1.

בבחירות הקודמות הצביעו עבור הליכוד 1,140,370 אזרחים – מספר שלא היה כמותו. כחול לבן שברה את השיא: 1,148,700.

כמו בבחירות הקודמות, גם בבחירות האלו השיגו שתי המפלגות יותר ממיליון קולות. עד 2019 לא עברה אף מפלגה את רף המיליון; השנה זה כבר קרה ארבע פעמים.

כחול לבן אמנם שברה את השיא למפלגה, אבל שיא ההצבעה עדיין מוחזק בידי אריאל שרון: בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-2001 הוא השיג 1,698,077 קולות. אולם אז עמד מולו רק יריב אחד – אהוד ברק.

2.

מפלגות כמו ישראל ביתנו וכחול לבן, שגורפות מצביעים מימין ומשמאל, הופכות את השאלה "האם העם ימני או שמאלני" למסובכת. עם זאת, אפשר להעריך שני דברים:

א. בין אם רוב העם ימני או לא – רוב נציגיו בפרלמנט הם אנשי ימין. הימין בכנסת מורכב לא רק משתי מפלגות הימין המובהקות ומשתי המפלגות החרדיות (שאינן ימניות, אך מזוהות עם הגוש), אלא גם ממפלגת ימין סוררת (ישראל ביתנו) וממאחזים בכחול לבן (סיעת בוגי יעלון) ובעבודה-גשר (אורלי לוי-אבקסיס).

ב. אם הבחירות היו בראש ובראשונה סביב שאלת נתניהו וכתבי האישום, כפי שטענו הן תומכיו והן מבקריו, הרי שהציבור הצביע במפורש נגד. למעלה ממיליון ומאה אלף בני אדם הצביעו עבור נתניהו וכמעט מיליון נוספים הצביעו עבור מפלגות שהצהירו על תמיכתן בו. בסך הכל: קצת פחות משני מיליון איש. לעומת זאת, למעלה משני מיליון בוחרים הצביעו נגד מפלגות שיצאו במפורש נגד נתניהו, ועוד כ-310 אלף הצביעו עבור ישראל ביתנו (שאפשר להגדיר, למצער, כמפלגה שלא תמכה בו). המספר הזה עולה אפילו על מספר האנשים שבחרו לא להצביע.

בבחירות הקודמות הכריזו שרי הליכוד ש"העם אמר את דברו" וטענו שזו היתה הצבעת אמון בנתניהו. זו היתה הצהרה בעייתית מבחינות רבות (ראו כאן), אבל הפעם היא איבדה אפילו את הבסיס המספרי שלה.

3.

ושוב: בכל פעם שאומרים לכם ש"העם אמר את דברו" תזכרו שרוב העם כלל לא טורח לדבר בבחירות. אחוזי ההצבעה (69.72%) אמנם היו גבוהים מהצפוי, אבל גם הפעם בחרו כמעט שני מיליון אזרחים בעלי זכות הצבעה (1,935,863 ליתר דיוק) לא לבחור באיש.

4.

אחוז ההצבעה אכן הביס את התחזיות המוקדמות ואף עלה על אחוז ההצבעה באפריל (68.46%), אבל רק לפני חמש שנים הצביע הציבור הישראלי באחוזים גבוהים יותר (72.34%) – למרות שמספר בעלי זכות ההצבעה גדל מאז בכחצי מיליון בוחרים.

5.

זעקות הגעוואלד של מפלגות השמאל הוכיחו את עצמן כרגיל: שתי המפלגות נותרו במרחק בטוח מאחוז החסימה. העובדה הזאת כמעט איפשרה לגוש השמאל-מרכז לשמר את הישגו מאפריל – עלייה מ-40 מנדטים ב-2015 ל-45. הפעם הגוש (ללא המפלגות הערביות) איבד מנדט אחד. אם כוללים בו את הרשימה המשותפת (שלא המליצה על מועמד הגוש לראשות הממשלה עד כה, ועודנה מתלבטת אם לעשות כן) – הוא אפילו גדל בשני מנדטים.

