כשנתן אשל נשמע רק לפני שלושה ימים טוען בהקלטות ש"השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו", בנימין נתניהו – אדוניו של אשל – מיהר להתנער. "הליכוד הוא הבית של כל חלקי החברה הישראלית", צייץ נתניהו אמירה ריקה (אף מפלגה איננה בית של כל חלקי החברה) אך מתבקשת. ספק אם האבחנה של אשל, לפיה כל מצביעי הימין מונעים משנאה, מדויקת; אבל אין ספק שהיא מהדהדת את האסטרטגיה של הבוס ומתארת את הסנטימנט עליו פרט נתניהו כל הדרך אל הניצחון (החלקי – פחות מ-61 – אך הפנומנלי, על פי תוצאות המדגמים) בבחירות 2020.
שנאת האליטות היא הדלק שיצק בן האליטה מרחביה-קיסריה שוב ושוב אל מנועי הקמפיין: התקשורת (שכבר מזמן איבדה את "שמאלניותה"), מערכת המשפט (שכבר מזמן הפכה שמרנית), מעוזי כחול לבן. ההצהרות הנלעגות של ניר ברקת ומיקי זוהר בדצמבר לפיהן הליכוד ינהל הפעם קמפיין חיובי ולא יתקוף את יריביו נלקחו, ככל הנראה, מתסריטים של "הבית הלבן"; אבל בבלפור עובדים לפי קווי עלילה מ"בית הקלפים". קמפיין חיובי? זו לא דרכו של נתניהו.
מבחן כשירות
זה היה, כפי שנתניהו יודע לעשות טוב מכל אחד אחר, קמפיין מדויק אפקטיבי (כשם שהיה מלוכלך וחסר עכבות). נתניהו – ראש ממשלת מעבר, למי ששכח – ניצל באופן מיטבי את מעמדו הארעי כדי לשרת את הקמפיין: מחלוקת תיקים לשם ביצור בלוק החסינות ועד לאקטים מדיניים שהפכו למודעות פייסבוק. הוא ירה בשלל תותחים: החזיר את נעמה יששכר, נפגש עם מנהיג סודן, נעטף בעסקת המאה, הבטיח סיפוח (והכרעה בעזה ולגליזציה והעלאת בני הפלשמורה ומה לא). אחד מצעדיו המבריקים ביותר, שערכו לא הוערך נכונה בזמן אמת, היה מינויו התמוה לכאורה של הח"כ הזוטר אמיר אוחנה לשר משפטים. זאת לא היתה רק תקיעת אצבע בעינה של המערכת שמולה מתמודד נתניהו, ולא רק שיבוץ שליח נאמן במקום רגיש, אלא גם בינגו אלקטורלי שהלהיב את מצביעי הליכוד (אוחנה הוא היום אחד מהח"כים הפופולריים במפלגה). יתר על כן: זה הרחיק עדות מנתניהו, והפך את מלחמתו במערכת המשפט ממאבק פרטי על גורלו (שלא נתפס היטב גם בקרב מצביעי ימין רבים) למאבק אידיאולוגי על ההיררכיה של הדמוקרטיה.
אבל הישגו הגדול ביותר של נתניהו היה הכרסום העקבי והמוצלח במידת התאמתו של בני גנץ לראשות הממשלה. ראשית, הוא ריסק לחלוטין את יכולתו המעשית של גנץ להקים ממשלה ציונית – מסר שכוון היטב אל האלקטורט שצף בין הליכוד לכחול לבן והציג את גנץ כראש ממשלה תיאורטי בלבד במקרה הטוב או לא לגיטימי במקרה הרע (עבור אותם מצביעים). העובדה שגם לביבי אין ממשלה בלי טיבי (או ליברמן, או גנץ) לא שינתה דבר. כך גם העובדה שנתניהו כבר הסכים לשבת, רק לפני חודשים אחדים, לכהן במסגרת רוטציה תחת אותו גנץ.
