בנסיבות אחרות אפשר היה לרחם היום על בנימין נתניהו. האיש עובד, מתאמץ, סוגר הסכמים מרשימים מול מדינות ערביות, מחליק ויתורים, ממתג נורמליזציה כשלום, עוטף יפה ומגיש לציבור – ולציבור לא אכפת. אין התרגשות, אין אווירה חגיגית. אין דיל-ברייקר בעירו. טרגדיה. בנסיבות אחרות נתניהו היה פוטר את התגובות הצוננות ב"חמוצים", אבל הפעם יש לו בעיה – כולם חמוצים.
אלפים יצאו לרחובות אמש, אבל במקום לנופף בדגלי סודן הם הניפו דגלים שחורים. כיכר פריז וכיכר רבין נגדשו בהמון אדם, חלקו פעילי שלום בימים כתיקונם שמסרבים להתרגש מה"שלום". מבחינתם, השלום – כפי שקבעה הקואצ'רית שרי אריסון – צריך להתחיל בתוכנו. מיליונים (בהם, אם להאמין לתעמולת בלפור, מיליון וחצי ליכודניקים) נותרו בבתיהם. עשרות אלפים מהם בעלי עסקים שסגרו את הביזנס, מאות אלפים מהם מובטלים, מיליונים מהם הורים ממגזרים חסרי כוח פוליטי שממלאים את הנחיות הממשלה ועדיין עושים הום-סקולינג כפוי.
אולי הם ראו את נתניהו מדבר בטלוויזיה. הוא מדבר על "שינוי מפת המזרח התיכון", אבל הם, כמו שהוא עצמו אמר פעם, לא שוכחים את החיים עצמם. הוא עסוק בלסגור חשבונות עם אהוד ברק, אבל הם צריכים לשלם חשבונות לחברת החשמל. הוא מספר להם איך טיסה מעל סעודיה לבחריין תחסוך להם שעות וכסף, בזמן שהם לא יודעים איך ייסעו מחר לעבודה כשעדיין אין מסגרות לילדים. אולי הם באמת היו מעדיפים לטוס עכשיו לבחריין, שמתמודדת עם הקורונה טוב מישראל. כרטיס לכיוון אחד, עד יעבור זעם, עד יעבור קוביד-19, עד יעבור ביבי – המוקדם מביניהם.
בלי איזונים, בלי בלמים
הראשון לחבל בחגיגות השלום המדומה הוא נתניהו עצמו. בסוף השבוע לא היו אלו רק ההפגנות מרחבי המדינה בעקבות הניהול הכושל של משבר הקורונה שהעיבו על מצב הרוח בקיסריה, אלא גם הדיווחים על אישור מכירת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, שיצאו במקביל לידיעה על ההסכם עם סודן, כמו עוגת יום הולדת עם דובדבן רקוב. במקום לקטוף את פירות השלום היחצ"ניים, נתניהו נאלץ להסביר עוד תמרון כושל שביצע בין הנאומים והמציאות, והפעם במקום שרגיש אצלו במיוחד – דימוי "מר ביטחון". וכששומעים את מנועי המטוסים החמקנים מתחממים על מסלול ההמראה לדובאי, קשה שלא לחשוב על חרטומי הצוללות המבצבצים מעל פני המים וטורדים את מנוחתו של נתניהו, שומר ישראל שעשוי להתגלות – אם אי פעם תוקם כאן ועדת חקירה או שתיערך חקירה של ממש – כמפקיר ישראל (וזה עוד לפני שמדברים על החשד לגזירת הקופון הכלכלי מהעסקה).
באספקטים מסוימים ישראל אוטוקרטיה לכל דבר. אין שום דבר תקין וסדור באופן שבו התקבלו ההחלטות האסטרטגיות על החמקנים והצוללות. כששני שרי ביטחון מכריזים שהחלטות על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל הוסתרו מהם, אין אפילו פסאדה של דמוקרטיה מתפקדת
למרבה הצער, נדמה שלאיש אין את הפנאי או העניין כדי להבין עד כמה חמורים מעשיו של נתניהו; לא עצם ההסכמות למכירת המטוסים והצוללות – שעשויות להיות חמורות כשלעצמן – אלא העובדה שהוא מקבל החלטות הרות גורל לביטחון ישראל (שוב – החיים עצמם) כשהוא מדיר לחלוטין מהדיון את שרי הביטחון, הרמטכ"לים, מפקדי הזרועות הרלוונטיים בצה"ל וכמעט כל הצמרת הביטחונית (אפשר להניח ששר החוץ בפועל יוסי כהן נמצא בסוד העניינים). החלטות עם השלכות מרחיקות שנים ולכת מתקבלות בפורומים מצומצמים שבהם נמצאים רק אנשים (חלקם רציניים) שחושבים כמו האיש שמחליט. אין אף אישיות ביטחונית שתאתגר את התפיסה, אין אף נבחר ציבור אחר שיערער על ההסכמה.