גוש הימין, לעומת זאת, הצטמק – גם מבלי לספור את ליברמן שערק ממנו. באפריל היו שוות מפלגות הימין והחרדים (הליכוד, ימינה, כולנו, יהדות התורה וש"ס) 60 מנדטים; בספטמבר – רק 55.

6.

גם קמפיין ה"הצילו" של ימינה עבד. אנשי ימינה חששו ממשתה המנדטים של נתניהו, אולם המספרים מלמדים כי הם הצליחו לעצור אותו. באפריל הצביעו כ-298 אלף בוחרים לאיחוד מפלגות הימין ולימין החדש (שלא עברה את אחוז החסימה). בניכוי כ-83 אלף מצביעי עוצמה יהודית בספטמבר, אפשר להעריך שהאלקטורט של מפלגות הימין עמד על כ-215 אלף מצביעים. בסיבוב הזה הצביעו עבור ימינה כ-260 אלף בוחרים. זה אמנם לא תואם את הציפיות המוקדמות במפלגה – הסקרים הראשונים ניבאו למפלגה בראשות שקד מספר דו-ספרתי של מנדטים – אבל הרשימה שמרה על כוחה. גם נתניהו יכול להיות מרוצה: הוא צוטט כמי שאמר בחוג פנימי שיוריד את איילת שקד לשבעה מנדטים – ועמד במילתו.

7.

המחלוקת בין ימינה לעוצמה יהודית ניטשה, לפחות לכאורה, על מיקומו של איתמר בן גביר ברשימה. לבן גביר הוצע המקום השמיני, בשעה שהוא דרש את המקום החמישי. בדיעבד, 83 אלף הקולות של עוצמה יהודית היו עשויים להביא לימינה עוד מנדט או שניים – ולהבטיח לבן גביר את מושב הכנסת גם מהמקום השמיני.

בבית היהודי, אגב, טענו לפני סגירת הרשימות כי עוצמה יהודית הוסיפה לאיחוד מפלגות הימין 15-20 אלף קולות. בן גביר טען כי המספרים גבוהים בהרבה ועומדים על כ-70 אלף. תוצאות האמת מלמדות שהוא צדק.

8.

הליכוד היא המפלגה היחידה שאיבדה קולות בין אפריל לספטמבר. כמה? לכאורה, לא הרבה: כמעט 29 אלף קולות – פחות ממנדט.

אבל כשמוסיפים לליכוד את הקולות שהיתה אמורה לספוח – אלו של כולנו שנטמעה בה (כמעט 153 אלף מצביעים) ואלו של זהות שתמכה בה (כ-118 אלף מצביעים) – מבינים מדוע הכישלון גדול מכפי שנראה.

9.

כמה עלתה לנתניהו תקרית הירידה מהבמה באשדוד? קשה לשפוט, כמובן. אבל אלו התוצאות בעיר: בקיזוז כולנו וזהות איבדה הליכוד כ-3,000 תושבים. ביחד עם כולנו וזהות – פי יותר משלושה (כ-10,500 קולות). כחול לבן לא התחזקה באשדוד אלא שמרה על כוחה (כ-16%). מי שנהנה מהפירות היה ליברמן, שקפץ מ-12.4% ל-18%.

10.

הנתונים של ליברמן באשדוד אינם מפתיעים אם מניחים שישראל ביתנו עדיין נשענת על הציבור הרוסי - באשדוד נמצא ריכוז גדול יחסית של עולי חבר המדינות לשעבר (26% על פי נתוני הלמ"ס מ-2014). ההצלחה של ישראל ביתנו חוזרת על עצמה בכל הערים שבהן העולים מהווים חמישית ויותר מכלל התושבים: בבת ים (מ-12.5 ל-18 אחוזים), באשקלון (מ-13 ל-18.35), בבאר שבע (מ-9.5 ל-14), בחיפה (מ-7.3 ל-12) ובנתניה (מ-6.7 ל-10.8). בכל המקומות האלו איבדה הליכוד (עם כולנו) קולות.

11.