במקביל, נתניהו צייר את גנץ לא רק כנחות ממנו, אלא כבלתי כשיר למשרה: מתבלבל, מגמגם, לחיץ, סחיט. דוברי נתניהו חזרו להדהד את הרמזים המכוערים (ולעתים האמירות המפורשות) על בריאותו הנפשית של גנץ. זה היה קטנוני, נמוך ולעתים מחליא – אבל יעיל. בסקר שפורסם ב-ynet בסוף ינואר השתווה גנץ לנתניהו במדד ההתאמה לראשות הממשלה; חודש מאוחר יותר, בסקר האחרון של חדשות 12, הפער כבר עמד על 12 אחוזים לטובת נתניהו.
חייבים להשתקם
יש שלל נסיבות מקלות לכישלון של גנץ להתמודד כשווה מול נתניהו: פרופיל ציבורי נחות, חוסר ניסיון תקשורתי, בתולין פוליטיים שבותקו אך לפני שנה, לקות רטורית, בטן אידיאולוגית שמשתרעת מיועז הנדל ליעל גרמן, והתמודדות מול ראש ממשלה מכהן עם אפיל היסטורי ודרייב חסר תקדים לנצח כדי להימלט ממשפט. על אלו צריך להוסיף את כמויות הרפש שגנץ נאלץ להתמודד איתן בשנה האחרונה באופן אישי: האשמות ברומנים, בגידות, הטרדות מיניות, סרטוני סקס, ניצול מרות ושלל השמצות שמעולם לא נמצא להן בסיס. בהתחשב בכל אלו, לא רק שגנץ איננו אדם ש"לא עומד בלחץ", כפי שטען נתניהו לאורך הקמפיין; הוא עומד בלחצים באופן יוצא מן הכלל.
אבל עם נסיבות מקלות לא זוכים בראשות הממשלה, וגם לא בקולות הימין הרך והמתלבט. שם, במנדטים הבודדים שנעו בין גושי ה"רק ביבי" ו"רק לא ביבי", ניצח נתניהו ניצחון דחוק אך משמעותי. אלו מצביעים שענייניו המשפטיים של נתניהו לא עומדים בראש מעייניהם; הם מחפשים מנהיג (ימין) שיוציא את ישראל מהמבוי הסתום. מנהיג שיוכל להקים ממשלה ושיוכל להוביל את המדינה. בספטמבר הם השתכנעו שנתניהו תוקע את הכל ושחייבים להתקדם; במרץ הם השתכנעו שגנץ הוא לא הכתובת ועשו רוורס.
כחול לבן אמנם כמעט ולא נפגעה במספר המנדטים, אם בכלל (הדברים יתבררו עם פרסום תוצאות האמת), אבל זה רק משום שהיא קיזזה את הפסדיה לימין עם טריפת המנדטים משמאל. האיחוד הבלתי נמנע של העבודה ומרצ שיחק לידי כחול לבן, ובדיעבד התברר כקריטי עבורה. בלעדיו, היא היתה צריכה להסתכן בחיסול מרצ – או בפיגור גדול בהרבה מול הליכוד.
גנץ אולי יתאושש מהמפלה, אבל משימתו הגדולה כעת (לצד מניעת עריקה) תהיה שיקום תדמיתו נוכח האפשרות של בחירות רביעיות. הכישלון ידבק בו, והקולות שכבר נשמעים להחלפתו בגבי אשכנזי (שספק אם מעוניין בתפקיד וממילא יצטרך לדלג לשם כך מעל האגו של יאיר לפיד) רק יעצימו. לא בטוח שגנץ יוכל שוב להציג את עצמו כמתמודד ראוי למידותיו של נתניהו; אבל אם הוא זקוק למודל, הוא לא צריך לחפש רחוק. רק לפני חצי שנה היה זה נתניהו שנראה כבר מינן פוליטי, וכעת הוא שוב – ואולי יותר מאי פעם – "הקוסם".