ייתכן שהמלצות המערכת הביטחונית שגויות, וממילא מותר לדרג נבחר להתעלם מהן (גם אם רק לפני חודשיים טען נתניהו שהתנגדותו למכירת המטוסים קיבלה "משנה תוקף לאחר שראש המל"ל שוחח לבקשתו עם מפקד חיל האוויר"). ייתכן שההערכות במערכת שאפשר היה לקבל חבילת פיצוי אמריקאית גדולה יותר מוטעות. ייתכן שההסכם הסודי שחתמה כעת ישראל עם ארה"ב מספק את השמירה על היתרון האיכותי. ייתכן שההסכמות למכירות צוללות, מטוסים ושאר נשק מתקדם הן מחיר סביר, נסבל או הכרחי בתמורה לכינון יחסים דיפלומטיים, כריתת הסכמים כלכליים, האצת תהליכים מדיניים ועוד פירות נורמליזציה למיניהם. לשלום (וגם ל"שלום") יש לרוב מחיר, ורק צריך להחליט אם מוכנים לשלם אותו (ומספיק הגונים, ישרים ואמיצים כדי להודות בזה). הבעיה היא שכל ה"ייתכנים" הללו מונחים לפתחו של אדם אחד בלבד, בלי איזונים ובלי בלמים. כל הכוח אצור בידיו.
במדינות אחרות קוראים לזה עריצות. ישראל איננה עריצות, ולרוב נבואות הפורענות על מות הדמוקרטיה מוגזמות, אבל באספקטים מסוימים היא אוטוקרטיה לכל דבר. אין שום דבר תקין וסדור באופן שבו התקבלו ההחלטות האסטרטגיות על החמקנים והצוללות. כששני שרי ביטחון מכריזים שהחלטות על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל הוסתרו מהם, אין אפילו פסאדה של דמוקרטיה מתפקדת.
כשהדבר העקבי היחיד הוא השקר
ההסתבכות התורנית של נתניהו עם האמת היא מהמיותרות, מהאוויליות ומהפתטיות שבהן. הוא יכול היה להימנע ממנה בקלות ולהתייצב בסוף השבוע, עם הסכם מדיני עם סודן ובלי שיירים מבאישים מההסכם עם איחוד האמירויות, לו רק היה עושה דבר פשוט אחד: אומר לפני חודשיים את האמת. אבל אז, כשהתפרסמו הדיווחים על מחיר ההסכם – הסכמה למכירת F-35 (וגניזת רעיון הסיפוח) – נתניהו טען בתוקף שמדובר בעורבא פרח. הוא אולי מדינאי דגול, אבל הוא גם פרסומאי חרוץ, ואת מרב מאמציו השקיע בשיווק ההסכם כעסקה חינמית חסרת תקדים. ואיך אפשר למתג הסכם כ"שלום תמורת שלום" בשעה שזה "שלום תמורת F-35 וביטול הסיפוח"? איך אפשר לדבר על "שלום מתוך עוצמה" בשעה שזה "שלום מתוך ויתורים"?
"פייק ניוז", זעקו ראש הממשלה ושופרותיו באוגוסט על מה שהתגלה כביג ניוז באוקטובר. "ישראל לא נתנה, בניגוד לטענות השמאל ובתקשורת, הסכמה לעסקת נשק בין איחוד האמירויות לארה"ב", אמר נתניהו, לפני שהתברר סופית ורשמית כי ישראל נתנה – בדיוק כפי שטענו בשמאל ובתקשורת – הסכמה לעסקת נשק כזאת. "מלכתחילה ראש הממשלה התנגד למכירת F-35 למדינות כלשהן במזרח התיכון, כולל למדינות ערביות שעושות שלום עם ישראל", צייץ על עצמו בגוף שלישי, "ראש הממשלה הביע עמדה עקבית זו פעם אחר פעם בפני הממשל האמריקני והיא לא השתנתה". מסתבר שהעמדה דווקא השתנתה, והדבר היחיד שעקבי כאן הוא הנטייה הפתולוגית של נתניהו לשקר.
