בישורת האחרונה של הבחירות, אולי הישורת האחרונה של חייו הפוליטיים, בנימין נתניהו לא סוגר כמעט יום עבודה בלי שניים-שלושה כנסים. העובדה שהוא מסוגל לחסום כבישים או לדלג במסוקים מאירוע לאירוע לא מזיקה, אבל כדי להכניס כנסים ללו"ז שכבר עמוס בעניינים שוטפים, ישיבות ממשלה, פגישות ייעוץ משפטי ונסיעות תכופות לחו"ל, צריך בכל זאת להתפשר מדי פעם על השעות המפוהקות של אחר הצהריים. במסע בחירות אין לוקסוס של משבצות זמן אידיאליות. צריך לקחת את מה שיש.

מחוץ לאולם אשכול הפיס בבת ים האווירה נינוחה. בשעה הזאת היו כבר אמורים הנקהלים לשבת באולם ולהקשיב לנתניהו, אלא שסירנות השיירה שלו לא נראות אפילו באופק. קהל לא גדול – כמה עשרות אנשים, רובם בני 50 ומעלה – עומד בסבלנות יחסית מאחורי גדרות ברזל. אחד מאנשי האבטחה מורה למאבטח לעצור את הכניסה כשהקאונטר שבידו מגיע ל-230. זאת כל האהבה שהאולם הצנוע יכול להכיל.

כנס הליכוד בבית ים
בלי קרחות שייראו רע בפייסבוק. האולם | צילום: ניב שטנדל

בחירת המקום מעידה אולי על גובה הציפיות, ואולי על הפקת לקחים. במרץ 2019, ערב הבחירות הראשונות בסבב, נתניהו קבע הופעה בהיכל התרבות בבאר שבע (כ-600 מושבים) ומצא את עצמו, למרבה המבוכה, מול אולם ריק למחצה. מי שבחר באולם הבת-ימי הקטן עשה בחוכמה. אפילו כשהמקום לא מלא מפה לפה, הוא לא מייצר חללי מושבים שיצטלמו רע בפייסבוק.

הכניסה מתעכבת, אבל הנאספים לא מגלים סימני עצבנות. בזמן שהם ממתינים מעבר לברזלים, הם לא מדברים על נתניהו אלא על בת ים: בעיות החנייה, ההזנחה בטיילת, מורשת לחיאני, האם עדיף לעבור לחולון או לראשל"צ (מסתמן רוב לראשון). מה יש להם לדבר על נתניהו? כאן כולם ממילא בעדו. כשאחת הנשים נשאלת בבידוק הביטחוני מדוע הגיעה לאירוע, היא עונה בפשטות: "כי אני מתה על ביבי".

אבל דבר כמעט לא מעיד על כך שהאנשים כאן מתים על ביבי. בקושי אפשר לזהות שמדובר בכנס פוליטי: אין שלטים, אין פלאיירים, אין פעילים קולניים. זוג דגלנים (היא דגל ישראל, הוא דגל הליכוד) בחולצות לבנות של המפלגה בולט בתוך ההמון נטול הסממנים החיצוניים כמו גדעון סער בשורת השרים של הליכוד באולם. אלמלא ארכיטקטורת המחסומים אפשר היה לחשוב שהאנשים כאן עומדים בתור להרצאת ערב במתנ"ס על זוגיות בעידן הדיגיטלי. אבל לא, הם בטוחים מאוד בזוגיות שלהם. הם עם ראש הממשלה.