אובדן המנדטים של הליכוד ניכר גם ביישובים שבהם חיה אוכלוסייה גדולה של יוצאי אתיופיה, על רקע המחאה החברתית שהתעוררה בשנה האחרונה. בנתניה – היישוב בעל המספר הגדול ביותר של יוצאי אתיופיה (11,700) עפ"י נתוני הלמ"ס מ-2017 – צנחה הליכוד מכ-46% מהקולות (ביחד עם כולנו וזהות) ל-36%, כשהליכוד מפסידה באופן ישיר כאחוז. בקריית מלאכי – היישוב שבו אחוז יוצאי אתיופיה מכלל התושבים הוא הגבוה ביותר (16.5%) – הליכוד התרסקה: באפריל היא זכתה, ביחד עם כולנו וזהות, ב-53% מהקולות (45.5% לבדה); בספטמבר היא קיבלה רק 41 אחוזים מהם. הירידה במצביעים ניכרת אפילו יותר כשבוחנים שכונות בהם מתגוררים יוצאי אתיופיה כמו קריית משה ברחובות (ירידה של כ-11%) ורמת אליהו בראשון לציון (כ-10%).

מפלגתו של אבי יאלו, אחד ממנהיגי המחאה, לא זכתה להצלחה גם ביישובים האלו. רק 196 בני אדם הצביעו עבורה בנתניה (0.18% מהקולות) ורק 51 בקריית מלאכי (0.44%).

12.

במהלך יום הבחירות התריע נתניהו (כפי שעשה גם באפריל) מפני אחוזי ההצבעה הנמוכים במעוזי הליכוד. הנתונים שפרסם נתניהו נלקחו מהבחירות הקודמות – אולם ראש הממשלה לא הבהיר זאת, והציג אותם כאילו מדובר בנתונים שנמסרו לו בזמן אמת. מדובר, אם כן, בשקר. גם הטענה לדיווחים תקשורתיים על "אחוזי הצבעה גבוהים מכל הזמנים" היתה שקרית – התקשורת לא דיווחה על אחוזי הצבעה גבוהים מאי פעם, אלא על אחוזים גבוהים ביחס לבחירות הקודמות ולשנים עברו.

אבל עד כמה הנתונים שהציג נתניהו מבחירות אפריל היו קרובים בסופו של דבר למציאות? בכל היישובים שנתניהו כינה בפרסומיו "ערי השמאל" שבהן אחוזי ההצבעה גבוהים נרשמה למעשה ירידה קלה במספרים: בהוד השרון (מ-76.7 ל-75.5), בהרצליה (מ-67.8 ל-66), בכפר סבא (מ-73 ל-72) וכן הלאה. אחוזי ההצבעה ב"ערי הליכוד", לעומת זאת, נותרו כמעט זהים.

ועוד משהו על "ערי השמאל" ו"ערי הליכוד": כמעט בכל "ערי השמאל" זכה הליכוד ב-20 אחוזים ומעלה מהקולות (בגבעתיים – כ-17%). בכל "ערי הליכוד" זכתה כחול לבן ב-17 אחוזים ומעלה מהקולות (בחדרה – יותר מרבע מהם). המציאות קצת יותר מורכבת מהחלוקה הפשטנית של הקמפיין.

13.

אחד הכלים שבהם השתמש הליכוד ביום הבחירות כדי לדרבן את מצביעיו היה דיווח של הכתב אלי לוי מחדשות 13, שביקר בקלפי בכפר מנדא וסיפר על "תורים בקלפיות (...)  והתעניינות גבוהה שאני לא זוכר שנים ארוכות". לוי, מתברר, לא טעה: אחוז ההצבעה בכפר מנדא קפץ מ-62 באפריל לכ-70 בספטמבר. הרשימה המשותפת זכתה, כצפוי, ברוב עצום של הקולות (מעל 80%), אולם גם ש"ס נהנתה מאחוז ההצבעה ועלתה מ-9.5% באפריל ל-11.5% בספטמבר.

בכפר מנדא, אגב, העניקו בבחירות הקודמות כמעט שני אחוזים מהקולות למשה כחלון. עם ההצטרפות לליכוד נעלמו הקולות, ביחד עם עוד 23 מצביעי ליכוד באפריל ששינו את דעתם.

