חתלתול שחור, קטן וזריז אבל בולט לעין, עבר לאחרונה בין שניים מהנאהבים הגדולים של הפוליטיקה העולמית. זה קרה בסוף השבוע שעבר, במהלך השיחה המצולמת בין דונלד טראמפ, בנימין נתניהו וראש ממשלת סודן עבדאללה חמדוכ, בה הוכרז על הסכם הנורמליזציה. טראמפ, שכל ראשו הכתום נתון במערכת הבחירות שעשויה לשים קץ למשרתו, לא הסתפק בחגיגות ה"שלום". כמו כל פוליטיקאי – ראש וראשון להם הוא בן שיחו – ביקש הנשיא לגזור מההסכם הנורמליזציה את הקופון האלקטורלי. "ביבי, אתה חושב שסליפי ג'ו היה יכול לעשות עסקה כזאת?", שאל טראמפ, חוזר פעמיים על הכינוי המקניט שהדביק ליריבו ג'ו ביידן, ומבהיר מיד מהי התשובה האפשרית היחידה: "אני לא חושב".
אלא שהתשובה מהצד השני השתהתה, ואולי לא רק בגלל הדיליי. נתניהו, דיפלומט מנוסה, ניצל כל שנייה כדי לנסח תשובה שלא תפיל אותו בפח. "ובכן אדוני הנשיא", אמר לבסוף, "דבר אחד אני יכול לומר לך, אנחנו מעריכים את העזרה לשלום מכל אחד באמריקה". המשפט נקטע בלא מעט "אה..." מגומגמים, ואת צמד המילים "כל אחד" מתח נתניהו בהדגשה כמעט מפתיעה, מותיר לכל אחת מהמילים להותיר את רישומה על פניו המאוכזבות של טראמפ. נתניהו הוסיף ש"אנחנו מעריכים מאוד את מה שעשית", אבל טראמפ כבר איבד עניין ופטר את ראש הממשלה ב"yeah" אגבי, הגרסה הנשיאותית החצי-מכובדת ל"מה שתגיד".
לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי לזהות את האופן שבו התגובה של נתניהו התקבלה אצל טראמפ: ההישענות לאחור, ההנהון הקל וקצר הרוח, השפתיים המתעוותות כבחיוך מזויף. בהמשך מסיבת העיתונאים, כשהתבקש לענות על עוד שאלה בנוגע למזרח התיכון, ענה הנשיא "לא, זה מספיק, ארבע שאלות זה יותר מדי". נתניהו ברר את מילותיו בזהירות ובמידה של חוכמה; הוא לא יכול להסתבך בצידוד מובהק במועמד לנשיאות שבוע וחצי לפני הבחירות. אבל מבחינת טראמפ, הושתל כאן מסר שנקלט היטב אפילו בתודעתו קשת הריכוז: אפילו ראש הממשלה הישראלי, שהלך אחריו עוד ב-2015 בארץ לא זרועה, כבר לא מוכן לשים עליו את הז'יטונים.
Trump: “Do you think Sleepy Joe could have made this deal, Bibi, Sleepy Joe?”
Israeli PM Netanyahu: "Uh ... well ... Mr. President, one thing I can tell you is we appreciate the help for peace from anyone in America." pic.twitter.com/LU02tEOXtK
טראמפ בטוח שהוא טוב ליהודים. הם לא בטוחים
התסכול של טראמפ מובן. ההסכם בין ישראל וסודן הוא עבודה שלו, לא של נתניהו ולא של חמדוכ. נתניהו יכול לפמפם למצביעיו עד מחר סיסמאות ריקות על "שלום מתוך עוצמה" ו"שלום תמורת שלום", אבל זו "נורמליזציה מתוך עוצמה אמריקנית" ו"נורמליזציה תמורת הסרת סודן מרשימת המדינות התומכות בטרור". ראש מועצת הריבונות הסודנית אמר זאת במפורש. בלי זה, לא היה מלאך ולא היה שלום. סודן קיבלה נורמליזציה עם הקהילה הבינלאומית; נורמליזציה עם ישראל זה המחיר שהיא היתה צריכה לשלם.