והיא שעמדה לדבר  

בחדר המבצעים של הליכוד מסומנת בת ים כעיר מפתח. בקמפיין שמבוסס בין השאר על העלאת אחוזי ההצבעה ב"מעוזי הליכוד", ובאווירה פוליטית רדומה כמו זו שמחוץ לאולם, בת ים נחשבת לנקודת תורפה. זו עיר ליכודניקית כל כך מובהקת עד שבבחירות הקודמות היא זכתה לכבוד אולטימטיבי: אירוח הכנס האחרון לפני הבחירות. אלא שברגע האחרון החליט נתניהו לבטל את השתתפותו באירוע. מהליכוד נמסר אז שהוא קיבל לידיו סקר עומק לפיו צפוי אחוז הצבעה נמוך בערי הליכוד, ולכן נאלץ לקיים "התייעצות חירום". בהתייעצות הזאת, כך נראה, איש לא שרטט עבורו את המקף המחבר בין בת ים לסקר. כך, למרבה האירוניה, קיבל נתניהו מבת ים בדיוק את מה שקיבל מסוקר המעמקים: 52.1 אחוזי השתתפות בהצבעה, שחזור כמעט מדויק של נתוני אפריל וכמעט 18 אחוזים מתחת לממוצע הארצי. לא עזר אפילו סרטון בהלה ששוגר לפייסבוק ביום הבחירות ויועד ישירות לתושבי העיר ("אחוז ההצבעה הכי נמוך במדינה", זעקה הכותרת הלא-מדויקת).

כנס הליכוד בבית ים
המתינו בסבלנות. הקהל לפני הכנס | צילום: ניב שטנדל

על כנס 2020 בבת ים נתניהו כבר לא ויתר. הוא הגיע לאירוע מלווה בפמליה מכובדת של בכירי הליכוד, מישראל כץ ומירי רגב ועד לשוליים סהרוריים כמו שלמה קרעי, שאפילו זכה להימנות עם להקת החימום שהקדימה את המופע המרכזי ולספק מופע גימטריה מרהיב שמנבא את ניצחון נתניהו (תזכרו לחזור אליו עם משוב המציאות ב-3 במרץ ולעדכן אם צדק). אחריו עלתה שרן השכל, שסיפקה בעל כורחה את הרגע המביך של הערב. תחילה נאלצה לקטוע את נאומה כשמירי רגב הגיעה לאולם, עלתה לבמה לקול תשואות הקהל וחיבקה את הפעילים מאחורי גבה של השכל מבלי לספור את הנואמת; דקות אחדות לאחר מכן רגב שוב התפרצה לבמה, לקחה את המיקרופון מהשכל והודיעה ש"זה לא יעבוד ככה, מי שרוצה לתת הרצאה שיבוא חצי שעה קודם". השכל ירדה מהבמה המומה ומבוישת, ללא תודה ולא מחיאות כפיים. כך ייעשה לאישה שהעזה לתמוך בגדעון סער.

מאותו רגע השתלטה רגב על האירוע. ראש העיר צביקה ברוט, שהיה אמור להיות המארח של הערב, נדחק לקרן במה. רגב בירכה את פעילי הליכוד הוותיקים בפמיליאריות ("פפאיה!") והזמינה את כולם לתה עם שיבה בסניף עם בן חמו. בניגוד ליתר הדוברים המיוזעים, רגב הלהיבה את הקהל בלי מאמץ. זה שטח המחיה הטבעי שלה והיא רוקדת בו ככלה בחופתה. בזה היא דומה לנתניהו יותר מכל דובר אחר בכנס; רק אמיר אוחנה התחרה בה באהדת הקהל, שקרא בשמו עוד לפני שהגיע לאולם.

אין עוד מלבדו

אחרי שרגב סילקה מהבמה את השכל, היא נאלצה לפנות אותה לרגע לסער. "גדעון סער ידבר כמה דקות כי הבטחנו לו", הודיעה כמי שכפאה פרוטוקול ונשמעה כמתנצלת בפני עצמה. סער, שלמד את מוסר השרן-השכל, דיבר קצרות. כמו בכל אירוע ליכודניקי, גם בבת ים הוא יכול לחוות את כל ספקטרום הרגשות של הקהל, מטינה ועד אהדה. את רוב הערב הוא העביר בסלולרי, שם בוודאי היה מעדיף לקבור את עצמו במקום לשמוע את נתניהו. בנאום הוא לא התעלם מהפיל מהחדר, אבל ניסה לעקוף אותו באלגנטיות ולהבהיר שזה הזמן לאחדות.