14.

ברגע אחר במהלך יום הבחירות פרסמה הליכוד תמונה של שתי קלפיות: האחת "קלפי שמאל בתל אביב" והשנייה "קלפי ימין בחולון". מלבד העובדה ש"קלפי ימין" ו"קלפי שמאל" הם מושגים שקריים, כמובן, ראוי לציין שחולון איננה עיר ליכודניקית מובהקת, בוודאי לא כזו שאפשר לסמן בה קלפיות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות ניצח בה הליכוד – אולם הפער מכחול לבן עמד על שמונה (באפריל) ושבעה (בספטמבר) אחוזים בלבד. רשימת העבודה-גשר זכתה בעיר בתוצאה מעט יותר טובה מהתוצאה הארצית, וגם ראש העיר מוטי ששון, שמכהן בתפקיד מאז 1993, רץ מטעמה.

15.

את הסימן למהפך הקטן שהתרחש בבחירות אפשר לראות בראש העין. בסיבוב הקודם לא הצליח בני גנץ לנצח אפילו ביישוב מגוריו (אם כי הפער היה קטנטן – בדומה לפער הקולות בין הליכוד לכחול לבן). הפעם גנץ הפך את התוצאה, גם אם שוב רק במעט: 11,070 בני אדם הצביעו עבור כחול לבן – רק 44 יותר משהצביעו לליכוד. גנץ השלים בכך סריית ניצחונות של ראשי כחול לבן שהבטיחו עליונות ביישוביהם, לצד יאיר לפיד בתל אביב (42.74% מהקולות), בוגי יעלון במודיעין-מכבים-רעות (42.92%) וגבי אשכנזי בכפר סבא (46.39%).

בנימין נתניהו הצליח לשפר מעט את מצבו בעיר מגוריו, קיסריה: 786 מתושבי העיר הצביעו עבור הליכוד – בדיוק 30 יותר משהצביעו ליכוד באפריל. זה עדיין מספר זניח בעיר שבה כחול לבן שוב גרפה למעלה ממחצית הקולות (51.39%).

כל ראשי המחנה הדמוקרטי – ניצן הורוביץ, סתיו שפיר ואהוד ברק – מתגוררים בתל אביב. זה לא הספיק כדי להשיג ניצחון בעיר על פני המפלגות הגדולות, אבל משולש ההנהגה יכול לפחות להתגאות בהעלאת מספר המצביעים ביותר מ-50 אחוזים: מכ-24 אלף (כ-9% מהקולות) ליותר מ-38 אלף (14.38% מהקולות).

תל אביב היא גם עירה של איילת שקד - והעיר הזו רמסה לחלוטין את ימינה. פחות מ-7,000 בני אדם הצביעו עבורה - 2.62% מהמצביעים, רק במקום השמיני בטבלת העיר. הרב רפי פרץ – יו"ר המפלגה היחיד בבחירות הקודמות שהצליח לנצח ביישוב שבו הוא מתגורר – הפסיד הפעם בנווה, המושב הדתי שהעניק הפעם את רוב קולותיו ליהדות התורה – אות למחיר ששילמה הבית היהודי בקרב מצביעי הציוניות הדתית כשהתייצבה מאחורי המנהיגות החילונית של שקד. גם נפתלי בנט הפסיד בעירו רעננה (10.52% מהקולות), והיחיד מבין ארבעת ראשי ימינה שהבטיח את יישובו היה בצלאל סמוטריץ' עם 64% מקולות תושבי קדומים.

עוצמה יהודית לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, וזה לא מפתיע כשמגלים שאיתמר בן גביר, תושב שכונת גבעת האבות שבקריית ארבע, לא הצליח לנצח אפילו בהתנחלות הקטנה והאידיאולוגית (שבה גר גם מנהיג אחר של התנועה – בנצי גופשטיין). עוצמה יהודית, עם 23.18% מהקולות, סיימה שלישית לליכוד ולימינה. עוצמה יהודית הפסידה גם בחברון של ברוך מרזל (שם ניצחה ימינה). בקרני שומרון – עירו של מנהיג המפלגה מיכאל בן ארי – היא השיגה בקושי עשרה אחוזים מהקולות.

