמפ את המועמד הבחיר ביותר שהצליחו למצוא: גבר לבן מבוגר, שקול, מיושב ומנוסה, בן למשפחת פועלים, שיכול לקרוץ בדיוק למצביעים שהתנערו מהילרי קלינטון (גברים לבנים מחגורת הפלדה) או שמאסו בטראמפ (בוחרים מבוגרים). ביידן לא הלהיב לרגע, אבל בבחירה בו היה היגיון ברור: הוא אנטיתזה לטראמפ. תנועת מטוטלת היא תהליך, לא קפיצה מקצה לקצה. צריך לעבור באמצע, וביידן סימן את האמצע: ליברלי במידה ושמרן במידה. אדם שלא יטלטל את הספינה, אבל לפחות לא יטביע אותה על יושביה. ביידן לא הבטיח להיות קשת בענן אחרי הגשם, אבל הדמוקרטים קיוו שאמריקה תסתפק בשקט אחרי הסערה. מישהו שיעשה את אמריקה, בפרפראזה על טראמפ, שפויה שוב.
אבל גם אם ביידן עוד יגשים את התקוות שנתלו בו והתחזיות שנרקמו על שמו, ברור היום שטראמפ לא היה גליץ' במטריקס. אפשר לטעון שכמחצית מאמריקה בחרה בו כהתרסה ב-2016, אבל אותה מחצית הצביעה עבורו שוב ב-2020 במציאות שונה לחלוטין. טראמפ הגיע לבחירות האלו אחרי ארבע שנות אידיוקרטיה, שקרנות כפייתית, דבקות בקיצוניים וסקנדלים, ובשיאה של מגפה שמשתעלת לו בפרצוף את דם מתיה. במציאות "נורמלית", פרה-2016, הוא היה אמור לקבוע עם סבלים בשדרות פנסילבניה 1600 כבר לפני חודשיים. ב-4 בנובמבר 2020, הוא עדיין מועמד ריאלי לניצחון.
עשרות מיליונים הצביעו עבורו חרף כל פגמיו וטעויותיו, בהבעת אמון ברורה בדרכו ובמנהיגותו. אין באמריקה רוב עצום שבחר להקיא את הטראמפיזם מקרבו, גם אם נמצא בה הרוב הדמוקרטי לעשות זאת. אמריקה עודנה אומה שסועה ומפולגת, שכמחצית מאזרחיה בחרו בידיעה ובכוונה מלאה בבריון גס ובהמי, מטריד נשים ומקניט חלשים, מעלים מס ומכחיש קורונה, מתוך העדפת מנהיגותו הכלכלית במקרה הטוב (הפרמטר היחיד כמעט שבו ניצח טראמפ את ביידן בסקרים) או מתוך העלמת עין ו/או הערצה במקרים המדכאים. ביידן אולי יזכה בבחירות, אבל ניצחון מחנה השפיות עדיין רחוק.