כשסער רק נכנס לאולם, ליכודניק חביב שישב לידי כמעט שפשף את עיניו בתדהמה ושאל "מי זה?". אישרתי באוזניו שאשר יגור בא, והוא הפטיר "זה גיס חמישי". כשהזכרתי שהליכוד הייתה בעבר מפלגה שבה בכירים נאבקו על כיסא היו"ר באורח קבע ו(כנהוג במפלגות דמוקרטיות) בלי שאיש חשב שעצם ההתמודדות הוא דבר פסול, הוא הבהיר לי שנתניהו זה מקרה שונה. איך צוחקים בימין על השמאל היום? זה לא אותו דבר.

כנס הליכוד בבית ים
חגיגה של מתמטיקה. חישובי גנץ-טיבי | צילום: ניב שטנדל

נתניהו זכה בבת ים ל-37 אחוזי תמיכה בבחירות ספטמבר, פי 1.5 מהתמיכה שזכה לה מכלל הציבור. אבל במידה מסוימת, בת ים היא יותר ליכודניקית מנתניהואית - אם יש עוד מי שמבחין בין השניים. במאבק בין מועמד הליכוד צביקה ברוט למועמד נתניהו יוסי בכר על ראשות העיר זכה הראשון. בתום הסיבוב הראשון, ברוט אפילו סיפר שיועציו מאמינים שתמיכת נתניהו רק תזיק לו. זה לא אומר שבת ים היא כיס התנגדות (בפריימריז ניצח נתניהו את סער בשיעור דומה לשיעור הארצי), אבל אולי זה מלמד על הטלת ספק במשוואה שמה שטוב לנתניהו – טוב גם לליכוד.

בכנס, על כל פנים, לא היה זכר לספקנות. לכאן הגיעו תומכי נתניהו מובהקים. הם לא באו לכאן כדי להתלבט או כדי להשתכנע; זו לא אסיפת בחירות של המפלגה הדמוקרטית באיווה. לכאן באים כדי לחבק. הגישה הכי סקפטית שנתקלתי בה הייתה "אין יותר טוב מביבי". הדובר הכי ביקורתי בקהל שאל "מה עם חמאס?" (נתניהו התעלם). אבל הרוב המוחלט לא מאמין שנתניהו הוא ברירת המחדל הטובה ביותר מבין האופציות, אלא פשוט ראש הממשלה הכי טוב למדינת ישראל.

סליחה על השאלה 

נתניהו עולה לבמה באיחור של שעתיים, אבל אף אחד לא כועס. הוא מופיע מתוך הריק, כמו הולוגרמה שצצה משום מקום. איש לא ראה מהיכן הוא נכנס, ופתאום הוא על הבמה, לוחץ ידיים, מתחבק עם פעילים. הקהל נלהב – לא אקסטזה של הופעת רוק, אלו אנשים מבוגרים, יותר התרגשות של חגיגה משפחתית. כולם על הרגליים עם מצלמות סלולריות ביד. ביבי כוכב עליון.

כנס הליכוד בבית ים
יעלו ויבואו. מחכים לכץ | צילום: ניב שטנדל

ראש העיר ברוט אולי לא זכה לתמיכת נתניהו, אבל הוא יודע איפה מרוחה החמאה ולא מהסס להתפלש בה. בזמן שברוט מודה לו, נתניהו כבר עובד: הוא סורק את שורת המכובדים ורושם לעצמו את שמות הנוכחים. בעוד שתי דקות הוא יודה להם. שרן השכל תחטוף אז את ההשפלה השלישית שלה הערב, כשנתניהו ישכח אותה. אפילו את עוזי דיין הוא יציין – ודיין בכלל לא הגיע לכנס. מאוחר יותר נתניהו ישים לב להשכל בקהל ויזכיר אותה. צוק העתים הוא לא הזמן לסגירת חשבונות פוליטיים. את זה אפשר לעשות כשמרכיבים ממשלה.