איימן עודה, תושב חיפה, הפסיד כצפוי בעיר (שבה ניצחה שוב כחול לבן), אבל אפשר לראות בה את עליית אחוזי ההצבעה בחברה הערבית: שתי הרשימות הערביות השיגו באפריל 8,783 קולות ביחד; הפעם הצביעו עבור הרשימה המשותפת 12,697 בני אדם. המשותפת הפסידה גם בעספיא הדרוזית, בה מתגורר מנהיג בל"ד מטאנס שחאדה, וניצחה בטייבה של אחמד טיבי מתע"ל ובמע'אר של מנסור עבאס מרע"ם.

שדרות, עירו של עמיר פרץ, לא שינתה את זהותה הליכודניקית, ומפלגת העבודה הובסה בה כצפוי – אם כי היא גדלה פי יותר משניים מהבחירות הקודמות (מ-3.08% ל-8.34%). אורלי לוי-אבקסיס, שחברה לפרץ, איבדה קולות בבית שאן (מ-733 מצביעי גשר באפריל ל-403).

יעקב ליצמן, תושב ירושלים, הצליח לחולל מהפך בעיר ולהביא את יהדות התורה למקום הראשון (24.98%) על חשבון הליכוד, שזכה בה באפריל. ש"ס של תושב העיר אריה דרעי שמרה על מקומה השלישי. בספסופה, אגב – שם ממוקם בית הקיט של משפחת דרעי העומד במוקד פרשה פלילית – הצביעו עבור ש"ס 90 בני אדם, שהם 22% מהתושבים.

ליברמן הצליח לנגוס באלקטורט של הליכוד ושל כחול לבן, אבל בנוקדים – ההתנחלות הקטנה בגוש עציון שבה הוא מתגורר – הוא הובס על ידי שנואי נפשו מימינה (45.44% לעומת 10.4%) ואפילו על ידי הליכוד (27.34%).

ולסיום: רון קובי, ראש עיריית טבריה, שניהל מרוץ תמוה ושולי לכנסת בראש רשימה עצמאית, לא הצליח לשכנע אפילו את התושבים שבחרו בו: רק כשני אחוזים מהם הצביעו עבורו לכנסת. לדרעי, אגב, הצביעו פי שמונה יותר תושבים.

16.

כמעט 280 אלף בני אדם הצביעו במעטפות כפולות – 40 אלף יותר משעשו זאת באפריל. במעטפות הכפולות נמצאים לרוב קולותיהם של חיילים, דיפלומטים, אסירים, חולים באשפוז ובעלי מוגבלויות. את הגידול המהיר במספרם של אלו בתוך חודשים ספורים אפשר לייחס אולי לקמפיין שהתנהל ברשתות החברתיות וקרא לבוחרים להשתמש בקלפיות הנגישות, המיועדות לנכים אך באופן מעשי פתוחות לכולם. הקמפיין כוון במיוחד לסטודנטים שלא גרים ביישוב שבו הם רשומים בפנקס הבוחרים. זה הגדיל את מספר המצביעים של הליכוד בכ-7,000 קולות, אך פגע בה באופן יחסי: בניגוד לאפריל, הפעם זכתה כחול לבן לנתח הגדול ביותר של הקולות במעטפות הכפולות (כ-30%).

17.

עמי פיינשטיין, יו"ר מפלגת אדום לבן, שכר לפני הבחירות את שירותיו של יועץ התקשורת ועד המדינה ניר חפץ בשכר מופרך של מיליון דולר (ועוד חצי מיליון אם המפלגה תיכנס לכנסת). 4,346 בני אדם הצביעו עבור אדום לבן בבחירות (ואני לא יודע כמה מהם פשוט התבלבלו בינה לבין כחול לבן). פירוש הדבר הוא שחפץ הרוויח כ-230 דולר עבור כל מצביע, וזאת כשהמפלגה רחוקה מאחוז החסימה בכ-140 אלף קולות. לא רע.