זו היתה החתונה האדומה של המחנה הציוני. ציפי לבני הוזמנה לעוד ישיבת סיעה באווירת בחירות חגיגית. בשעה שנכנסה לחדר, אבי גבאי כבר השחיז את העט שבו יבצע את הדקירה. ציפי לא ידעה.
לפני כל ניתוח פוליטי, חייבים לציין את הפן האנושי: זה היה מהלך מכוער. לא היה בו שום קלאס. זו היתה סגירת חשבון קרת רוח אך זועמת, נקמה שמוגשת קרה. אפילו דבריו של גבאי בסיעה לאחר מכן היו תגובה ילדותית בסגנון ("אכלתי ממנה חרא") ובתוכן (היא היתה לא מנומסת קודם). שלי יחימוביץ' כינתה את המעשה "מנהיגותי"; אבוי לנו אם זו המנהיגות שמציע גבאי.
גבאי יכול היה להפריד כוחות באופן ג'נטלמני, הגון ומנומס, אבל בחר להיפטר מלבני ללא הודעה מוקדמת ולעיני המצלמות. הוא הקריב אותה לטובת המטרה – שלו או של המפלגה, על זה אפשר להתווכח – באופן משפיל ומבזה. זו לא הייתה רק החתונה האדומה של לבני; זה גם היה מצעד הבושה שלה, לקול קריאות ה"שיים" של גבאי, שהפשיט אותה מגלימת מפא"י ושלח אותה ערומה ממנדטים לחוצות.
ההייל מרי של גבאי
יחימוביץ' גם טענה שזה "צעד אמיץ", אבל האמת היא שזה היה מהלך נואש, כזה שמכונה בפוטבול האמריקאי "הייל מרי" – ניסיון להפוך הפסד כמעט ודאי לניצחון דרמטי. בסקרים האחרונים שפרסמו השבוע חברת החדשות ו"וואלה!" ירדה המחנה הציוני לשפל של תשעה מנדטים – מספר חד-ספרתי שמפלגת העבודה לא הכירה מעולם. כמו בנט ושקד לפני יומיים, גם לגבאי לא היה עוד מה להפסיד. הוא כבר הפסיד כמעט הכל.
"הציבור חכם והתרחק מאיתנו", הסביר גבאי את המהלך, אבל זו לכל הפחות פרשנות מגמתית של המציאות, שלא לומר – סילוף העובדות. האמת היא שהציבור לא התרחק "מאיתנו", אלא מגבאי. ביולי 2017, לאחר בחירתו לראשות מפלגת העבודה, הוא זכה בסקרים ב-24 מנדטים. מאז הוא בצניחה חופשית בדרך להתרסקות. לבני לא הוכיחה את עצמה כנכס אלקטורלי משמעותי, אבל היא גם לא היתה המשקולת שגרמה למחנה הציוני לצלול. היא היתה שם עוד לפני גבאי; שינוי המגמה לרעה לא התחיל אצלה.
הטלת האשם בלבני מגוחכת. מובן שכשותפה המרכזית של גבאי בהנהגה וכיו"ר האופוזיציה בחודשים האחרונים יש לה חלק בכישלון, אבל בפוליטיקה הישראלית הכל מתחיל ונגמר בראש – ואין הוכחה טובה יותר מבני גנץ, שמכסח את גבאי בסקרים בלי שיש ברשימתו ולו מועמד אחד. גם סקרי ההתאמה לראשות הממשלה מגלים שהציבור לא מאמין בגבאי באופן אישי; בסקר חברות החדשות ביוני הוא זכה ל-3% תמיכה: כמו בנט, פחות מכחלון, שליש מלפיד, הרבה פחות מגנץ – ואפילו לא עשירית מנתניהו. ההכרזה "הבחירות הן ביני לבין נתניהו" מעולם לא נראתה נלעגת יותר.
מברושי כבר נפטרת?
נפתלי בנט הניח במוצ"ש את נטל ההוכחה על איילת שקד. גבאי עשה את זה לעצמו. מעתה לא יוכל להאשים את לבני בחתרנות או להטיל עליה את אובדן אמון הציבור. הוא קיבל מנדט גדול ושליטה כמעט מוחלטת במנגנון במפלגת העבודה, עכשיו הוא גם פינה כמה מקומות ברשימה המצטמקת של כיסאות פוטנציאליים בכנסת. עכשיו זה הוא ורק הוא.
לבני, כדאי להזכיר, לא היתה כיס ההתנגדות הפנימי היחיד שקם לגבאי במחנה הציוני. הפרסום על תכניתם של חמישה מהח"כים של מפלגת העבודה לפרוש למרצ הוכחש על ידי רובם, אבל הוא מלמד שבעיות האמון בגבאי לא מתחילות ונגמרות בתנועה של לבני. לחתוך את החיבור עם לבני זה קל; ליישר את המתנגדים מבית זה מסובך יותר. מי כמו גבאי יודע; הוא לא הצליח להיפטר מאיתן ברושי עד היום.
הדם הרע בין גבאי ולבני, בצירוף ההצהרה האגואיסטית של יאיר לפיד היום כי לא יוותר על המקום הראשון בגוש מרכז-שמאל והסלידה של בני גנץ מחיבור עם מפלגות השמאל המדשדשות, כמעט סותמים את הגולל על התקווה של מצביעים רבים – ושל המצביעים ציפי לבני ואהוד ברק בפרט – להקמת גוש חוסם לנתניהו. התיקים הפליליים עדיין מכבידים על ראש הממשלה, אבל לפחות בכל מה שקשור להכרעה בקלפי לנתניהו המבלה בברזיל יש סיבות להיות מרוצה. אפשר להתחיל בהכנות לקרנבל.