נתניהו שולט בשמות הח"כים והפעילים, אבל בשמות אחרים הוא טועה לא פעם. הוא לועג לאירועים של כחול לבן ("הכל טלפרומפטרים וגם עם זה הם מתבלבלים"), אבל הוא מתבלבל לא פחות: בין ערפאת לאבו מאזן, בין אבו מאזן לטיבי, בין אבו מאזן לגנץ, בין גנץ לאולמרט. אם זה היה גנץ, מישהו בבלפור כבר היה מביע דאגה לבריאותו הנפשית. ואף על פי כן, קשה שלא להשתאות מהפעלתנות של נתניהו. זה אדם בן 70 שמנהל במקביל מדינה, מאבק משפטי וקמפיין בחירות.

בחירות, יותר מכל דבר אחר כמעט, הן הסם הממריץ של נתניהו. ככל שהן מתקרבות, כך האדרנלין שלו עולה ושוטף בדרך את כל המתחרים המותשים. אנשי ליכוד נוהגים לדבר בהתפעלות על המרץ שהוא מגלה במסעות בחירות. הם צודקים.

הזמן הקצוב והלו"ז העמוס מחייבים את נתניהו להיצמד למבנה קבוע. לא שהוא לא יודע לאלתר: בנאום הוא משבץ את הכוכבים התורנים של הרגע, אהוד אולמרט והיבא יזבק; וכשמישהו מתופף בקהל הוא מיד קופץ על ההזדמנות ("מה אני שומע שם, דרבוקה?"). "אנחנו בעד דרבוקות ובעד קונצרטים", אומר נתניהו, אלא שהכתובית המלווה את השידור בפייסבוק דוחה את הגישה הפייסנית ומבהירה: "אני בעד דרבוקות".

אבל זה לא מופע אלתורים. נתניהו הוא פרפורמר אדיר - בדרן שמשעשע את הקהל, מטיף שסוחף אותו, רוקסטאר שמשלהב אותו - אבל הוא גם מרצה שבא להעביר את החומר. יש לו שורת הישגים (אמיתיים או מדומיינים, מוסכמים או שנויים במחלוקת) לפרוש בפני שומעיו. לליכוד אולי אין מצע מאז 2009, אבל יש לו 11 שנות שלטון.

כנס הליכוד בבית ים
עד שהמאבטחים התערבו. לקראת קיפול | צילום: ניב שטנדל

נתניהו בוחר את החומר בקפידה. כשהוא מזכיר הישגים כלכליים, הוא לא מדבר על משבר הדיור או על יוקר המחיה, אלא על האבטלה הנמוכה והשקל החזק. כשהוא מזכיר הישגים ביטחוניים, הוא לא מדבר על קסאמים או על העברת כספים לחמאס אלא על בלימת האיום האיראני. הוא לא מדבר, ואיש ממילא לא שואל.

ההצגה חייבת להימשך

חלק הארי בנאום מוקדש ליחסים עם הבית הלבן ולתכנית המאה. נתניהו מפליג בשבחיה, הגם שאין לה בינתיים כל יישום בשטח מלבד פיגועים. הסיפוח, כמו לפני כל מערכת בחירות, נותר בגדר הבטחה עתידית. נתניהו לועג לכחול לבן – "הם מדברים, אנחנו עושים" – אבל בכל מה שקשור לתכנית המאה מתברר שהדיבורים הם מה שקובע: החלת ריבונות, הכרת הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה, פירוז עזה. האם משהו מכל אלו יקרה? זה בכלל לא חשוב.

