לפני כחודש כתב העיתונאי מארק צ'מפיון בבלומברג על אחד האתגרים שמציב נגיף הקורונה בפני הפוליטיקה הפופוליסטית: הצורך לגייס את דעת הקהל ללא יכולת לצייר אויב מוחשי. "מנהיגים פופוליסטים משגשגים כשהם מתארים את ארצם כנתונה תחת מצור", כתב צ'מפיון, אלא ש"האויב הפעם הוא בלתי נראה ולא מתאים לנראטיבים כמו 'נגד אליטות' או 'נגד מהגרים'". צ'מפיון כתב על מנהיגים כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, אבל לא צריך להרחיק עד אליהם כדי לזהות את התבנית הפוליטית שמוכרת גם אצלנו. כל פופוליסט צריך דמון.

אתמול קיבל הפופוליזם הישראלי את הדמון שלו. יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, נכנסה לשדה המוקשים שבו ניצבים זה מול זה הורים מרוטי עצבים ופקידי ממשל נטולי ממשל מתפקד, והבהירה שהיא מוכנה לקבל על עצמה את תפקיד השעיר לעזאזל. ולא סתם שעיר לעזאזל – היא תהיה קורבן חטאיהם של כל המורים כולם. איזה חטא? חטא האלונקה, כמובן. הם לא נכנסו מתחתיה.

צריך לומר ביושר שהראיון של בן דוד היה מחריד. אם אנשי האוצר והחינוך מבקשים לצייר את המורים כאויבי העם, הם לא יכלו לפלל לפרזנטורית טובה יותר. בן דוד נראתה נוקשה, כוחנית, סרבנית ומנותקת, דוחה מעל פניה את מילת הקסם "סולידריות" כמו חניכה של איין ראנד. לא בכדי הצליח הראיון לגבש סביב בן דוד קואליציית התנגדות נדירה שנמתחת ממנהל תיכונט ואיש השמאל רם כהן ועד החוגים הליברטריאניים בימין. בקואליציה הזאת חברים גם לא מעט מורים שראו איך הם, הציבור הכי אידיאליסטי בארץ (וכן, זה כולל את עובדי מערכת הביטחון – הם לפחות מקבלים תמורה בעד התרומה), מצטיירים כלהקת פרזיטים שרק מחפשת להשתזף בקיץ. בעולמות תוכן אחרים קוראים לזה אסון יחסי ציבור.

ההורים עומדים עם סכינים

אין טעם להתעכב רבות על העניין היחצ"ני. די לומר זאת: ביום שבו עצמאים מתפוצצים מזעם מול הכנסת, מוכר פלאפל בוכה שאין לו מאיפה להביא שקל והורים תולשים שערות בניסיון לתמרן בין עבודה מהבית ללמידה מקוונת, אתה לא מכריז שלא תעבוד יום אחד ביולי. אתה לא מדבר כמנותק מהמציאות, אתה לא מתעלם מהשיתוק הכלכלי ומהמצוקה החברתית, אתה לא משדר שאינך חלק מהמשבר ושאין לך כוונה לקחת חלק בטיפול. זו לא רק טעות תדמיתית, זו גם דוגמה רעה ממי שמייצגת ארגון של מחנכים; זה חסר רגישות לחלוטין; והכי גרוע – זה פשוט לא הוגן כלפי המורים, שהם אחד הסקטורים הכי סולידריים לחברה הישראלית.

ואם כבר הגינות, כדאי להבהיר שהכישלון היחצ"ני של מערכת החינוך לא נולד עם הראיון של יפה בן דוד וגם לא עם משבר הקורונה. אנשים ראו במורים בטלנים שעובדים חצי יום ונחים חודשיים בשנה עוד הרבה קודם לכן. יש טעם בחלק מהטענות כלפי המורים, אבל יש בהן גם מידה רבה של בורות. מי שחי אי פעם בקרבת מורה יודע שמורים לא עובדים חצי יום ולא 10 חודשים; זה הרבה יותר קרוב ל-24/7. מורים, בוודאי מחנכים ומנהלים, הם צוותי החירום של מערכת החינוך. הזמינות שלהם לכל בעיה, והאופן שבו הדבר גוזל את זמנם וטורד את מנוחתם, מוגזמים רק כפי שהם לא-מתוגמלים. העיסוק הכי קרוב להוראה הוא הורות – ומורים עובדים כל הזמן בדיוק כפי שחלקנו הורים כל הזמן.

ועם זאת, הראיון של בן דוד לא היה רק אסון יח"צ. כשבן דוד מכריזה מראש ש"לא נלמד יום אחד נוסף ביולי", היא מסלקת מהשולחן את סלע המחלוקת האמיתי: הכסף. כולם מבינים שהקורונה יצרה מציאות חריגה, כולם מבינים שצריך לקצר את החופש כדי שימי הלימודים יוחזרו וכדי שההורים יוכלו לעבוד – ואף אחד (לפחות מחוץ למשרד האוצר וכמה מתלהמים בטוויטר) לא חושב שהמורים צריכים לעבוד בקיץ בחינם. על זה אמור להתנהל הדיון, ובדיון כזה היתה בן דוד מוצאת מאחוריה – באופן חריג למאבקי המורים – את כל ההורים. אבל במקום שיעמדו מאחוריה עם לפידים, הם עומדים עכשיו מאחורי הגב שלה עם סכינים.

מי כן היה מוכן לעבוד בחינם?

