באישון לילה, כדרכם של גנבים ושל פחדנים המסתתרים מאור היום, הגישה אתמול כנסת ישראל את התפטרותה. בשעה ארבע ו-17 דקות לפנות בוקר הצביעו 29 ח"כים בעד הצעת החוק לתיקון ולקיום תוקפן של תקנות שעת חירום נגיף קורונה החדש – השם המסורבל שניתן לחוק שתכליתו, בפשטות, לאפשר לממשלה לדלג מעל הכנסת בבואה להטיל תקנות על הציבור. אפשר היה לקרוא לו "חוק ייתור הכנסת". זה היה קצר, פשוט וקולע יותר.
זאת לא היתה התפטרות אמיתית, מעשית. ודאי שלא; התפטרות כזאת היתה מפזרת את הכנסת לכל לשכת אבטלה. מי רוצה לוותר על משרתו, משכורתו ומכוניתו בשעה שחמישית מהמשק כבר מחוץ למעגל העבודה? במקום זאת, קיבלנו התפטרות של מוגי לב, התפטרות מהעבודה מבלי לשאת בהשלכות. זו משרה בסגנון שר החרטא צחי הנגבי: ג'וב בלי עבודה. הדרישה הפוליטית הנצלנית הרווחת היום היא "להיכנס מתחת לאלונקה", אבל הח"כים (של הקואליציה, כמובן) חיים בעולם הפוך: במקום התגייסות אלטרואיסטית לעבודה ללא שכר (הצחקתם אותם, אפילו על קיצוץ הם לא מוכנים לשמוע) – שכר ללא עבודה.
החוק החדש נועד להסיר מדרכה של הממשלה את המשוכה המעצבנת שנקראת כנסת ישראל, או בתוארה הדמוקרטי: הרשות המחוקקת. בדמוקרטיה הישראלית נהוג לראות בכנסת בית נבחרים (הרשות היחידה שחבריה נבחרים על ידי הציבור, בניגוד לטענות דמגוגיות כמו "העם בחר בנתניהו לראשות הממשלה") שמחוקק חוקים, ולא פחות חשוב מכך: מפקחת על הממשלה. ובכן – תשכחו מזה. בדמוקרטיה הננגסת של ישראל 2020, ממשלת החירום-קורונה לא מעוניינת בפיקוח של אף רשות אחרת. מהרשות השופטת היא עדיין לא הצליחה להיפטר, אבל את פסקת ההתגברות (הזמנית) על המחוקקת היא כבר העבירה.
כל הכוח נותר בידי הממשלה
זה המשך ישיר לדבריו של נתניהו ביום חמישי שעבר, אז הסביר מדוע ישראל ניצבת על ספו של הגל השני. זה לא, חלילה, בגלל ניהול כושל, התנהלות רשלנית, התעלמות מסימני האזהרה, כניעה ללחצים ציבוריים ופוליטיים, שאננות והעברת המאמץ העיקרי לענייני הסיפוח וכתב האישום. מה פתאום. זו המשפטיזציה, כמובן. "הכללים המשפטיים מחייבים אותנו, זה פשוט לא ייאמן, לעבור כל דבר בחקיקה", אמר ראש הממשלה. באמת, שערו בנפשכם את האבסורד: המדינה מחויבת בחקיקת חוקים. היא לא יכולה פשוט לעשות ככל העולה על רוחה, אלא צריכה לעבור דרך מוסד שבו יושבים נבחרי הציבור. שערורייה.
כל מי שזועם היום על סגירת אולמות האירועים או על ביטול המופעים, צריך לזעום פי כמה על חוק-הגג הזה – כי הוא זה שיאפשר את חקיקת ההגבלות ללא הגבלות
מכיוון שזה איננו סמינריון במדעי המדינה, הנה תקציר מנהלים-אזרחים: אחד מתפקידיה המרכזיים של הכנסת הוא הפיקוח על הממשלה. זה חלק משמעותי ביישום עיקרון הפרדת הרשויות, שנועד למנוע הצטברות כוח עודף באחד המוקדים ושימוש לרעה בו. בתקופת ממשלת המעבר נעשה שימוש בצווים ובכלי הדורסני והקיצוני של תקנות לשעת חירום. משהוקמה ממשלה, היה צורך בעיגון הסמכויות בחוק. על פניו, זה המהלך הראוי – חוק שיאפשר לכנסת לבצע את תפקידה כשליחת הציבור ולוודא שהממשלה לא מפרה את זכויות הפרט באורח מוגזם, מיותר או מסוכן.
אלא שבאופן שבו גובש החוק (גם אחרי שעודן על ידי משרד המשפטים), הוא הפך למעשה לגלגול מסודר של אותן תקנות לשעת חירום בעייתיות. כל הכוח נותר בידי הממשלה, שיכולה במסגרת מצב החירום לפעול כרצונה, כאשר הכנסת זוכה רק לדיון בדיעבד בהחלטות (ואז – באיחור – יכולה גם לבטל אותן). גם את עצם קיומו של אותו מצב חירום מבקשת הממשלה לשמור לעצמה, מבלי להידרש לאישור הכנסת. בקיצור: הממשלה הזמנית יכולה היתה להעביר תקנות בלי פיקוח הכנסת בזכות התקנות לשעת חירום; הממשלה הקבועה יכולה להעביר תקנות כאלו על פי חוק. כל מי שזועם היום על סגירת אולמות האירועים או על ביטול המופעים, צריך לזעום פי כמה על חוק-הגג הזה – כי הוא זה שיאפשר את חקיקת ההגבלות ללא הגבלות.
