העברת המנדט להרכבת הממשלה מבנימין נתניהו לבני גנץ בשבוע שעבר, סמלית והיסטורית ככל שהייתה, לא הזיזה ולו אצבע במערכת הפוליטית. נתניהו וגנץ שומרים על מראית עין של נכונות לקארפול ברכב השרד לבלפור, אבל איש מהם לא מוכן לוותר על הבכורה במושב הנהג. התוצאה היא שכל אחד נוסע בנתיב שמוביל לבחירות שלישיות, והדרך לממשלת האחדות מתקדמת לאט יותר מהתנועה במחלף נתניה.

בישיבת סיעת כחול לבן השבוע סיפר גנץ שהשיחה בינו לבין ראש הממשלה לא עסקה בנושאי הנבצרות וכתב האישום אלא בביטחון ובגירעון, אבל מיד אחריו הוציא יאיר לפיד את המרצע מהשק הפוליטי ואמר שכל מה שצריך לקרות כדי שתקום ממשלה זה ש"נתניהו יהיה שני ברוטציה". נתניהו יכול לטרטר את גנץ, הטירון הפוליטי, ולפרוט על נימיו הממלכתיים כמו נירון קיסר על הכינור; לפיד, בוגר טירונות ביבי 2013, כבר יודע שאין בזה תוחלת. הביטחון והגירעון הם מטעני צד שממתינים לישראל בעיקול הכביש הקרוב ומצריכים טיפול מהיר, אבל אין כל גישה אליהם כל עוד לא מפרקים את המחסום שעומד בדרך: כהונת נתניהו תחת כתב אישום.

הדעה הרווחת במערכת הפוליטית היא שגנץ הממלכתי כמו דגל ליום העצמאות היה מוכן להתפשר על ענייני הרוטציה, אבל שלושת שותפיו מונעים ממנו לעשות זאת מתוך הנחה שנתניהו לא יעמוד בדיבורו. להנחה הזאת, שמבוססת על היכרותם העמוקה עם נתניהו, יש גם יסודות מוצקים בהיסטוריה. נתניהו הוא מפר הבטחות סדרתי עוד מהיום שבו טען, אי אז ב-1996, שיסתפק בשתי קדנציות. והפעם לא מדובר בהבטחה ריקה שניתנת לפוליטיקאי (כמו מינוי כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל) או הבטחה ריקה שניתנת לציבור (סיפוח בקעת הירדן), אלא בהבטחה שמשמעותה משליכה ישירות על גורלו הפוליטי והפרטי.

אלא שהשבוע האחרון הבהיר שאפילו ההתעקשות המוצדקת של לפיד על מיקומו של נתניהו ברוטציה לא יכולה להשביע את רצונם של אנשי כחול לבן. אם הם באמת רוצים להבטיח שהגשת כתב אישום תפלוט את נתניהו מהמערכת הפוליטית, הם צריכים להתעקש לא רק על נבצרות מוגבלת בזמן ואפילו לא רק על רוטציה, אלא גם על שליטתם בשני המשרדים הרלוונטיים לגורלו של נתניהו: ביטחון הפנים והמשפטים. השבוע האחרון הבהיר שאין די בסילוק נתניהו ממוקד השלטון עם הגשת כתב אישום; צריך לעקור גם את שלוחותיו. שני אלו – גלעד ארדן ואמיר אוחנה – יישרו השבוע קו ירי ופתחו באש בתוך הנגמ"שים המיניסטריאליים שעליהם הם מופקדים. זה היה מתבקש: הם ממילא שם רק כדי לפוצץ את נגמ"שי הדיפ-סטייט מבפנים.

האיש שיאיר נתניהו חפץ ביקרו

מסיבת העיתונאים שכינס אתמול אוחנה הייתה חסרת תקדים. כבר ראינו שרים לעומתיים במשרד המשפטים (אוחנה עצמו החליף שרה כזאת), אבל מעולם לא ראינו שר משפטים שיוצא במתקפה פומבית שלוחת רסן כזאת נגד המערכת שעליה – ולא מיותר לציין שעל עצמאותה – הוא אמון.

מותר ואף רצוי ששר יבקר את אנשי משרדו. גם קודמיו של אוחנה, כאמור, עשו זאת (כפי שקורה באופן קבוע עם שרי הליכוד הנוכחיים, גם אוחנה מעורר געגועים מוזרים לקודמיו בתפקיד, שנדמים לפתע כאייקונים של אחריות מיניסטריאלית). הבעיה בדבריו של אוחנה היא לא רק תוכנם הדמגוגי ונטול הבסיס, שאינם אלא הד לדברים שהוא קורא בטוויטר (כולל ציטוט של עמית סגל) ולאלו שהוא מקבל בדף המסרים מבלפור. גם לא הצביעות האופיינית (כמו כל אנשי הימין היום, אוחנה נרעש מהתצהיר השקרי לכאורה שהגישה ליאת בן ארי בעודו מעלים עין מתצהירים שקריים שהגישו, למשל, נתניהו ודוברו יונתן אוריך).