הנאומים המפויסים שנשאו הלילה גנץ ונתניהו מרמזים, אולי, על בחינה מחודשת של הסרבנות שהובילה אותנו לבחירות השלישיות. ועם זאת, ספק רב אם זה יקרה. נתניהו, שהפך את משוואת המספרים, לא יסכים שוב לרוטציה; גנץ, ששואב את רוב כוחו הפוליטי מאלקטורט המתנגד לנתניהו בכל מאודו (גם אם גנץ עצמו מרוכך יותר), לא יוכל להיכנס לממשלה כזאת מבלי לגזור מוות על גורלו הפוליטי. משמעות הדבר היא שגם בבוקר הזה, בחירות הן התרחיש הסביר מכל.
ועוד כמה הערות
1. עמיר פרץ האשים הלילה את כחול לבן בניהול קמפיין חסר אחריות שפגע במחנה השמאל. אפשר להבין לליבו של פרץ; האיחוד עם מרצ הציל את האחרונה ושירת את כחול לבן, אבל פרץ לא הרוויח דבר לבד מהכישלון המחפיר שנרשם כעת על שמו. אבל מה שפגע במפלגת השמאל המאוחדת הוא לא הקמפיין הבינוני, הרדום והמבולבל של כחול לבן, אלא שאיפת מצביעי השמאל להביא לקץ שלטון נתניהו. המצביעים הללו הבינו שהעבודה-גשר-מרצ היא כלי חסר חשיבות מעשית בקרב הזה, ולכן ברחו לכחול לבן. ולא רק אליה: איחוד השמאל נחתך גם משמאל, כשמבועתי אורלי לוי-אבקסיס ומאוכזבי מרצ מצאו מקלט מרענן ברשימה המשותפת האנרגטית. לשמאל הציוני עוד צפוי חשבון נפש ארוך ונוקב, אך עוד קודם שיעשה זאת הוא יידרש לרוויזיה מהירה לקראת בחירות נוספות, לרבות שינויים פרסונליים. ייתכן שהפתרון המיידי נמצא בהישג יד, במקום השביעי והמתנדנד ברשימה – יאיר גולן, שללא בסיס פוליטי הצליח למצב את עצמו כקול הנוקב והאמיץ של המחנה.
2. השאיפות הליכודניקיות הפוסט-גדי-יברקניות על עריקת ח"כים מגוש השמאל-מרכז הן, בסבירות גבוהה, פנטזיות. כחול לבן היא מפלגה פריכה, אבל היא תעמוד יציבה ברובה כל עוד נתניהו ניצב מולה. אנשי הימין בה – לכאורה המועמדים הטבעיים לעריקה – הם הגדולים שבמתנגדי נתניהו במפלגה. גם אורלי לוי-אבקסיס, שסומנה על ידי הליכוד כחוליה החלשה עוד לפני הבחירות, לא נראית כמי שתנקוט צעד שירסק סופית את אמינותה המתפוררת ואת כוחה הפוליטי הדל. לוי-אבקסיס, שהתקשתה להסתיר לאורך הקמפיין את חוסר שביעות רצונה מהאיחוד עם מרצ, בהחלט עשויה להתנתק מהשמאל, אך סביר יותר שתערוק לכחול לבן – מקום טבעי עבורה הרבה יותר מאשר המושב שליד ניצן הורוביץ.
3. יוהרתו של איתמר בן גביר הביאה עליו, אולי, את סופו הפוליטי. בן גביר – באופן מעורר השתאות שהתקשורת מיעטה להתעכב עליו – הצליח להפוך את עצמו משחקן שולי ותמהוני בפוליטיקה הישראלית למתחרה משמעותי שכולם מכרכרים סביבו. פרישה לפני הבחירות היתה מזכה אותו בקופה מובטחת: אם הימין היה מנצח הוא היה מקבל הכרת תודה (ואולי גם תופינים פוליטיים); אם הימין היה נכשל – אי אפשר היה להאשים אותו שוב, והוא היה יכול לשעוט כסוס פרא אל הבחירות הבאות. הריצה הכושלת כצפוי הבטיחה לבן גביר חרפה: או שהוא זכה במספר קולות משמעותי ולכן יוקע כמי שהכשיל את הימין בדרך ל-61 בגלל אגו; או שזכה במספר נמוך, ואז הוא פשוט יחזור להיות נער שוליים.