זה קרה באישון לילה. בין הוראת משרד הבריאות על סגירת דיסקוטקים (חשבתי שכל הדיסקוטקים נסגרו כבר באייטיז) לניסיון הכושל של שר הבריאות להחריג לימודים בישיבות מההנחיות (בסדר, הרב קנייבסקי ממילא לא מקשיב לו ולרשויות), "שר המשפטים" אמיר אוחנה (ציון התפקיד יישאר במירכאות לצורך הבהרת היותו מ"מ פיקטיבי במשרד) הכריז על הקפאת פעילות בתי המשפט. בין השאר, נדחה משום כך משפטו של אחד, בנימין נתניהו.

זה היה הצעד האחרון במתקפת הבזק שבה החל אוחנה לפני כשבועיים, כשהרחיב את סמכויותיו על מנת שיוכל להוציא צו שכזה; ולמעשה, הצעד האחרון במהלך שבו פתח נתניהו כבר לפני שמונה חודשים, עת מינה את אוחנה לשמש כזרועו הביצועית והחבלנית במשרד המשפטים.

ארבע שעות קודם לכן, בשעת צפיית שיא שוברת שיאים במהדורות החדשות, עמד הנאשם בנימין נתניהו ומנה במשך למעלה מחצי שעה את ההנחיות החדשות המוטלות על הציבור (ליתר דיוק: מנה אותן במשך דקות אחדות, אחרי שמנה את הישגי הממשלה בראשותו והאופן שבו היא משמשת אור לגויים המבודדים). מה נשתנה בין תשע בערב – השעה שבה כבר הוכרז, למשל, על איסור התקהלות של יותר מעשרה אנשים – לשעה אחת בלילה, שבה החליט אוחנה לממש את הסמכות שהעניק לעצמו? קשה להבין. הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות שהשתנה הוא מדד תשומת הלב הציבורית. באחת בלילה מהדורות החדשות כבר כיבו אורות, העיתונים כבר בדפוס, האזרחים ישנים. למחרת הם יקומו ליום חדש של בלבול וחרדה, הוראות סותרות, הפחדות תקשורתיות, פייק ניוז, עבודה מהבית, ילדים בלי לימודים. הידיעה על דחיית משפטו של ראש ממשלת המעבר בחודשיים תיבלע בין הכותרות, כאילו מדובר באיזה עניין שולי, סכסוך שכנים חסר ערך, ולא במשפט הכי דרמטי במדינת ישראל.

אכיפה בררנית

על פניו, זו החלטה מובנת. היא תואמת את ההתנהלות הנכפית על המשק כולו, והיא איננה מחריגה את נתניהו מכל אדם אחר העומד למשפט. הבעיה היא שאין מדובר באדם ככל אדם אחר, אלא בראש הממשלה; ולא סתם ראש ממשלה, אלא כזה העומד בראש מדינה המצויה במשבר יוצא דופן. הוא צריך להשית על האזרחים הוראות מחמירות בעל השלכות מרחיקות לכת, חלקן אף מאתגרות את גבולות הדמוקרטיה (כמו איכון טכנולוגי). ראש ממשלה במצב כזה נשען, יותר מבכל מצב אחר, על אמון הציבור – ולנתניהו פשוט אין כזה. כבר שנתיים שהוא נשען על אמון חלקי ומפוקפק שמחזיק אך בקושי ממשלת מעבר כנגד רוב מובהק בציבור; עכשיו, כשמשפטו נדחה, מהאמון הזה לא נותר כמעט דבר.

אמיר אוחנה
מילא את תפקידו. אמיר אוחנה | צילום: Olivier FitoussiFlash90

מאידך, אי אפשר לצפות שנתניהו לא יכריז על מצב חירום או יימנע מצעדים נחוצים רק משום שהוא עומד למשפט. כראש ממשלה, מצופה ממנו לנהל את המשבר באופן הטוב ביותר, ולא משנה אם הדבר מועיל או מזיק לו. נניח שבכירי משרד הבריאות והאוצר היו מסכימים – עוד קודם להוראת אוחנה – שלא ניתן לעצור את המגפה ללא השבתה מוחלטת של המשק; האם נתניהו היה צריך להתנגד לכך רק משום שההשבתה תביא לדחיית משפטו? האם הוא היה צריך לפגוע באינטרס הציבורי משום שזה מועיל לו באופן אישי?

נלחם בכל החזיתות

יתר על כן: ברור כי עצירת הקורונה, שהיא איום מיידי על חיי האזרחים וכלכלת המדינה, חשוב יותר ממשפט נתניהו. מכיוון שנתניהו לא הודח עד כה מתפקידו – לא על ידי המערכת הפוליטית, לא על ידי המערכת המשפטית, ודאי שלא מרצונו החופשי – הוא עדיין ראש הממשלה. גם אם לא נבחר, גם אם לא זכה לאמון הציבור והכנסת, נתניהו הוא מנהיג המאבק בקורונה. באופן אירוני, דווקא מתנגדי נתניהו נחרצים שטענו שראש ממשלה לא יכול לנהל את המדינה במקביל לניהול משפט פלילי, צריכים כעת לתעדף את המדינה על פני המשפט; בשעה שתומכי נתניהו, שסיפרו בהערצה על יכולותיו העילאיות לנהל את כל ענייניו בעת ובעונה אחת, הם אלו שמסבירים כעת מדוע אי אפשר להפריע לראש הממשלה בעבודתו.

הבעיה איננה צו השעה של אוחנה. הבעיה היא ניגוד האינטרסים אליו קלע ובתוכו כלא נתניהו את עצמו ואת מדינת ישראל, ניגוד אינטרסים בין ראש ממשלה שנאשם בפלילים לראש ממשלה שנלחם במשבר עולמי. שנים של תרגילים פוליטיים, גרירת רגליים במערכת אכיפת החוק ואובדן דרך מוסרי של הפוליטיקה ושל החברה הישראלית, שמיאנו לסמן לראש הממשלה את הדרך החוצה, הותירו את נתניהו מבוצר בבלפור עד הרגע הזה, שבו ניגוד האינטרסים מתפוצץ לכולנו בפרצוף. זה הרגע שעליו אמר פעם פוליטיקאי מנוסה כי בגללו ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות (וכאן כבר לא מדובר בחקירות, אלא באישום פלילי), ועלול להחליט "על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי", לא יכול לקבל הכרעות. זה ניגוד האינטרסים שבגללו אין לראש ממשלה כזה "מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים במדינת ישראל". יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, שאמר זאת על ראש הממשלה אהוד אולמרט, צדק.