המורים הם המגזר הכי פראייר בישראל. ביחס המחפיר שבין חשיבות לתגמול אין אף אחד שמשתווה להם. יודעים למה המורים נכשלים במאבקים שלהם באופן סדרתי? כי אכפת להם מהילדים שלכם הרבה יותר משאכפת להם מעצמם.

ואם הייתם צריכים הוכחה לזה, הנה היא הגיעה, כשהאוצר דורש מהמורים לעבוד במחצית משכרם עכשיו, ובקיץ להחזיר את ימי הלימודים – ללא תמורה. נסו לחשוב מאילו עוד עובדים במשק דרשה המדינה לעבוד בחינם. נסו לדמיין האם דרישה כזאת היתה מתקבלת על הדעת אפילו מעובדי חירום שמוגדרים ככאלו (בניגוד לעובדי החירום של ההוראה) כמו רופאים או שוטרים. שאלו את עצמכם אם הייתם מוכנים לעשות זאת בעצמכם. המורים הם לא המגזר המנוצל היחיד במשק, ואפילו לא נמצאים בתחתית הסולם (עובדי קבלן בניקיון נמצאים מתחתיהם, למשל). הם רק שק החבטות הכי גדול.

הטענה שהמורים לא עובדים כעת, ולכן העבודה בקיץ היא למעשה החזרת ימי בטלה, היתה לגיטימית לו היתה עומדת במבחן המציאות. בפועל, המורים חויבו לעבוד, ולא רק זאת – הם נדרשו לעשות זאת תחת הניהול המבולבל של שר החינוך, הקריסה הרב-מערכתית של מודל הלמידה המקוונת, הקושי המובנה של לימוד מרחוק בכלל ושל תקשורת מרוחקת עם ילדים בפרט, וגם מידה לא מועטה של טכנופוביה. רק מי שאיננו הורה או שלא מכיר מורה יכול לטעון שהמורים לא עובדים היום._OBJ

אפשר להניח שהורים רבים דווקא מבינים את המורים. מערכת החינוך מעסיקה כ-180 אלף מורים, מה שהופך מאות אלפי בתים בישראל לכאלו שמכירים מורים בדרגת קרבה גבוהה. יתר על כן: היום, כשהם תקועים עם הילדים בבית במסגרת חינוכית מאולתרת ומתוודעים לשלל הקשיים הכרוכים בזה, אפשר אפילו להעריך שההורים מבינים את המורים יותר מתמיד. זה רק מעצים את הכישלון של בן דוד.

זה רק עוד סיבוב נצלני של הממשלה

למען האמת, המורים היו צריכים לשבות כבר מזמן – ולאורך זמן. הם היו צריכים לעשות את זה באופן מתואם, מאורגן ומתוזמן, עם אסטרטגיה מסודרת (שכוללת לא רק דיוני שכר אלא גם תכנית שיפור ארוכת טווח ועמידה בקריטריונים איכותניים) ועם סף שבירה גבוה. זה לא קורה משום שהמורים – שמושמים בפי הציבור באותו סל "ועדים גדולים" משוקץ – לא באמת מתפקדים כוועד גדול וכוחני. למעשה, המצב הפוך: המורים הם ועד נטול כוח. מדי פעם מצליחים המורים להביא את עצמם לכדי שביתה, אבל ברגע האמת הם תמיד נכנעים ללחץ שהוא איננו לחץ חיצוני, אלא דווקא פנימי: העובדה שמי שנפגע מהמאבק הם הילדים. בשביל לנהל מאבק כזה ולהתגבר על המכשול הזה דרושה מנהיגות שמסוגלת לא רק להתעמת, אלא גם לרתום את הציבור, לגבות את העובדים, לתווך להם ויתורים ומחלוקות, לגלות אורך רוח ולחתור אל המטרה. למעשה, זה הכישלון החמור באמת של יפה בן דוד, דומיה וקודמיה.

הבעיה של המורים היא שתזמון זה הכל. מי שפספס את רכבות הכסף שיצאו מכאן מדי אחד בספטמבר במהלך עשור שבו ישראל נהנתה מכלכלה יציבה וטובה, ימצא את עצמו עכשיו עומד בתחנה ריקה. עכשיו, לקראת משבר כלכלי עמוק וארוך, יהיה קשה מאוד למצוא את הכסף.

קשה מאוד – אבל אפשרי. חלוקת הקופה – גם אם היא מדוללת – היא עדיין הכרעה של הנהגה. מה שמביא את הדיון אל האשם האמיתי – ממשלות ישראל לדורותיהן. הממשלות האלו מנצלות במשך שנים את האכפתיות והחולשות של המורים. מה שקורה עכשיו – הפקרות מקצועית ("למידה מרחוק") משולבת בהפקרות כלכלית ("תעבדו בחינם") – זה רק עוד סיבוב נצלני, גם אם אפקטיבי במיוחד ("בצל הקורונה"). אם תרצו, בדימוי הדמגוגי של התקופה: אי אפשר להיכנס מתחת לאלונקה שאתה כבר קורס תחתיה.

אז במקום להתנפל על המורים, שמתמודדים עם כל הקושי שההורים חווים עכשיו במשך כמעט כל יום בחייהם, זה הזמן שההורים יעמדו לצידם ויפנו את הזעם למי שבאמת ראוי לו, מי שמתעמר במורים ומפקיר אותם – ואותנו. תיכנסו מתחת לאלונקה שלהם. הילדים שלנו הם אלו ששוכבים עליה._OBJ