אפילו כשבידיו עמד הישג מרשים באמת, נתניהו לא היה מסוגל להתגאות בו מבלי לנפח אותו לממדי בלוף. גם את ההסכם עם סודן הוא מציג כ"שלום תמורת שלום" ולא כ"שלום תמורת הוצאת סודן מרשימת המדינות התומכות בטרור". הוא לא יודע אחרת
הנטייה הזאת היא ההסבר היחיד לעובדה שנתניהו מתעקש לחבל בפועלו במו ידיו. זה בדיוק מה שקרה באוגוסט, כשהתעקש לארוז את ההסכם ההיסטורי בסיסמאות מופרכות: להציג נורמליזציה עם מדינה שאיננה מוגדרת כמדינת אויב ושכבר התקיימו איתה יחסים חסויים כשלום (עכשיו כל הסכם דיפלומטי עם מדינה ערבית הוא שלום?); להכחיש ויתורים כדי להציג "שלום תמורת שלום"; להתעלם מההיסטוריה כדי לספר על תקדים (כאילו לא היה הסכם שלום-תמורת-שלום עם ירדן), ביטול "הפרדיגמה של השמאל" (כאילו לא היה זה בגין שהחזיר את סיני למצרים) ו"דוקטרינת נתניהו".
זה היה מיותר; הרי רוב הציבור – כן, גם בשמאל וגם בתקשורת – תמך בהסכם. חברות החדשות פתחו איתו מהדורות, העיתונים מרחו אותו על השערים. "דוקטרינת נתניהו" זה בכלל ביטוי של אהוד יערי, פרשן הערוץ שבנימין נתניהו ממליץ להחרים ושיאיר נתניהו מקפיד לגדף. אבל ראש הממשלה לא יכול אחרת. במהלך אחד של אמת הוא זרע ארבעה שקרים וחצאי אמיתות. אפילו כשבידיו עמד הישג מרשים באמת, הוא לא היה מסוגל להתגאות בו מבלי לנפח אותו לממדי בלוף. גם את ההסכם עם סודן הוא מציג כ"שלום תמורת שלום" ולא כ"שלום תמורת הוצאת סודן מרשימת המדינות התומכות בטרור". הוא לא יודע אחרת. מיטב הביבי כזבו.
לכאורה, אין בכך חדש. ובכל זאת יש חדש: נתניהו משקר בנושאים ביטחוניים – שהם, כאמור, בבת עינו ותדמיתו המזויפת. זו הסיבה לכך שפרשת הצוללות, שלכאורה אין בה דבר, מטרידה אותו עד כדי כך שהוא קטע בשבוע שעבר ישיבת קבינט כדי לשלוח את השרים למליאה להצביע נגד ועדת חקירה פרלמנטרית. אם לא יהיה כלום כי אין כלום, מדוע נתניהו כל כך מפחד מחקירה?
ויש עוד משהו חדש: הכזבנות הטבועה בנתניהו מקרינה כעת גם על מצביעיו. גם מי שמוכן היה להעלים עין משקרים קלים ובוטים על ערבים שנעים בכמויות, שתיים וחצי כתבות או שלום תמורת שטויות, לא יכול – או לפחות לא צריך – להמשיך לקבל זאת כעת, משום שהוא עשוי להיות הקורבן הבא של השקרנות הסדרתית. זה כבר לא ראש ממשלה שמבלף את הגויים ודופק את השמאלנים, אלא ראש ממשלה שמפזר הבטחות ריקות לקהל בוחריו בשעה שהבוחרים האלו מאבדים מכרים ובני משפחה, פרנסה ומקומות עבודה. הוא כבר איננו "יד נעלמה" בחייהם; גורלם מצוי בידיו של שקרן. זה האיש שמבטיח להוציא אותם מהבוץ – והם לא יכולים להאמין לאף מילה.