מי ידע שהכנסת יכולה להיות זריזה
למרבה האירוניה, המשפטיזציה לא עיכבה כמעט לרגע את נתניהו בבואו למחוק את הכנסת. ביום ראשון יזם נתניהו את החוק; אתמול הוא כבר עבר, בהליך חקיקה מזורז, בקריאה שלישית. מתברר שכאשר צריך להעביר חוק בזריזות, הכנסת מהירה יותר מאדם בלי מסכה שנמלט מפקחים בפארק. גופים כמו ביטוח לאומי ומערך החקירות האפידמיולוגיות יכולים להתקנא ביעילות הזו.
בכך נחשף, בתזמון מופלא, עד כמה התירוץ של נתניהו קלוש. גם בימים כתיקונם הכנסת היא לא יותר מבאמפר על מסלול הנסיעה של הממשלה (כמעט כל ממשלה), אבל בימי קואליציית הענק היא אפילו לא חצץ על הדרך. כל כולה נתונה בידי נתניהו וגחמותיו, לאומיים כאישיים (לא שיש אצלו הפרדה). העלאת הקנס על חבישת מסכה? צ'ק. החזרי מס בגובה מיליון שקל על הבית בקיסריה? צ'ק. חוק נורבגי בעלות של כמאה מיליון שקל? צ'ק. ושהציבור יחתום על הצ'ק.
לוין איננו טיפש. הוא ידע שדבריו, שנאמרו בפני פורום הכולל חברי אופוזיציה, עשויים להיות מודלפים. אולי אפילו רצה בכך, כדי להצטייר כמגן הכנסת ומעמדה הנרמס
היה מגוחך במיוחד לשמוע הבוקר את הדיווח של זאב קם ב"כאן" ולפיו יו"ר הכנסת יריב לוין הכריז, בישיבה סגורה של נשיאות הכנסת, שהכנסת לא תשמש כחותמת גומי של הממשלה. לוין הוא אולי האיש הכי קרוב היום לנתניהו (מלחכי פנכה כרגב ואמסלם לא נכללים בספירה הזאת משום שנתניהו מזלזל בהם). אדם רציני, אידיאולוגי. בישיבה הוא אף ביקר את התנהלות הממשלה בהתמודדות עם הקורונה. לוין איננו טיפש; הוא ידע שדבריו, שנאמרו בפני פורום הכולל חברי אופוזיציה, עשויים להיות מודלפים. אולי אפילו רצה בכך, כדי להצטייר כמגן הכנסת ומעמדה הנרמס. אלא ששעות ספורות מאוחר יותר הוביל לוין את הדיון במליאה והצביע, כמובן, בעד הצעת החוק שמייתרת את הכנסת. הוא נתן את חותמת הכשרות לחוק חותמת הגומי.
אם הכנסת היא ממילא מחלקת משת"פים ממושמעת, מדוע היה צריך נתניהו לסלול נתיב מעקף מהיר? בגלל השקיפות. הכנסת, כאמור, היא מלכתחילה גוף מוחלש במבנה הדמוקרטי של ישראל, אבל היא לפחות מבטיחה דיון שקוף (יחסית) בפעולות הממשלה: מקום שבו אפשר לשמוע ולהשמיע חוות דעת מקצועיות, התנגדות אופוזיציונית וביקורת ציבורית, מבלי להזדקק להדלפות אקראיות מישיבות הממשלה הסגורות והמואפלות. דמוקרטיות, כפי שמזכיר הסלוגן של ה"וושינגטון פוסט", מתות במחשכים.
תקנות הקורונה, שמהלכות על התפר הדק שבין בריאות הציבור וחופש הפרט, הן בדיוק מסוג התקנות שמחייבות שיח פתוח ושקוף שכזה. שעת הקורונה, שמצריכה מהממשלה להטיל על האזרחים הגבלות ואיסורים, מחייבת את האמון הציבורי שיכול לצמוח משיח שכזה. אבל נתניהו, שזה עתה נצלב בעקבות הדיון בוועדת הכנסת על החזרי המס, שעצמאים ובעלי עסקים קורסים על מפתן משרדו ושאמון הציבור בו צונח בהתמדה, לא צריך עוד ביקורת פרלמנטרית וציבורית על הראש. ביקורת כזאת עוד תגלה, חלילה, שהוא לא אחראי רק על הדיפת הגל הראשון, אלא גם על ההתמוטטות מול הגל השני. לכן נתניהו הותיר את הכנסת כמו מסעדה עם 50 איש: למראית עין היא פתוחה; למעשה היא פושטת רגל.