ההסכם הזה מעניין את טראמפ אפילו פחות ממדד האושר במדינות שמצביעות לדמוקרטים. הוא לא עשה את זה בשביל הישראלים, בטח שלא בשביל הסודנים. גם לא בשביל שלום עולמי. טראמפ עובד רק אצל טראמפ, ולטראמפ יש בחירות על הראש וגב לקיר. ההסכם יועד לאלקטורט האמריקני: למצביעיו המושבעים, שיקבלו עוד הוכחה לכך שהם בוחרים בדיל-ברייקר האולטימטיבי; ולקול היהודי שנקרע בין נטייתו הדמוקרטית לאהדתו ודאגתו לישראל. עבור האחרונים, נתניהו אמור היה לספק שוב את תו התקן (כפי שעשה אינספור פעמים בעבר) ולהבטיח שטראמפ הכי טוב ליהודים. ספק אם זה היה משכנע את היהודים-אמריקאים (שבין 70 ל-75 אחוזים מהם צפויים, על פי הסקרים, להצביע עבור ביידן ובעיקר נגד טראמפ), אבל נתניהו ממילא לא סיפק את הסחורה. טראמפ אולי היה רוצה לבוא איתו חשבון בעתיד. ספק אם תהיה לו הזדמנות.
השבוע החולף לא היטיב את מצבו של טראמפ. בממוצע הסקרים של Real Clear Politics הוא נמצא בפיגור של 7.1 אחוזים מביידן (נכון לבוקר יום חמישי), נייט סילבר מעניק לו רק 11 אחוזי סיכוי לזכייה. בסקר "ניו יורק טיימס" מליל אמש ביידן מוביל על פניו ביתרון של 8 אחוזים, בסקר CNN זה כבר 12 אחוז. זו תמונת גרפים סטטית – ביידן לא איבד את ההובלה בסקרים הלאומיים מאז זכה במועמדות הדמוקרטית – שטראמפ לא מצליח לשנות. יש, כמובן, שלל סיבות טובות לפקפק בסקרים, אבל הם לא היחידים שמבשרים על בוא הביידן.
לאחר זכייתו ב-2016 שלח טראמפ מכתב ברכה לפרופ' אלן ליכטמן, היסטוריון מאמריקן יוניברסיטי שחזה את ניצחונו. ליכטמן, שלא מאמין בסקרים ("אלה סנאפשוטים בזמן", אמר ל"ניו יורק טיימס"), פיתח מודל לניבוי התוצאות שלא פספס מאז 1984 (למעט בבחירות 2000 הבעייתיות). אם טראמפ עדיין מאמין בכישורי הניבוי של ליכטמן, שהוגדר ב"טיימס" כ"נוסטרדמוס של הבחירות לנשיאות", מוטב שיימנע מההערכה האחרונה שלו: ניצחון לביידן. זה מה שקורה גם לפי המודלים של פרופ' צ'נדרסקהאר פוטצ'ה מקאל סטייט ושל פרופ' אלן אברמוביץ' מאמורי. מעטים עדיין מוכנים להמר על טראמפ; ביניהם בולטים הסוקרים רוברט קהיילי ופטריק בשהאם והחוקרים פרופ' הלמוט נורפות' מסטוני ברוק (שמעניק לטראמפ סיכוי פנטסטי של 91 אחוזים) ופרופ' ג'ון אנטונאקיס מאוניברסיטת לוזאן. לביידן יש מאות נבואות מחמיאות שבאות כשמן בעצמותיו המתפוקקות מרוב נסיעות קמפיין; טראמפ צריך להיאחז בכל תחזית אופטימית שיש.
יותר מלחיץ מהסקרים: היחס של מרדוק
לקהילה הגדולה של מטילי הספק בכהונה שנייה של הנשיא נוסף בשבועות האחרונים שם מפתיע: רופרט מרדוק. עד לא מכבר נחשב טייקון התקשורת העוצמתי לאחד מאנשי סודו של טראמפ. בסדרת התעודה של ה-BBC "עלייתה של אימפריית מרדוק" (המשודרת כעת ב-yes) מוקדש פרק שלם לקשר בין השניים ולאופן שבו פוקס ניוז – שמרדוק הוא בעליה, מנהלה ויושב הראש שלה – טיפחה את טראמפ כמועמד וגוננה עליו כנשיא. ב"ניו יורק טיימס" הוזכר בעבר מרדוק כאחד מהאנשים הקרובים לנשיא וכמי שמשוחח איתו מדי יום.