הבעיה המרכזית היא העיתוי הרגיש שבו נאמרים הדברים. הפרקליטות ניצבת היום בשעה גורלית לא רק עבור נתניהו, אלא עבור מדינת ישראל כולה; היא עומדת להכריע בעניינו של ראש ממשלה מכהן ומנהיג מפלגה נבחר. בשעה הזאת אוחנה צריך לשמש כשומר הסף שלה, זה שעומד בכניסה לחדר הישיבות מרוט העצבים של מנדלבליט והודף את כולם: הן את מי שתוקף אותו על רדיפה פוליטית והפיכה שלטונית והן את מי שתוקף אותו על פחדנות ומשיכת רגליים. זה תפקידו כשר משפטים (שאינו מוסמך כלל להתערב בתיקים, כפי שמבקש אוחנה לעשות). אבל לא רק שאוחנה מועל בתפקידו כדורמן; הוא מוביל את חבורת הפורעים פנימה.

למען האמת, מגוחך להתייחס לאוחנה כאל שר משפטים. הטייטל הזה ראוי להיסגר תמיד במירכאות שיעמידו אותו בקונטקסט ההולם, "שר משפטים" פיקטיבי ונלעג. הוא לא יותר שר משפטים מכפי שהסוס של קליגולה היה קונסול בפוטנציה. התואר הרשמי הוא כמדבקת סמיילי המוצמדת לחולצתו של ילד שהתנהג למופת בגנון של ביבי. זה בדיוק מה שעשה אוחנה הנרפה וזה שכרו.

אולם הבובנאי הראשי של אוחנה הריק איננו נתניהו האב כי אם נתניהו הבן. אוחנה הוא עוד הוכחה בתיק הראיות שיש להניף בפני כל מי שמנסה להפריד בין האב ובנו, לצד עדויות ניר חפץ שהתפרסמו לפני חודשיים. האיש שיאיר חפץ ביקרו הוא האיש שביבי מינה לשליחו, דוברו ומפגעו במשרד המשפטים. הדחת מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור ימים אחדים לאחר פרסום פוסט של יאיר נתניהו נגדה הייתה רק האקדח המעשן מעל מסלול העברת האמל"ח הפוליטי מאגף הילדים בבלפור ללשכת שר המשפטים במזרח ירושלים.

העובדה שהמתקפה של אוחנה קדמה לפרסום תמלילי השופכין מחקירת יאיר נתניהו בחדשות 12 היא רק סמלית. אין סיבה להתעכב על מחולל הגידופים; את הזוהמה המילולית שהקיא נתניהו על חוקריו הוא מתיז ממילא גם ברשתות החברתיות לכל דכפין וריקלין. נותר רק לתמוה מה בינו ובין הצעיר האחר העונה לשם נתניהו שהופיע השבוע בטלוויזיה, בנסיבות שונות בתכלית (השתתפות בשעשועון "המרדף" בכאן 11) ובהופעה שונה בתכלית. ההתפתחות של יאיר ואבנר נתניהו כענפים שונים של עץ אחד, כמו תפוח מתוק הגדל לצד פרי בררה, מרתקת. השאלה כיצד זה קרה ראויה לא רק לביוגרפיה פוליטית, אלא למחקר סוציולוגי.

ביום שארדן יעז להתבטא

מאוחנה, כאמור, אי אפשר לצפות לשום דבר שאיננו התרפסות מוחלטת ושירות נאמן ולקקני של אדוניו. ממי שקיפל את עמוד השדרה שלו בעניין שנוגע אליו ישירות – חוק הפונדקאות (הבטחה שנתניהו העניק לו והפר כשהצביע נגד התיקון) – אי אפשר לצפות שיגלה לפתע עמידה איתנה בענייני הציבור.

הסממן המשמעותי יותר להמשך המאבק של נתניהו הוא ארדן. ארדן הוא מתקרנף סדרתי, אבל בעימות בין נתניהו למשטרה הוא העדיף – במקרה הטוב – להתפתל באי נוחות ("בחלק מהדברים שאמר ראש הממשלה יש צדק, אבל אני לא שלם עם כל האמירות או הסגנון והפרשנות", אמר ב-2017 בעקבות עוד מתקפה של נתניהו על המשטרה).

העובדה שהשבוע בחר ארדן לתקוף את החלטת המשטרה לפתוח בחקירה על הטרדת עד מלמדת שהוא הפנים את תפקידו במערכה הנוכחית. במקום שהשר לביטחון פנים יוטרד מהאפשרות שיש מי שמנסה להטיל מורא על עד מדינה בפרשה קרדינלית, הוא מוטרד מהאפשרות שזאת רק אפשרות.

כדאי לעקוב אחרי ארדן – הוא ברומטר למצב העניינים הפנים-ליכודניקי. הוא לא אסקופה נדרסת כאוחנה, רגב ואמסלם, ולא פחדן כישראל כץ, אך גם לא אופוזיציה זהירה כגדעון סער. כשהוא יעז להתבטא נגד נתניהו – תדעו שהסוף של ביבי באמת קרוב.