נתניהו אפילו מעז לעשות את מה שלא עשה בערך מאז קמפיין בחירות 1996: לדבר על שלום. הגרסה החדשה ל"שלום בטוח" של אז הוא "שלום מתוך עוצמה". זו אמנם הבטחה ריקה – נתניהו יודע היטב שתכנית המאה לא תקדם את רעיון השלום ולו במילימטר – אבל כמעט מרגש לראות אותו מצטרף למחנה השלום ומאמץ רטוריקה שמאלנית. היינו כחולמים.

את ענייניו הפליליים הוא לא מזכיר במילה. גם לא את מנדלבליט וכל שאר המטרות שסומנו במשך השנה האחרונה בבלפור. נתניהו מבין כנראה שעדיף לו להימנע מהסמיכות בין שמו לכתב האישום, אפילו מול קהל ביתי שכזה. הפעם היחידה שבה מוזכרים ראש ממשלה ופלילים באותו משפט היא כשאחד הנוכחים מכנה את אולמרט "פושע שישב בכלא". מי אמר שבליכוד איבדו אמון במערכת המשפט._OBJ

הנאום כולו משובץ אזכורים פוליטיים – אין כמעט הישג שלא נכרך בביקורת או בלעג ליריבים – אבל את החלק האחרון מקדיש נתניהו לפוליטיקה נטו. יש לו שיעור חשבון קבוע שהוא מעביר בפני המאזינים, והתוצאה תמיד זהה: לגנץ אין ממשלה בלי טיבי. זה לא מדויק (גנץ יכול להקים ממשלת מיעוט, שלא לדבר על תרחישי האימים הספקולטיביים שמדירים שינה מעיני נתניהו ובהם גנץ מקים ממשלה עם ימינה או עם סיעת סער); וזה כמובן נשען על סקרים שעשויים להתגלות כשגויים. אבל בעיקר – זה נכון לגנץ כפי שזה נכון לנתניהו.

המסר שנתניהו מבקש להעביר דרך נאמניו בקהל הוא ש"אין ממשלת ימין עם גנץ". הסכנה שעומדת לנגד עיניו, אם כך, היא זליגת מצביעים מהליכוד אל כחול לבן. אולי הוא מתבסס על סקרים, אולי על אינטואיציות. אבל נדמה שמה שבאמת צריך להטריד את נתניהו בבת ים (מלבד שיעור ההצבעה) הם לא המצביעים שיאבד לטובת גנץ, אלה אלו שיאבד לטובת ימינה, ש"ס (שהתחזקה בין אפריל לספטמבר) ובעיקר ישראל ביתנו (שזינקה מ-12.5 אחוזי תמיכה ל-18). על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בת ים היא העיר שבה עולי ברית המועצות תופסים את פלח האוכלוסייה הגדול ביותר (32% מהתושבים). אם ליברמן ימשיך במגמת ההתחזקות הזאת, הוא עוד עשוי לקלקל לנתניהו את החשבון.

כשהנאום מסתיים, האנרגיות שוב עולות. הקהל מסתער על קדמת הבמה, כמה למגע בלתי אמצעי עם כוכב הערב. נתניהו לוחץ ידיים, מתרחק ואז חוזר לעוד סיבוב של לחיצות, עד שמעגל האבטחה מכניע אותו, חוצץ בינו לבין המעריצים ושולח אותו החוצה. ברקע נשמע הפזמון הקליט החדש "ביבי אתה לא לבד", מאש-אפ של "דללה" ו"דירלדדה" עם חריזה בינונית אבל שורות אלמותיות כמו "אתה חכם וגם גאון" ו"חרטה ברטה שמאלנים" לצד סלוגנים מוכחים כמו "לא ביבי לא חוקרים".

בערב הזה ביבי באמת לא לבד. הוא מוקף באהבה. זו אולי אחת מההופעות האחרונות של הביביזם רגע לפני שנתניהו מסיים את תפקידו ההיסטורי, אבל בערב הזה אף רוח אפוקליפטית לא מאיימת על החגיגה. יש רק אמון, רק תמיכה, רק אהבה. רק ביבי.