אולם לפני כשבועיים פורסם ב"דיילי ביסט" שמרדוק ניבא באוזניו מקורביו כי טראמפ יובס בבחירות הקרובות. על פי הדיווח, מרדוק טען שהוא נגעל מהאופן שבו טראמפ מטפל במשבר הקורונה בארה"ב, שהנשיא יוצר משבר בלתי נגמר עבור הממשל ושהוא "האויב הגדול ביותר של עצמו". כשנתבקש להגיב על כך, מרדוק ענה: "אין תגובה חוץ מזה שלא קראתי לטראמפ 'אידיוט'" (כפי שטען מייקל וולף בספר "אש וזעם"). ההכחשה של טענה אחת רק מחזקת את אי-ההכחשה של האחרת.
הקרע האפשרי בין מרדוק לטראמפ נראה כהמשך ישיר לסיום הרומן בין הנשיא לפוקס ניוז. זה תקופה ארוכה שטראמפ חש שמה שהיה לו פעם ערוץ הבית הותיר אותו הומלס (כריס סיליזה, עורך בכיר ב-CNN, סיכם היטב את התחושה הזאת כ"מעוררת גיחוך"). "אני לא מעריץ גדול של פוקס", אמר הנשיא לעיתונאי הרשת כריס וואלאס, "הם השתנו מאוד מאז (עזב) רוג'ר איילס". איילס, נשיא הרשת המנוח, נבעט ממנה עם עשרות תלונות על הטרדות מיניות. את מקומו תפס מרדוק, שאפילו אם הצליח לפספס את ציוצי הכיסופים לקודמו, לא פספס את הצעקות שקיבל ישירות מהמשרד הסגלגל. לפי "הביסט", פשוט נמאס לו. אולי כפי שטראמפ כבר לא מעריץ את פוקס, גם מרדוק כבר לא מעריץ את טראמפ (אם כי סביר להניח שהוא מעולם לא העריך אותו במיוחד). לטראמפ זה ברור; "הוא בהחלט חושב שרופרט כבר לא בפינה שלו", אמר מקורב לבית הלבן ל"ואניטי פייר".
זה לא אומר שמרדוק הפך לתומך ביידן (בדיווח של "הביסט" הוא אפילו מכנה אותו, כמו טראמפ, "סליפי ג'ו"). בסופו של דבר, זה אחד מצהובוניו ("ניו יורק פוסט") שפרסם את הסיפור המפוקפק על המיילים של האנטר ביידן. כך לא נוהג מי שמבקש לקדם את המועמד הדמוקרטי לנשיאות. אבל ייתכן שהדבר תואם את מה שמתרחש, במידה מסוימת ומצומצמת, בפוקס ניוז; מרדוק בן ה-89 לקח צעד אחורה מהניהול היומיומי, וזרועות התקשורת שלו מגלות עצמאות. ייתכן שזו הסיבה שפוקס ניוז מדווחת על המציאות גם כשזו לא מחמיאה לנשיא, וייתכן שזו הסיבה ש"ניו יורק פוסט" מוביל מבצע תקיפה אחרון נגד מי שבעיני המו"ל הוא הנשיא הבא הוודאי של ארה"ב.
ההתנערות של מרדוק צריכה להדאיג את טראמפ לא פחות מכל סקר, מודל או מנהיג מזרח-תיכוני שמהסס בטלפון. בשביל מרדוק, כפי שאמר אחד ממקורביו ל"ואניטי פייר", "זה הכל עסקים". אי אפשר לחשוד בו שהוא שמאלן, דמוקרט או סוציאליסט. הוא לא מבקש להדיח את טראמפ כדי לקדם מס עושר שיקצוץ בהונו, או כדי לטהר את השיח הציבורי שהוא שותף בכיר ומלא לזיהומו. אין לו שום אינטרס להיפטר מהקשר הבלתי-אמצעי שלו עם הבית הלבן ועם הנשיא שמחבר את ההון לשלטון. שום אינטרס חוץ מאחד, כנראה – לא להמר על המפסיד.